מצפה אריה תנינא חלק א סט

ויעלה לא לראש ההר אלא מים ליבשה א"כ שיעור טבילה שהוא פרס ט' מינוטין ע"ש: והנה אחרי בקשת הסליחה מעצמותיו הקדושים שגג בזה טובא חדא שמפורש יוצא מחידושי הרשב"א שם בזה הלשון ויעלה דקאמר אין פירושו ויעלה מטבילתו אלא ויעלה דומיא דירד כלומר ירד מראש הר הכרמל ויטבול ויעלה אל ראש ההר ושיאכל שם וזהו שיעור של ביהש"מ דר' נחמי' כלומר סוף שיעורו עכ"ל הרי בהדי' ההיפוך מדבריו וגם החוש מעיד כי הירידה והטבילה והעלי' כשעומד על שפת הים לא צריכי ע"ז ט' מינוטין אף לא המחצה מזה. עוד יש בזה טעות גדול מה שכתב שהאכילה עצמה הוא חצי פרס שיעור בית המנוגע א"כ כשאכל פחות מכשיעור וטבל ועלה ואכל מיד ובס"ה הי' כשיעור אכילת פרס אם תנכה מה ששהה באכילה עצמה חצי פרס לא נשאר על הטבילה והעלי' רק שיעור אכילת חצי פרס ולפי מה שסבר הוא להוכיח מש"ס דשבת שהטבילה והעלי' בעצמה שיעור ט' מינוטין נצטרך לומר דשיעור פרס שלם הוא י"ח מינוטין ואיך כתב הוא דשיעור אכילת פרס הוא ט' מינוטין וגם לפ"ז הא שיעור אכילת יוה"כ הוא בככותבת ולפי מה דקי"ל הוה פחות מכביצה ורב יהודה סבר ביומא דף ע"ט שהוא יותר מכביצה ושיעור אכילת פרס הוא ג' בצים להרבה פוסקים ולדעת הי"א באו"ח סי' תרי"ב הוא ד' בצים ולפי החשבון שיעור כותבת הוא ערך חלק שליש מפרס או חלק רביעי מפרס לכל אחד כדאית ליה ואיך כתב הוא ז"ל ע"כ טוב להחמיר להפסיק בין אכילה לאכילה כשיעור חצי מיל ט' מינוטין אם אפשר כו' הא לפי החשבון צריך להמתין יותר מי"ב או מי"ג מינוטין ב' שליש או ג' רביעי מפרס לכל הפחות מצד הדין כדי לצאת מידי חשש אכילת כותבת בתוך שיעור אכילת פרס: ועוד נלפע"ד ראיה ברורה דלא אפשר כלל שיהי' שיעור אכילת פרס אפילו ט' מינוטין שהרי בביצה דף ל' ע"א איתא והרי תוספות יו"כ דאורייתא והני נשי אכלי ושתי עד שחשיכה ולא אמרינן להו ולא מידי וכתבו שם בתוס' ד"ה דהא משמע שיש שיעור לתוס' יו"כ מדאצטריך להפסיק מבעוד יום ובודאי לא היו אוכלים ממש עד חשיכה וכן כתב הרא"ש ביומא פרק יו"כ ותוס' זה לא נתברר שיעורו וע"כ לאו תוס' כל דהו קאמר דמסתמא לא היו אוכלים לגמרי עד חשיכה שאינם יכולים לצמצם אלא צריך קודם ביהש"מ מעט ע"ש והרי שיעור אכילת יו"כ הוא בככותבת שזהו לפי מה דקיי"ל הוא פחות מכביצה ולרב יהודא הוא יותר מכביצה ואם נימא דאכילת פרס הוא ט' מינוטין יעלה לאכילת כותבת ערך שליש מזה ג' מנוטין תקשה איך משכחת לה לאכול שיעור כותבת במשך תוס' יו"כ אם לא דנימא דשיעור תוס' יו"כ הוא ג' מנוטין לכל הפחות שהוא שיעור אכילת כותבת ואיך כתבו התוס' והרא"ש הלשון מעט וגם למה הי' להם להוכיח דלאו כל דהו קאמר משום דמסתמא לא הי' אוכלים עד סמוך לחשיכה ממש תיפוק לי' דלא משכחת לה כלל שיאכל שיעור כותבת בזמן כל שהוא ועי' תוס' ר"ה דף ט' ע"א ד"ה ור"ע שכתבו ושמא משום דסגי בתוס' משהו נקט הכי ואין לדחות ולומר דלעולם לא יאכל כשיעור אלא חצי שיעור דקיימ"ל דאסור מה"ת דמ"מ יקשה לר"ל דסבר דח"ש היא רק מדרבנן ועוד איך נפרנס הא דאיתא ביומא דף פ"א יכול לא יהא ענוש כרת על תוס' מלאכה אבל יהא ענוש כרת על תוס' עינוי וכן שם בסמוך יכול יהא מוזהר על תוס' עינוי ועי' שם ברש"י הא כרת ואזהרה לכו"ע בעינן שיעור שלם אלא מוכח דאכילת כותבת אפשר אפילו בזמן כל דהו והגם דאין ללמוד שיעור אכילת פרס מאכילת כותבת משום דמסתמא דאכילה מרובה צריך זמן הרבה יותר לפי ערך מאכילה מועטת וגם כל שיעורין אנו משערינן