מצפה אריה תנינא חלק א סו

בהריגתו לבעל הבית כיון שאדרבה הלא הבעה"ב עומד עליו להרגו והוא לא בא מתחילה רק על עסקי ממון כמ"ש הר"ן ז"ל והעבירה נעשה רק ע"י חק התורה שמצוה להרגו לכן ע"כ שהטעם הוא משום פקו"נ של הבעה"ב דירדה התורה בסוף דעתו של בעה"ב שיעמוד להרוג את הגנב ואז הגנב יהרוג את הבעה"ב אבל לפי האמת לאחר שהתירה התורה דמו של הגנב מטעם דחשיב רודף שוב הריגתו לבעה"ב חשיב עבירה ומשו"ה אין להוכיח מהא דאמרינן בין בחול בין בשבת דפקו"נ דוחה את השבת די"ל דמשו"ה מותר גם בשבת כדי להציל את הגנב מעבירה ולא מטעם פקו"נ ודו"ק: והנה ראיתי בשו"ע סי' שכ"ט יש מי שאומר שבזה"ז אפילו בא על עסקי ממון מחללין שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו והוי עסקי נפשות וכתב ע"ז המג"א וצ"ע דיניחנו ליקח הממון ולא יחלל שבת ואפשר כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו חיישינן שמא יעמוד אחד מהם ויהרוג ולכן מחללין אבל באדם יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת ע"כ אבל ממ"ש הר"ן ז"ל שהבאתי למעלה מבואר בהדי' דאפילו באדם יחיד בכה"ג מצוה להרוג דזהו ממש דמי לבא במחתרת אשר נוהג בין בחול בין בשבת ואפילו למ"ש דהתם איכא הצלת עבירה מ"מ שמעינן עכ"פ דזה חשיב עסקי נפשות כיון דאם לא יניח ליטול ממונו יהרגנו וירדה התורה לסוף הענין וחשיב כאלו בא על עסקי נפשות ודו"ק: שוב ראיתי שמה שהגאון בעל מל"מ מסתפק פשיטא לי' להר"ן ז"ל שכתב בחידושיו שם בסנהדרין דף פ"א בד"ה מ"ט רודף הוא וז"ל ואינו דומה לרודף שהי' רודף אחר רודף להציל שאם נהפך והרגו בודאי נהרג עליו שאותו הרודף ברשות ב"ד הוא עושה שאם בא ליטול רשות כו' ע"ש שהאריך קצת לחלק. וכבר העיר בזה בשו"ת מהרי"ם מהגאון מווארשא בחו"מ סי' ז' שהמל"מ לא ראה זה מפורש יוצא מפי הר"ן ז"ל. והוסיף הגאון ז"ל לתמוה על המל"מ דאיך עלה על דעתו להסתפק בדבר זה ולומר שאם נהפך והרג לרודף אחריו פטור והא ביכול להציל באחד מאבריו והרג חייב לר' יונתן ב"ש והא זה הרודף בודאי יש בידו להציל שלא ירדוף את חבירו וממילא לא ירדוף אחריו כדי להציל את הנרדף ואיך אפשר לומר שיהי' פטור הא לא עדיף מאלו יכול להציל באחד מאבריו וסיים הגאון הנ"ל ואתמה לעלות סברא זו על ספר ע"ש ולדעתי אינו תמי' כל כך דהא לפמ"ש הר"ן ז"ל שהבאתי למעלה גם הגנב הבא במחתרת לא בא אלא על עסקי ממון ומ"מ עשאו הכתוב לרודף מחמת חזקה שבעה"ב אינו יכול לעמוד על ממונו ואזלינן בתר סוף הענין שיבא לידי נפשות וכן הוא זה הענין בשו"ע סי' שכ"ט מ"ש המחבר בשם יש מי שאומר א"כ הכא נמי כיון שזה הרודף אחר העבירה אינו יכול לעמוד א"ע מבלי לרדוף אחר תאותו ויודע בעצמו כי בנפשו הוא למה לא נימא ג"כ דאזלינן בתר סוף הענין שאם לא יציל א"ע בהריגת הרודף אחריו בודאי יהרוג ומה לי שאין אדם מעמיד על ממונו ומה לי שאין אדם מעמיד א"ע על תאות ערוה ואין דומה כלל להך דיכול להציל באחד מאבריו ועכ"פ אין הפליאה גדולה כל כך על המל"מ לפענ"ד: הן אמת אשר לדעתי נראה ברור דכל עיקר הדין דפליגי ר' יונתן ורבנן ביכול להציל באחד מאבריו ואנן קיימ"ל כר"י ב"ש דחייב ז"א אלא ברודף דעלמא אבל הבא במחתרת אף אם יכולים להציל את הבעה"ב באחד מאבריו והרגו להגנב ג"כ פטור לכו"ע כיון דהתורה אמרה אין לו דמים וכתב רש"י ז"ל שם דף ע"ב ע"א הרי הוא לך כמי שאין לו דם ונשמה ומבואר בסוגיא הנ"ל דאפילו אם נפל עליו הגל אין מפקחין עליו כדאמרינן התם דף ע"ב ע"ב דמים לו בין בחול בין בשבת השתא בחול לא קטלינן לי' בשבת