מצפה אריה תנינא חלק א עא

משמע דס"ל דלחה"פ הוא בכלל כל המנחה אבל רש"י ז"ל לא סבירא לי' הכי וצריך קרא להכי כו' א"כ מאן דס"ל דהאי קרא דכל המנחה אשר תקריבו מרבה מנחת נסכים אין לו קרא לרבות לחה"פ לחימוץ ושפיר מוכרח רש"י להביא הך דרשא דאשר תקריבו לרבות לחה"פ לחימוץ: אבל אי קשיא הא קשיא לי דמטעם אחר לא הוי צריך רש"י ז"ל להביא הך דרשא דאשר תקריבו כו' דאפילו אי נימא דלחה"פ בא חמץ בכל ימות השנה מ"מ הא בשבת של פסח נמי הי' לחה"פ וע"כ בשבה זה הי' בא מצה משום איסור חמץ דפסח א"כ שפיר יש ראי' מלחה"פ לכו"ע דמותר לאפות פת עבה בפסח וזה תמי' גדולה ודוחק לומר משום דלרב אחא ב"י אליבא דר"י בפסחים כ"ט דאמר חמץ שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה א"כ לחה"פ שהי' של גבוה אין בזה איסור אכילת חמץ ומשו"ה כתב רש"י ז"ל להך דרשא דזה דוחק גדול אחרי כי גם בהך דרשא איכא פלוגתא דתנאי ועוד הא התם גופא הדר בי' רב אחא ב"י: ונראה לפענ"ד דרש"י ז"ל כיון בזה ליישב בזה מה שהקשה השעה"מ בפ"ה מהל' חמץ ומצה על הא דדחי הש"ס התם אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינם זריזין הא קיימ"ל דלישתן ועריכתן של לחה"פ הי' בחוץ וכשרה בזר וכתב לתרץ דהש"ס כאן בסוגיא אזיל למ"ד מדת יבש נתקדשה והי' בפנים ע"י כהנים וכן כתב רש"י ז"ל הכא גופא דכהנים זריזין הן ועי' תוס' מנחות דף כ"ז ע"ב ד"ה ושמעינן שכתבו ז"ל וצ"ע דמשמע הכא דאי מדת יבש נתקדשה קדשי לחה"פ משנמדד סולת בעשרון ולא משתמיט בשום דוכתא דליקדוש אלא או בתנור או על השלחן כו' עיי"ש א"כ ליכא למ"ד דלישה ועריכה תבעי כהונה רק האי תנא דדריש מאשר תקריבו לרבות לחה"פ לחימוץ ולפי"ז צ"ל דהאי סוגיא אזלי אליבא דהאי תנא ומשו"ה השיב אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינם זריזין ולדידי' איכא איסור חמץ בלחה"פ גופא. ומעתה לפי מה שנתבאר עכ"פ לאידך מ"ד דמדת יבש לא נתקדשה וליכא בלחה"פ איסור חמץ מ"מ שפיר מוכח דמותר לאפות פת עבה טפח בפסח מלחה"פ דשבת של פסח ולדידי' ליכא למימר הך דחי' אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינם זריזין שהרי א"צ כהונה כלל וכנ"ל ואנן קיימ"ל להלכה דלישתן ועריכתן בחוץ ולא בעינן כהונה ומשו"ה שפיר השמיטו להך דינא דאין אופין מצה עבה בפסח: ועתה נחזור למה שהקשיתי למעלה דאפילו אי נימא דהאי תנא דס"ל דאשר תקריבו בא לרבות מנחת נסכים ס"ל דלחה"פ בא מצה ג"כ קשה מלה"פ של פסח דודאי בא מצה ונ"ל די"ל דפת עבה ודאי לא הוה כולו חמץ שהרי נאפית מהצדדים אלא שיש חשש שמא יש איזה מקום בתוך העיסה שלא נאפה יפה מחמת שאין האש שולטת על מקום זה בתוך העיסה ונתחמץ קודם שנאפה יפה א"כ הא הוי תערובות יבש ביבש ובשו"ע הלכות פסח סי' תמ"ז סעי' ט' הביא המחבר דעת הסוברים בשם יש אומרים דיבש ביבש בטל ברוב ואף דפשיטא דלכו"ע לכתחלה אסור לבטל הא בכה"ג דאין כונתו לבטל שרי כמו שכ' המג"א סוף סי' תמ"ז ולא עוד שאפילו לדעת האומרים יבש ביבש אוסר תערובתו בפסח במשהו כתב המרדכי הטעם הובא במג"א שם דחמץ הוה דבר שיל"מ ע"ש וזה לא שייך בלחה פ דהא נפסלה בלינה. אך לכאורה יש לדחות דא"כ איך אסרו הנך פוסקים תערובות יבש ביבש מטעם שיש לו מתירין הא כל חמץ אי אפשר להשהות דהא חייב לבערו דזה אינו דחמץ בפסח אי אמרת דבטל ברוב יהי' מותר להשהות עד אחר הפסח משו"ה חשיב דבר שיל"מ אבל לחה"פ דבכל גווני נפסלה בלינה ודאי חשיב דבר שאין לו מתירין ובטל