לפי ערך אכילת אדם בינוני ויש לומר דהוצרך הכתוב לאסור או למעט מכרת ואזהרה כשאוכל בזריזות מ"מ לא אפשר שיהי' הפרש כ"כ אלא מוכח דשיעור אכילת פרס לא הוי כ"כ: שוב התבוננתי די"ל דלעולם הא דאסרה התורה עינוי בתוס' יו"כ הוא רק שאסרה התורה לח"ש לפי מה דקיימ"ל דאסור מה"ת ובאמת תליא זה בפלוגתא דר"י ור"ל דלר"ל אתיא קרא לככותבת וממילא מוכח דתוס' יו"כ יש בו שיעור אבל לר"י דליכא הוכחה כיון דח"ש אסור מה"ת אמרינן דסגי במשהו או מעט יותר ממשהו ומ"מ איצטרך קרא למעט דליכא כרת ואזהרה דאל"ה הוי אמרינן דאיכא כרת ואזהרה וממילא איכא הוכחה דאיכא בתוס' שיעור אבל השתא דמיעטה התורה מכרת ואזהרה שוב אמרינן דאין לה שיעור ובזה נתיישב לן שיטת הרמב"ם דפסק תוס' דאורייתא גבי יו"כ בעינוי ולא במלאכה לא בשבת ויו"ט ויו"כ די"ל דסבר דתוס' סגי במשהו ומשו"ה בשלמא באכילה ושתי' דח"ש אסור מה"ת שפיר משכחת לה אבל במלאכה כתב הח"צ בסי' פ"ו דח"ש מותר לגמרי מה"ת לא אפשר כלל למימר דאיכא תוס' מה"ת דהא בתוס' ליכא שיעור וסגי במשהו וכל מלאכות שבת ויו"ט ויו"כ יש להם שיעור וליכא שהות במשך התוס' לעשות כשיעור ודו"ק: תו התבוננתי דהראי' שכתבתי למעלה ממה דאמרינן בפ' יום הכיפורים יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה אבל יהא ענוש כרת על תוספת עינוי יש לפרש לצרף התו' עם יום הכפורים שאם יאכל חצי שיעור בזמן התוספת וחצי שיעור בלילה יהי' חייב כרת אבל מלשון הש"ס לא משמע הכי: עוד יש לי להעיר בדבר הזה מהא דס"ל לר' יוסי בפסחים דף צ"א ע"א דשוחטין הפסח על היחיד וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' ב' מה' ק"פ הל' ב' וז"ל יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר והוא שיהי' ראוי לאכול את כולו והנה בפסחים דף ק"כ ע"ב פליגי ר"ע וראב"ע דר"ע סבר דפסח נאכל מדאורייתא כל הלילה ומדרבנן עד חצות וראב"ע סבר דמדאורייתא עד חצות לילה וכשתחשוב כל השעות הללו מתחילת הלילה עד חצות אחר נכיון זמן בין השמשות שהוא ג' רבע מיל תמצא שלש מאות וחמשה וארבעים מינוטין שעולים שש שעות פחות רביע ואם אכילת פרס הוי שיעור ט' מינוטין נמצא בס"ה ל"ח אכילות פרס וג' מינוטין ומספר הביצים תליא אם פרס הוה ג' ביצים עולה קי"ד בצים ואי פרס הוה ד' בצים עולים קנ"ב בצים ואחרי כי הפסח נאכל על מצות ומרורים לפי מה דס"ל להילל הזקן שהי' כורך פסח עם מצה ומרור ומעכב אפילו בדיעבד ואפילו לפי מה דקי"ל דלא כוותי' דבדיעבד אינו מעכב עכ"פ מצות עשה לאוכלם ביחד נשאר על אכילת הפסח עצמו חלק שליש מזה ערך ל"ח בצים או ערך נ' בצים לכל היותר ואיך אפשר שימצא קרבן פסח שהוא כבש או גדי שלא יהי' בו בס"ה בשר לאכול רק ל"ח או נ' בצים לפי השערה הפשוטה הוא דבר בלתי אפשרי. אלא מזה יש הוכחה גדולה דשיעור פרס הוא פחות הרבה ואינו אפילו המחצה מזה השיעור שמשער הגאון חת"ס ט' מינוטין וגם החוש מעיד שהפריז הרבה על המדה ומו"ח ז"ל הי' מורה להפסיק ביוה"כ בין אכילה לאכילה ה' מינוטין אבל גם זה ודאי מחמת חומר האיסור אכילת יוה"כ ובאופן שלא יהי' להחולה שום צורך למהר תכיפת אכילתו זה אחר זה: הן אמת דבעיני יפלא הלכה הנ"ל דשוחטין הפסח על היחיד כיון דהלכה פסוקה בש"ס וברמב"ם שם דפסח נאכל על השובע איך אפשר שאדם אחד יאכל על השובע כבש או גדי שלם הא פשיטא דכעין זה היא אכילה גסה. ועכצ"ל דמיירי שלא יאכל על השובע אלא כשהוא רעב דהא אכילה על השובע אינו מעכב לפ"ז קשה לי מה