מצפה אריה תנינא חלק א עד

דעשה דהבאת הקרבן דוחה לל"ת ועשה דשילוח הקן מיירי ע"כ באשה עצמה. דעל הבעל איכא חיוב אבל העשה ליכא לגביה דידי' אלא אצל האשה. ועוד הא הש"ס דחיק לאשכוחי אופן דליתא ללאו כגון שלקח ע"מ לשלח ואי איתא מצי לשנויי דמיירי באשה שמצאה קן ציפור דליכא עלי' הל"ת אלא וזה ראי' מפורשת דליתא להך חידושא: וכן יש להוכיח מתוס' יבמות דף ה' ע"א ד"ה ואכתי שכתבו דמהך דרשא דזקנו לא מצי למילף בעלמא דליתי עשה ולידחי ל"ת ועשה דשאני הכא דהוי לאו ועשה שאין שוה בכל ושוב הקשו דליגמור דדחי בעלמא לאו ועשה שאינו שוה בכל וא"כ מאי פריך בפרק אלו מציאות גבי והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כהן בבית הקברות פשיטא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ומאי פריך הא הוי לאו ועשה שאין שוה בכל וע"ז כתבו דמזקנו לא ילפינן בעלמא אפי' אינו שוה בכל משום דעשה דמצורע עדיף משאר עשה דגדול השלום כדאמרינן בשילוח הקן דאי לאו שלח תשלח הוי אמינא דעשה דמצורע דחי עשה דשילוח הקן משום דעדיף דגדול השלום. ע"ש ואי נימא דל"ת דשילוח הקן אינו נוהג בנשים הרי אדרבה משם מוכח להיפוך דאף במצורע גדול השלום מ"מ אינו דוחה רק עשה לחודא אבל לא לאו ועשה אע"פ שאינו שוה בכל מדאיצטריך הש"ס לאשכוחי אופן שלא יהא בשילוח הקן רק עשה לחודא אלמא דעשה דמצורע אינו דוחה לאו ועשה דשילוח אע"פ דל"ת דשילוח הקן הוי ל"ת שאינו שוה בכל שאינו נוהג בנשים אלא מוכח דנשים מצוות על הלאו דשילוח הקן כמו אנשים ודוחק לחלק בין היכי דהלאו לחודיה אינו שוה בכל והעשה שוה בכל כמו שילוח הקן ובין היכי דהלאו ועשה תרווייהו אינו שוה בכל: עוד יש לעורר מיבמות דף ו' ע"א דאמרינן התם אלא הא דק"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ליגמור מהכא דלא לידחי וכ"ת שאני לאוי דשבת דחמירי והא תנא בעלמא קאי ולא פריך דתניא יכול אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזור יכול ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו כולכם חייבין בכבודי והקשו בתוס' דלמא שאני הכא דהוה עשה ול"ת כו' ואומר ר"י דעשה דכיבוד הואיל ועדיף כולי האי דהוקש כבודם לכבוד המקום חשיב עשה דשבת כמאן דליתא ועיין במהרש"א שכ' דצ"ל דהיה עשה דטומאה ודאבידה חשובין כמאן דליתא ובקידושין דף כ"ט ע"א אמרינן מאי כל מצות הבן על האב אילימא כל מצות דמחייב ברא למיעבד לאבא נשים פטורות והא תניא איש אין לי אלא איש אשה מניין כשהוא אומר איש אמו ואביו תיראו הרי כאן שנים ע"ש. ולפ"ז כיון דהך מילתא דאם אמר לו אביו היטמא למתים או אל תחזור לו אבידה דלא ישמע לו ילפינן ג"כ מהך קרא דאיש אמו ואביו תיראו כולכם חייבין בכבודי מיירי על כרחך ג"כ בין באיש ובין באשה דהא דרשינן תיראו הרי כאן שנים. יהא דקתני בברייתא היטמא משכחת נמי באשה נזירה שאסורה לטמאות במת ואף דרש"י ז"ל מפרש דאמר לו אביו לכהן לאו דוקא דה"ה. לנזיר דבנות אהרן אינן מצוות על טומאת מתים ובברייתא נקט סתם היטמא מיירי בין בטומאת כהן יבין בטומאת נזיר. ולפ"ז מוכח דמדנקט בברייתא אל תחזור אבידה דל"ת דאבידה איתא בנשים: גם עוד יש לאלוקי מילים לפמ"ש המ"ל בפרק ה' מה' אישות בשם הר"ן ז"ל דהמקדש באיסורי הנאה שאסור למקדש עצמו ושרי לאחרים הוה מקודשת כיון דאיהי שרי' להנות מהדבר שקידשה בו והובא בספר אבני מילואים סי' כ"ח מעתה אי נימא דאשה אינה מצווה על לאו הניתק לעשה וה"ה על לאו דבל יראה ובל ימצא לשיטת ר"י דמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו ובעשה דתשביתו פשיטא שאין האשה מצווה דהוה מצות עשה שהזמן גרמא דאי נימא דליתא בלאו דב"י וב"י כ"ש דליתא בעשה דתשביתו ולפ"ז יקשה איך מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש הא דאמר רב גידל אמר רב בפסחים דף ז' ע"א המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין אמאי הא צריכ' להיות מקודשת דאשה יכולה להשהות החמץ עד אחר הפסח ולהנות מהחמץ ואף דבתוך הפסח אסור בהנאה גם לדידה מ"מ כיון דיש שווי להחמץ לאחר הפסח שפיר חשיב דמים ואל תדחה לומר דכעין זה לא חשיב רק גורם לממון ולא ממון כדאיתא בפסחים דף כ"ט ע"ב דזה אינו דכבר כתב הפ"י שם בפסחים דזה לא אפשר לומר רק גבי הקדש לענין שהוא פטור מחומש ואשם כיון שלגבי זה שמעל לא חשיב ממון אבל קרן ודאי צריך לשלם ע"ש שכתב שחזר על כל הצדדים ולא נתיישב דעתו אלא בדרך זה א"כ לפ"ז אם האשה רשאה להשהות החמץ אצלה עד לאחר הפסח צריך להיות הדין דהמקדש בחמץ מקודשת אלא פשיטא דאשה מוזהרת על לאו דב"י וב"י כמו איש ואינה רשאה להשהות החמץ אצלה ומשו"ה כיון שצריכה לבער את החמץ אינה מקודשת: הן אמת שאנכי בחי' כתבתי לפרש סוגיא דפסחים הנ"ל באופן אחר עכ"ז לפי שיטת הפ"י זהו ראי' אלימתא אמנם באמת אין צריך כלל להביא ראיות לסתור החידוש הנ"ל אלא שאנכי תמה אקרא איך פלטה קולמסי של הני הגאונים שגגה גדולה כזה. וביחוד יש לתמוה על הגאון בעל מנחת חינוך שהאריך הרבה דמהך דרב יהוד' אמר רב דמקרא דאיש או אשה כי יעשה מכל חטאת האדם דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה היינו דוקא לאו שיש בה מלקות אבל לאו שאין בו מעשה או לאו הניתק לעשה דאין לוקין עליו לא ידעינן דאשה חייבת עלי' וכן העיר הפרמ"ג בהקדמה לאו"ח חלק ב' איך נעלם מהם דהך קרא מיירי בגזל או כיחש בפקדון שנשבע עליו כדאית' בב"ק פרק הגוזל קמא דף ק"ו ב' ובפירוש רש"י בחומש דכתב דנכתב בשביל שני דברים שנתחדשו בה ע"ש. וגזל הוי לאו הניתק לעשה כדאית' בהדיא במכות דף ט"ז דפריך והרי גזל דרחמנא אמר לא תגזול ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו ובביטלו ולא ביטלו הרי אדרבה מיירי קרא בלאו הניתק לעשה ומקרי חטאת. ואם נימא דחטאת לא קאי אמה שגזל אלא אמה שנשבע לשקר אכתי קשה הא שבועת שקר הוי לאו שאין בו מעשה. מזה מוכח דאף לאו שאין בו מעשה מקרי חטאת ויקשה הא דאית' בתמורה ב' ע"ב דאיתא ואם המר ימיר לרבות את האשה ופריך למה לי מדרב יהודה אמר רב נפקא ומשני סד"א ה"מ בלאו שיש בו מעשה ופירש רש"י בהני לאווין שווין דכתיב אשר יעשו דמשמע עונשין שיש בהם מעשה כגון חילול שבת ושאר איסורין שיש בהם מעשה אבל לאו שאין בו מעשה. כגון תמורה דבדיבורא תליא מילת' אימא לא לילקו קמ"ל ע"ש וזה עיקר ראי' ויסוד של בעל מנחת חינוך שלאו שאין בו מעשה לא מוכח מקרא דהשווה אשה לאיש ואי נימא דחטאת קאי על מה שנשבע לשקר הרי אין בו מעשה ומ"מ השווה הכתוב אשה לאיש אלא עכצ"ל בישוב הדבר דחטאת לא קאי אשבועת שקר אלא אמה שעבר על לאו דגזילה שוב מוכח דלאו הניתק לעשה השוו נשים לאנשים: ובישוב דבר זה יש לומר דאי לאו דרבי קרא גבי תמורה דשוה אשה לאיש לא הוה ילפינן מדרב יהודה אמר רב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם דהוה אמרינן דחטאת קאי אלאו דגזילה אבל שבועת שקר דאין בו מעשה לא מקרי חטאת דכתיב כי יעשו ותליא רק במעשה ולא בחיוב מלקות או קרבן ומשו"ה גזילה אע"ג דליכא חיוב מלקות גם לא קרבן חשיב חטאת ושבועת שקר דכופר בפקדון לא מקרי חטאת דליכא חיוב מלקות וגם אין בו מעשה. אבל בתר דגלי רחמנא דבלאו דתמורה השווה אשה לאיש שוב אמרינן דעיקר חטאת תלי' בחיוב מלקות או קרבן ולהכי שבועת שקר נמי מקרי חטאת כיון דהוא