מצפה אריה תנינא חלק א סא

שהתר' לצורך הותרה שלא לצורך דכיון דלא בעינן מלאכת מחשבת מאיזה טעם נתיר שלא לצורך: ולפי האמור תליא הני שני דברים זה בזה דלתנא דר' אבהו דשבת הנ"ל דס"ל דחובל ומבער מקלקל חייב ס"ל נמי דלא אמרינן בהו מתוך גם לב"ה ולר' יוחנן דפליג ע"ז וס"ל דמקלקל בחובל ומבעיר פטור כמו בכל המלאכות ס"ל דלב"ה אמרינן בהו מתוך כמו בכל המלאכות. ובזה מדוקדק דבהני תרתי הלכות מצינו הלשון בסגנון אחד דא"ל ר' יוחנן פוק תנא לברא חובל ומבעיר אינה משנה וכן בביצ' הבערה ובישול אינה משנה ולא מצינו לשון זה במקום אחר. ולפי הנ"ל מדוקדק דשניהם תלויין זה בזה דמשו"ה אמר לי' הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא משום דאזיל לשיטתי' דמקלקל פטור גם בהבער' לכן לב"ה אמרינן בהו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך ומעתה שפיר ניחא סוגית הש"ס דפסחים הנ"ל דאמרינן ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה. ולא קשה קושית הפ"י דלשיטת רש"י ז"ל גם אי השבתתו בכל דבר אסור' ביו"ט דז"א דבשלמא אי בעינן שריפה דוקא אסור לשרוף את החמץ ביו"ט דבהבער' לא אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך משום דמקלקל בהבערה חייב אבל אי נימא דהשבתתו בכל דבר אין לאסור ביו"ט אע"ג דחשוב מלאכה משום דעכ"פ לא הוי בכלל לאו דהבערה אלא בכלל שאר מלאכות ואמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך דסבר רש"י ז"ל דאף דמותר להאכיל לכלבו מ"מ רחמנא קרי' שרפה ומשו"ה חשיב תרומה טמאה בכלל כל הנשרפין שאפרן מותר במשנה דתמורה דף ל"ג א"כ אחשבה רחמנא כל הבערה אפילו ע"י אכילת בהמה למלאכת מחשבת להכי לא אמרינן מתוך כו' ובזה מדוקדק לשון רש"י בביצ' שם דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש תשרף הלכך מלאכה היא ודו"ק: ולפי מה שכתבתי למעלה דלר' יוסי דהבערה גרידתא ללאו יצאת מקלקל פטור אף אי ס"ל כמ"ד מקלקל בהבערה חייב היינו דוקא בהבערה דאית בה בישול יש לישב קושית התוס' ביבמות ל"ג דפריך התם הש"ס אי בהקטרה האמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת וע"ז הקשו בתוס' דאטו לא מני לאו גרידתא והרי זר שאכל מליקה ליכא אלא לאו ולפי הנ"ל ניחא דזר ששימש בהקטרה הו"ל מקלקל בהבער' דהא עבודתו פסולה. וצ"ל דס"ל דמקלקל בהבערה חייב וכן כתב בספר מחנה לוי וזה ניחא למ"ד דהבערה לחלק יצאת דלדידי' גם הבערה גרידא נמי חייב מקלקל אבל לר' יוסי פטור מקלקל בהבערה גרידא גם מלאו ולהכי שפיר פריך כאן דבעלמא ס"ל כר' יוסי דהבערה ללאו יצאת א"כ הכא בזר ששימש בהקטרה אפילו לאו ליכא ומשו"ה שפיר ניחא מה דמשני רב אשי התם מידי חטאת קתני או לאו קתני אלא איסורא בעלמא קא חשיב ולכאורה אינו מובן דלמה לי' למימר הכי ולפי הנ"ל ניחא דזר ששימש בהקטרה אפי' לאו ליכא לר' יוסי: סימן לז בדבר השאלה באחד שהוציאו בתו להמרת הדת דמבואר בשו"ע או"ח סי' ש"ו סעי' י"ד דמותר לילך חוץ לג' פרסאות להשתדל בהצלתה אם מותר נמי לחלל שבת במלאכה גמורה או דוקא בהליכה חוץ לג' פרסאות דקי"ל דאפילו למ"ד דסבירא לי' דהוי דאורייתא מ"מ אינו אלא איסור לאו אבל בחילול שבת במלאכה דאורייתא דהוי איסור סקילה אפשר דאסור: תשובה הנה המג"א השכיל את ידיו וכתב חז"ל ואפילו למ"ד דהוי דאורייתא שרי דלגבי שלא תמיר ותעמוד כל ימיה בחילול שבת הרי זה איסורא זוטא דמוטב לחלל שבת אחד כדי שתשמור שבתות הרבה וא"כ אם