לכו"ע אמנם לפ"ז יש להקשות איך מייתי הש"ס ראי' מלחה"פ אחמץ בפסח הא י"ל דשאני לחה"פ דבטל ברוב אבל לפע"ד יש ליישב עפ"י מה שכתב הרשב"א ז"ל בחולין דף צ"ח ע"ב בסוגיא דזרוע בשלה דאמרינן התם חידוש הוא וע"ז כתב הוא ז"ל לפרש והא דאמרינן חידוש הוא שחידשה בו תורה שזה מצוה לבטל משא"כ בשאר איסורין דמ"מ גנאי הוא לבטל איסור לכתחלה וכאן מצוה לבטלו ע"ש והכא נמי דכוותי' בלחה"פ דאע"ג דמצד הדין מותר לבטל מ"מ גנאי הדבר למצוה לבטל. ועי' בספרי מצ"א סי' א' שכתבתי עפי"ז ג"כ ליישב הא דאמרינן בקדושין דף נ"ו ובחולין דף קט"ו לא אמרה תורה שלח לתקלה והקשה בספר מקום שמואל הא רוב הפוסקים ס"ל דמדאורייתא מותר לבטל איסור ורק מדרבנן אסור א"כ שפיר אמרה תורה לשלח כי נתבטל ברוב ולפי מ"ש הרשב"א שפיר ניחא דעכ"פ לא אמרה תורה דמצוה לשלח ולבטל ברוב: ולפי מה שכתבתי ניחא מה דקשה לי טובא איך מייתי הש"ס ראי' דמותר לאפות פת עבה בפסח מדשרי בלחה"פ לדעת הסוברים דיבש ביבש בפסח אסור במשהו דחמץ חמור משאר איסורים דהוה איסור כרת א"כ הכי כמי אף דלחה"פ נאפית פת עבה מ"מ בפסח אסור ולפי הנ"ל אתי שפיר דלחה"פ נאפית גם בפסח ולהכי מוכח דגם בפסח שרי: סימן מג הנה ראיתי מ"ש בס' הלכות קטנות בחלק ב' שאלה ל"ז ההורג חרש ושוטה מה דינו ובסי' ל"ח כתב עוד נשאל אם מחללין עליהם את השבת ע"ש שמקום האסתפקתא שלו מחמת שהמה לאו בני דעה נינהו ולא הוי בני חיובא במצות ע"ש. ואני אומר שדבריו אלו תמוהים ומבוהלים וכבודו במקומו מונח ואינם כדאי להעלותם על הגליון. אך מחמת שראיתי שבעל מנחת חינוך במוסך השבת סי' ל"ט בהלכות הוצאה הביא בקיצור דבריו ולא עורר ע"ז כלל ע"כ אמרתי לא עת לחשות. והנה שאלתו הראשונה היא תמוה והלא זה לשון הרמב"ם בפ' א' מהלכות רוצח הלכה א' כל הורג נפש אדם מישראל עובר בל"ת כו' ואם רוצח בזדון בפני עדים מיתתו בסייף כו' ובלשון זה נכלל כל נפש אדם באין חילוק אם פקח או חרש ושוטה וכן איתא במשנה סנהדרין דף ל"ז ע"א הובא שם ברמב"ם הלכה י"ד כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא ובמתניתין שם איתא דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם ומעתה הא אפשר לחרש שיתפקח ולשיטה שישתפה כדאיתא במתניתין גיטין דף כ"ג ע"א חרש ונתפקח סומא ונתפתח שוטה ונשתפה וכן בסנהדרין דף מ"ז ע"א אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה. ואם כונתו שנולדו חרש ושוטה שאפשר להיות דכשנולדו כך אין להם רפואה כגון דא הו"ל לפרש ולא לסתום הדברים וגם הלא עכ"פ דם זרעותיו תלוים בהם. ועוד דמשמע בכל מקום דגם בנולדו כך חרש או שוטה ג"כ אפשר שיהי' להם רפואה שיתפקח החרש וישתפה השוטה מדלא חילקו בהכי וסתמו הדבר ועוד הא דעת הראב"ד בפ' ב' מהל' נערה בתולה הלכה ט' דשוטה וחרשת יש להן קנס ואם נימא דאינו מחויב על הריגתן איך יתכן דעל גופן לא חיים רחמנא ועל פגמן חייס רחמנא ועוד הא בסנהדרין דף ע"ג ע"ב פריך הש"ס חטח אלו חייבי כריתות ורמינהו אלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו ודחק הש"ס לשנויי ע"ש הא מצי לשנויי דאחותו הי' חרשת או שוטה דליכא חיוב מיתה על הריגתם ופשיטא דכמו כן לא ניתן להצילם בנפשו דהא מקרא מלא כאשר יקום איש אל רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה ואם הוא פטור על רציחתם פטור נמי על פגמם ממיתה אלא מזה ראיה ברורה דפשיטא דחייב על הריגתם וכמו כן הרודף אחריהם להרגן ניתן להצילו בנפשו: