מצפה אריה תנינא חלק א סה

דוחה את השבת וכן כתב רש"י ז"ל בעצמו דמדכתיב דמים לשון רבים להכי אתא דבין בחול בין בשבת ע"ש והא דכתב רש"י ז"ל בתר הכי מטעם פקו"נ צריך לומר דכוונתו לחלק דל"ד להרוגי ב"ד משום דהכא איכא פקו"נ משא"כ התם ואין להקשות כיון דאיכא טעמא דפקו"נ למה לן תו קרא למידרש בין בחול בין בשבת די"ל דשאני הכא דאיכא תרתי שפיכת דמים דגנב וגם חילול שבת והוה אמינא דתרתי איסורי אינם נדחין משום פקו"נ אבל מ"מ קשיא כנ"ל דלמה לו לר"י למידרש ק"ו דפקו"נ דוחה שבת תיפוק לי' דמצינו במחתרת גופה דדחי שבת והוא קושיא גדולה לפענ"ד: ועלה על לבי לומר דה"א דמשו"ה התירה התורה לחלל שבת בהריגת הגנב משום דגנב נמי דבא להרוג את הבעה"ב חשוב נמי רודף לחלל שבת וכיון דבין כך ובין כך איכא חילול שבת משו"ה התירה התורה והרי ר"א בר"ש סובר שם בסנהדרין דף ע"ג ע"ב דגם הרודף לחלל שבת ניתן להצילו בנפשו והתוס' שם ד"ה חד הקשו והרי מציל גופא קא מחלל שבת דחובל בחבירו ואיך יחלל שבת להציל חבירו מחילול שבת ותרצו דהוא גזירת הכתוב ע"ש ואע"ג דאנן לא קיימ"ל הכי אלא כרבנן דרודף לחלל שבת לא ניתן להצילו בנפשו מ"מ אפשר עכ"פ לומר דטעמא דמחתרת דמותר לחלל שבת הוא משו"ה דמצילין את הגנב מחילול שבת ואיכא נמי פקו"נ אבל משום פקו"נ לבד לא ניתן שבת לדחות. אבל כד דייקת בה ליתא להך תירוצא דהא התוס' שם כתבו וז"ל דאין זה מקלקל בחבורה דאיכא תיקוני גברא כיון דמחייב מיתה כדפריך בפרק אחד דיני ממונות דף ל"ה עכ"ל לפי"ז בהריגת הגנב לבעה"ב ליכא חילול שבת דחשיב מקלקל בחבורה דבזה ליכא תיקוני גברא ובהריגת הבעה"ב להגנב איכא חילול שבת דאיכא תיקוני גברא א"כ הדרא קושיא לדוכתא כנ"ל: והנראה לפענ"ד בישוב קושיא זו עפ"י שהקשיתי לשאול דאיך יליף ר"י ק"ו דפקו"נ דוחה את השבת ממחתרת לפי שיטת רש"י ודעימי' דפירוש ניתן להצילו בנפשו הוה פירוש' להצילו מעבירה א"כ י"ל דהיינו טעמא דמחתרת אבל מנ"ל דפקו"נ דוחה את השבת הא י"ל דלהציל את האדם מן העבירה חמורה יותר עדיף מהצלת נפשות כמו דאמרינן בעלמא גדול המחטיא את חבירו יותר מההורגו עי' רש"י פרשה תצא על הפסוק בנים אשר יולדו להם. ואמרתי ליישב דמשו"ה דקדק ר"י ומה מחתרת ספק בא על עסקי ממון ספק בא על עסקי נפשות ולכאורה הוא מיותר דעיקר ק"ו דר"י הוא דשפיכת דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ואין לומר דכוונתו בזה דגם ספק פקו"נ דוחה את השבת דז"א דהא מסיים ק"ו לפקו"נ שדוחה את השבת ולא הזכיר ספק פקו"נ אבל לפי הנ"ל ניחא דאי ודאי הי' בא הגנב על עסקי נפשות לא הי' ראי' ממחתרת דהי' אפשר לומר דהא דהתירה התורה לשפוך דמו של הגנב הוא כדי להציל אותו מעבירה אבל השתא דאמרינן דהוא ספק אם בא על עסקי נפשות דיוכל להיות שבא על עסקי ממון הא בודאי א"א לומר שהתירה התורה שפיכת דמים משום ספק הצלת עבירה דאין ספק מוציא מידי ודאי דשפיכת דמים הוא ודאי והצלת עבירה הוא בספק דשמא בא רק על עסקי ממון ואין כאן הצלה מעבירה כלל דמשום ממון ודאי לא ניתן לשפוך דמים וזה נכון. מעתה שפיר הוצרך ר"י למידרש ק"ו ואינו יכול להוכיח ממחתרת גופא דדחי שבת די"ל דהטעם דמותר לחלל שבת הוא מחמת כדי להציל את הגנב מעבירה ואיכא תרתי לטיבותא פקו"נ והצלת עבירה וא"כ ממ"נ שפיר מותר דאי בא על עסקי נפשות שפיר איכא הצלת עבירה מאי אמרת שמא בא על עסקי ממון הא בכה"ג אין הגנב חייב מיתה וא"כ ליכא תיקוני גברא והוי מקלקל בחבורה ושוב ליכא חילול שבת דהא כל עיקר החילול