מיבעי' אמר רב ששת לא נצרכה אלא לפקח עליו את הגל וכתב רש"י ז"ל אבל אם בא על עסקי נפשות כיון דניתן להרגו בלא התראה גברא קטילא הוא משעת סתירה עכ"ל וע"כ כוונת רש"י ז"ל בודאי שאין הבעה"ב כעת בחזקת סכנה אם יהי' מפקח את הגל דאל"ה אין צריך לאשמועינן כזאת דבודאי אין לפקח עליו את הגל ולהרגו אח"כ בידים אלא ע"כ אשמועינן דאף דכבר ניצול הבעה"ב מ"מ כיון דבשעת סתירה התירה התורה את דמו ועשאו בלי נשמה שוב אין מפקחין עליו את הגל וא"כ ברור לי דגם אם יכול להציל באחד מאבריו נמי יכול להרגו ולכאורה נדחית בזה הראי' שהבאתי מדברי הר"ן ז"ל דחזינן שעשאו הכתוב רודף אף שביד הבעה"ב להניח לגנב ליטול את הכלים דשאני התם דאפילו כשיכול להציל באחד מאבריו נמי הרשות להמיתו משא"כ גבי רודף דעלמא דכשיכול להצילו באחד מאבריו ליכא רשות להמיתו ומ"מ כיון דחזינן שהתורה התירה דמו של הגנב מחמת שסוף יבא על ידו לידי שפיכת דמים מוכח א"כ דהך סברא שביד בעל הבית להציל את נפשו בדרך אחר היינו שיניח לבזבז את ממונו לא מהני דנימא דלא חשיב שוב סכנת נפשות דאדרבה כיון שאין בידו לעמוד א"ע חשוב סכנת נפשות: ועתה נחזור נא לראש שאלתינו והנה כבר הרגישו גדולי האחרונים הב"ח והט"ז והמג"א בסתירת דברי הרמ"א אהדדי מסוף סי' ש"ו אמ"ש בסי' שכ"ח סעיף ו' שדעת הב"ח דבסי' ש"ו מיירי שהחשש שתומר דתה ברצונה ובסי' שכ"ח מיירי שרוצים לאנסה ואין זו עבירה והט"ז והמ"א מחלקים בין אם תומר דתה ותעמוד כל ימיה בהמרת דת ובין אם תעבור עבירה פעם אחת וגם בזה יש קצת חילוק בין הט"ז והמ"א כאשר מבואר הדבר בפמ"ג עי' בדבריו והמ"א דחה דברי הב"ח מדברי הר"ם והנני אנכי הרואה ראי' אחת מ"ש רש"י ביומא דף פ"ה ע"ב בהא דאיתא התם נענה ראב"ע ואמר מה מילה שהוא אחד ממאתים וארבעים ושמנה איברים שבאדם דוחה את השבת ק"ו לכל גופו שדוחה את השבת וכ' רש"י ז"ל ד"ה מה מילה וז"ל שהוא תיקון אחד מאבריו של אדם דוחה את השבת לפי שחייבין עליו כרת לאחר זמן כך שנוי' בתוספתא דשבת. והנה הלשון לפי שחייבין עליו לאחר זמן נראה אע"פ שאפשר למולו אחר שבת ומצות מילה בזמנו אינו אלא עושה מ"מ כיון דיש במצוה זו כרת אפילו על צד הרחוק שאפשר שאם יתרשלו מלמולו לא ימולו אותו שוב ויבוא לידי איסור כרת משו"ה דוחה את השבת וכן גבי פקו"נ דוחה את השבת אפילו שיש חשש סכנה אפילו על צד הרחוק כמ"ש התו' שם דף פ"ה ע"א ד"ה ולפקח שכתבו דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתה כן ה"ה לפי ילפותא דראב"ע. ולפ"ז לכאורה קשה הא דאמר לכולהו אית להו פירכא אשכחן ודאי ספק מנ"ל הא דראב"ע מוכח דאפי' ספק פקו"נ דוחה את השבת דהרי מילה בזמנה אינו אלא חשש שמא לא ימולו אותו גם אחר השבת. וצריך לחלק דהחשש שמא לא ימולו אותו פשיטא דהוה ספק אבל התקנה מה שמלין אותו התיקון הוא ודאי. אבל בפקו"נ אפילו אם הרפואה הוא ספק ולא ודאי וגם אפילו אם הוא ספק חולה שיש בו סכנה כלל ואולי אין בו חולאת שיש בו סכנה ג"כ זה לא שמעינן ממילה נמצא לפ"ז בענין להציל את בר ישראל מעבירה יש חילוק אם ההצלת עבירה שיש בה כרת היא ודאית שפיר יש למילף ממילה ודוחה את השבת אבל אם לא נודע כלל אם ההצלה ודאי לא שמעינן ממילה. ובאמת גם לפי הטעם שכתב הב"י ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מדאורייתא שרי דלגבי שלא חמיר הוה חילול שבת איסורא זוטא דמוטב שיחלל שבת כדי שתשמור שבתות הרבה י"ל נמי דזהו רק בגונא שההצלה היא ודאית אבל לא בגונא שכתב המחבר הלשון להשתדל בהצלתה ומלשון השתדל מוכח דאין הצלתה ברורה