העכו"ם רוצה לאנסה לעביר' אחרת אפילו לעבוד ע"ז אין מחללין עליה שבת במלאכה דאורייתא דמחלל שבת כעובד ע"ז כדאיתא בעירובין דף ס"ט. ובחולין דף ה' פירש"י ז"ל דשבת חמור מע"ז וצ"ע מנ"ל וכו' ועיין במחצית השקל שהביא בשם ת"ש לתמוה עליו דאף דשבת חמור כע"ז מ"מ לא מצינו רק איסור סקילה אבל לא איסור הליכה חוץ לג' פרסאות דהוי רק לאו בעלמא והוא כתב ליישב די"ל דשבת וכל אביזרייהו היינו אפילו דבר שאין בו כרת חשיב כע"ז וכמו דמצינו גבי עריות דאף על אביזרייהו כגון חיבוק ונישוק דאין זה אלא לאו בעלמא אפ"ה אמרינן יהרג ואל יעבור עיי"ש: והנה במחילת כ"ת אשתמיטתי' לי' ש"ס מפורש ביבמות דף ו' ע"א דקאמר הש"ס התם תיתי מכיבוד אב ואם דתניא וכו' יהא כיבוד א"וא דוחה שבת ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו כולכם חייבים בכבודי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי דחי ודחי הש"ס לא בלאו דמחמר ופריך אלא דקיימ"ל דאתי עשה ודחי ל"ת לגמר מהכא דלא דחי וכ"ת שאני לאוי דשבת דחמירי והא תנא בעלמא מייתי לה ולא קא פריך דתניא יכול אמר לו אביו תטמא כו' אלמא בהדיא דיש סברא לומר דלאו דשבת חמירי משאר לאוין ומ"מ באמת לא אמרינן הכי אלא לאו דשבת דמי כשאר לאוין: אך באמת נראה לפענ"ד דהמג"א דקדק לומר דאין מחללין שבת במלאכה דאורייתא ומלאכה דאורייתא משמע מלאכה ממש ולא איסור הליכה לבד ואפילו חוץ לג' פרסאות דלא מיקרי מלאכה והא דנקט המג"א מלאכה דאורייתא נראה לדעתי דאדרבה לילך חוץ לג' פרסאות בודאי אסור דהא אינו הולך פסיעה אחת חוץ לג' פרסאות רק הולך הרבה וא"כ על כל הליכה והליכה הוא עובר וקיי"ל בהלכות שבת סי' שכ"ח דאם צריך להאכיל לחולה בשר צריך לשחוט ולא להאכילו נבילות וכ' הר"נ הטעם דנבילות עובר על כל כזית וכזית ולכן חמור מאיסור סקילה דאינו רק פעם אחת וא"כ לא מבעיא הכא דאם ילך חוץ לתחום הוא עובר על כל הליכה והליכה וא"כ בודאי אסור ולכן כתב המג"א דאפילו לעשות פעם אחת מלאכה דאורייתא אסור מחמת דחמיר כמו ע"ז וזה ברור ונכון לפענ"ד: ומעתה לפי האמור אם הוציאוה להמרת הדת מותר לחלל שבת אפי' במלאכה דאורייתא כדי שתשמור שבתות הרבה דחשיב איסורא זוטא ומ"ש המג"א דמש"ס חולין משמע דשבת חמור מע"ז בגמרא שלפנינו איתא ברש"י דשבת חמור כע"ז ומסתמא הי' להמג"א הגירסא חמור מע"ז אך לדידי צ"ע דאף דאיסור שבת בפרהסיא חמור כע"ז להיות נעשה מומר מ"מ לענין דחי' בודאי קיל שבת מע"ז דהא ביומא דף פ"ה אמרינן נענה ר' ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא וכו' ומה שפיכת דמים שמטמא את הארץ כו' פיקוח נפש דוחה אותה ק"ו לפיקוח נפש שדוחה את השבת עיי"ש מבואר בגמרא דשבת קיל משפיכת דמים ובסנהדרין דף ע"ד אמרינן לר"ש דסבר דרודף אחר ע"ז ניתן להצילו בנפשו מחמת דאמרינן ק"ו השתא פגם הדיוט פגם גבוה לא כ"ש אלמא דע"ז חמור משפיכת דמים ואפילו לרבנן דפליגי וסברו דע"ז לא ניתן להצילו בנפשו הוא רק משום דדרשי קראי אבל בלא"ה לא א"כ חזינן דע"ז חמור משפיכת דמים א"כ כ"ש משבת ועיין ברש"י ז"ל בסנהדרין דף ע"ג ע"ב בהא דאמרינן התם חד למעוטי ע"ז וחד למעוטי שבת וכתב רש"י ז"ל דשבת כדי נסבה ע"ש ועיין בתוס' שם ד"ה חד ועוד הא התם גופא אמרינן לר"א בר"ש דסבר דגם שבת ניתן להצילו בנפשו הוא משום ג"ש דחילול חילול מע"ז אבל לא מתורת ק"ו אלמא דע"ז חמיר משבת. אך את זה יש לדחות עפ"י דברי התוס' שם דאיך אפשר לומר דרודף לחלל שבת יהי'