שבת הוא משום דהגנב הוא בר מיתה ואיכא תיקוני גברא אבל אי הוי ידעינן דבא על עסקי ממון ואינו חייב מיתה אין כאן בהריגתו חילול שבת כמו שכתבתי למעלה: אך אכתי יש לעורר בהא דקאמר רבא שם בסוגיא דיומא לכולהו אית להו פרכא לבר מדשמואל דאי מדר"י דילמא כדרבא דאמר חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו כו' ואשכחן ודאי ספק מנ"ל ע"ש. ומבואר א"כ דאי נימא דמחתרת בודאי בא על עסקי נפשות ילפינן מיני' דודאי פקו"נ דוחה את השבת וא"כ שוב קשה כנ"ל דלמא שאני מחתרת דאיכא טעמא כדי להצילו מעבירה וכנ"ל משא"כ בפקו"נ ואולי יש לפרש כוונת הגמ' דהכי פירוש' אשכחן ודאי בא על עסקי נפשות אבל ספק בא על עסקי נפשות ספק בא על עסקי ממון מנ"ל. ומשום דבודאי בא על עסקי נפשות איכא טעמא כדי להצילו מעבירה אבל בספק לא וממילא גבי פקו"נ דעלמא אפילו ודאי לא ילפינן ממחתרת כלל ומה מאוד מדוקדק בזה לשון רש"י ז"ל שכתב שם ואין זה ספק נפשות אלא ודאי נפשות כו' וגבי הא דקאמר הגמרא התם תו דר"ע נמי דילמא כדאביי דאמר אביי מסרינן לי' זוגא דרבנן כו' ואשכחן ודאי ספק מנ"ל וכולהו אשכחן ודאי ספק מנ"ל וכתב רש"י אשכחן ודאי פקו"נ מחללין אבל ספק לא שמעינן מינה וכולהו נמי איכא למימר דודאי פקו"נ קא ממעט ולא ספק כו' ע"ש. ולכאורה יש לדקדק דלמה לא ביאר רש"י ז"ל נמי למעלה גבי ר"י אשכחן ודאי כו' ג"כ הכי דודאי פקו"נ שמעינן מינה אבל לפי מה שביארתי למעלה שפיר מדוקדק היטב דכיון דאמרינן דבמחתרת בא על עסקי נפשות שוב י"ל דהטעם הוא שמצילין את הגנב מעבירה ואפילו אודאי פקו"נ דמחללין לא שמעינן ודו"ק: עוד יש לי בזה לפלפל וליישב שני הקושיות הנ"ל דהנה הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין דף ע"ב ע"א גבי הא דאמר רבא התם מ"ט דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מימר אמר אי אזלינא קאי לאפאי ולא שביק לי' ואי קאי לאפאי קטלינ' לי' כתב וז"ל ודאי שאין כל הגנבים באין על עסקי נפשות ואי קאי בעה"ב לאפי' ושקיל ממונו מיד גנב לא קטיל לי' דאי לא יכול גנב למיגנב ליזול לנפשי' אלא בעה"ב היא העומד כנגדו על מנת להרוג אם לא יניח לו ליטול את הכלים שאעפ"י שאין בדין להורגו על כך חזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו והגנב כשהוא ידע זה כשעומד כנגדו על עסקי נפשות הוא עומד והוא שהתחיל במריבה דבא במחתרת עשאו הכתוב רודף ואמר שאין לו דמים ע"כ לשון הר"ן ז"ל ע"ש והנה המ"ל בפרק א' מהלכות רוצח הלכה ט"ו כתב וז"ל וכן נסתפקתי ברודף אחר חבירו להרגו או הרודף אחר נערת המאורסה אם נתאמץ הרודף והרג את המציל אם נהרג עליו ונראה דבאלו נהרג עליו דדוקא גבי זמרי דליכא מצוה גבי פנחס אלא רשות אמרינן אילו הפך זמרי והרג לפנחס אינו נהרג עליו אבל רודף אחר חבירו דאיכא מצוה להציל כמ"ש רבינו נהרג עליו ע"כ והוכיח דבר זה מדברי ר"א ע"ש ולפי"ז לפי פירושו של הר"ן ז"ל דהגנב בא רק על עסקי ממון וא"כ מצד הדין לא הי' הבעה"ב רשאי להרוג את הגנב וא"כ כשהבעה"ב עומד להרוג את הגנב אלו לא התירה התורה דמו של הגנב הלא אז אם הפך הגנב והרג לבעה"ב אינו נהרג עליו כיון שהבעה"ב הי' רודף שלו מתחילה אבל עכשיו שהתורה התירה דמו של הגנב איכא מצוה בהריגתו כדי להציל את בעה"ב א"כ אם הפך הגנב והרג את בעה"ב חשיב עבירה. ומעתה שפיר ניחא שני הקושיות דמחתרת א"א לומר דהטעם שהתירה התורה להרוג את הגנב הוא כדי להצילו מן העבירה דהא ז"א כיון דלולא חק התורה לא הי' הגנב עושה עבירה