מצפה אריה תנינא חלק א נח

דמעיקרא אבל כשלא הי' מוכנים מאתמול לא חשיב מוכן אע"פ שדבר אחר גרם. ולפי האמור אדרבה יסברו התוס' כדעת הרמב"ן והר"ן ז"ל רק כאן לא הוי מוקצה מחמת יום שעבר אלא ביה"ש ממ"נ אסור דאי הוי יום שעבר עדיין לא כלו לו חדשיו ואי ביה"ש הוי לילה הא הוי ליל יו"ט ואסור להושיט ידו לפנים ולשוחטה משום חילול יו"ט: והנה בדבר מ"ש שם בתשובתי דגם אי הנך ז' ימים בעינן מעל"ע מ"מ י"ל דלא חשיב מוקצה כיון דאח"כ נתברר למפרע שלא הי' כאן איסור קודם יו"ט ודמי למוקצה מחמת יום שעבר דהחסרון הוא רק מצד חסרון ידיעתינו וכ"ת הראה לדעת אשר כעין סברא זו איתא בתשו' בשמים ראש סי' רכ"ט שנתחבטו בזה הקדמוני' ז"ל ומעלתו עוד האריך והרחיב הדיבור להביא עוד מכמה מקומות ולהסביר הענין אין בידי כעת לתקוע א"ע לדבר הלכה זו כי רבו סעיפיה והחילוקי' המה סברות דקות האיכות אך את זה ראיתי כי כבר העיר ג"כ בזה בצל"ח ביצה ועוד העיר ג"כ במ"ש לצרף להיתר ענין שמתיר עצמו בשחיטה עיין בדבריו ומסתמא לא הי' אז תחת ידי ספר הצל"ח בעת כותבי התשובה הנ"ל. ואך מ"ש במכתבו על ענין אם נימא בעגל שנולד ז' ימים קודם יו"ט מתיר עצמו בשחיטה שלש תשובות בדבר אנכי לא מצאתי אפילו אחת מהן נכונה מ"ש כי לא מקרי מתיר עצמו בשחיטה אחרי כי נתברר למפרע שהי' מותר כבר דברתי שם בתשובה מזה ומה שרצה כ"ת לחלק את השוין אנכי לא אדע הבין. ב) מ"ש דאפרוח הוי מתיר עצמו בשחיטה מה"ת משא"כ בעגל ביום ח' לא הוי רק דרבנן הא יש סוברין דעגל תוך ח' ימים אסור לאכול מה"ת גם אפילו להסוברין דלאכילת הדיוט לא הוי רק איסור דרבנן הא י"ל דמתיר עצמו לשחיטה לקרבן א"כ נסתלק איסור מוקצה ושלישית הא קיי"מל דמוקצה ג"כ לא הוי רק איסור דרבנן ומדוע לא נימא מדאיתקן להך דרבנן איתקן נמי להא: ומה שראיתי שיש להעיר עוד בזה בהא דאיתא בפסחי' דף מ"ז ע"ב הביא שה מאפר ושחטו תמיד ביו"ט מהו כו' א"ל ומוקצה דאורייתא הוא א"ל אין ופריך הש"ס מברייתא ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן שאין מביאין נסכים מערלה וכלאי הכרם יכול לא יביא מן המוקצה ע"ש ולהמהרש"א למה צריך לומר הביא שה מאפר אמאי לא איבעי' לי' בעגל שחל שמיני שלו ביו"ט דהוי נמי מוקצה אבל אי נימא החילוק שכתב כ"ת דכיון דאינו אלא מדרבנן ל"א מתיר עצמו בשחיטה שפיר ניחא דגבי קרבן לכו"ע הי' אסור קודם מדאורייתא שוב מודה המהרש"א דליכא איסור מוקצה דהא מתיר עצמו בשחיטה: והנה בספרי מצפה ארי' סי' נ"ב הקשיתי על מ"ש התוס' בחולין דף ק"מ וז"ל ואפשר דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכ"ה שלא הי' להם שעת הכושר כו' דא"כ איך רצה הברייתא למעט מוקצה מקרא דמשקה ישראל הא מוקצה הו"ל שעת הכושר ע"ש בסי' הנ"ל ותמצא נחת. ולפי האמור ניחא די"ל דמיירי במוקצה שלא היתה לו שעת הכושר כגון שהיום שבת הוא גם שמיני שלו דמקודם הי' פסול להקרבה משום דהוי מחוסר זמן אך עדיין לא נח בזה דא"כ תו קשה אמאי לא נימא דאיתקן איסור מוקצה הואיל ומתיר עצמו בשחיטה כנ"ל אמנם י"ל דהך סברא הואיל ומתיר עצמו לשחיטה אמרינן רק לפי האמת דאיסור מוקצה הוא מדרבנן אבל לפי הס"ד דמוקצה מה"ת לא מהני הך טעמא הואיל ומתיר עצמו בשחיטה: ובזה ברוויח ליישב מה שהקשה בספר בשמים ראש והובא בספר יד דוד שם בפסחים דאפילו אי מוקצה דרבנן מי ניחא כיון דעכ"פ לא הוי ממשקה ישראל ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דאי מוקצה דרבנן שוב י"ל דליכא מוקצה כלל הואיל ומתיר עצמו בשחיטה כיון דעל כרחך לא משכחת רק בעגל שחל יום שמיני בשבת דאל"ה הרי היתה לו שעת הכושר וכנ"ל אמנם לפי"ז אם נימא דאי מוקצה דאורי'תא לא מהני הך טעמא דהואיל שמתיר עצמו בשחיטה ומיירי דוקא בעגל שחל יום שמיני בשבת או ביו"ט למה צריך הש"ס לומר הביא שה מאפר תיפוק לי' דהוי מוקצה מטעם נפל וכמו שכתב המהרש"א ויש עוד להאריך בזה אך אחרי כי כל זה על דרך הפלפול אקצר ועי' תוס' ערכין י"ח ד"ה שנתו: ועל השלישית אני בא מה שכתב דעגל שנולד ביו"ט אינו אסור מטעם מוקצה אלא משום נולד יסלח לי שלא ראה מה שכתבו התוס' שם ע"ב ד"ה עגל דאיסור נולד ליכא בבעל חי ואסור רק משום מוקצה. והנני אומר שלום רב: סימן לג ע"ד מה שנשתרבב המנהג במדינות גאליציע שמי שיש לו יא"צ אחר אב או אם שמתפלל בשבת שלפניו תפלת מוסף לפני התיבה ונשאלתי אם ידעתי איזה סמך לדבר הנה שמעתי כי יש בזה סמך עפ"י הקבלה אך אין לנו עסק בנסתרות וכמ"ש הטו"ז בסי' תרנ"א לענין הנענועים. אך עלה על דמיוני שיש לומר שנשתרבב מנהג זה מטעם אחר מחמת שכתבו האחרונים כי מי שיש לו יא"צ באותו שבוע ישתדל להיות עולה למפטיר בשבת שלפני דברא מזכה אבא במה שפטיר בנביא כמו דאיתא ביור"ד סי' שע"ו בהג"ה דנהיגי להפטיר בנביא בתוך שנה ממיתת אב ואם והוא מתשובת הריב"ש כן נהגו להפטיר בשבת שחל בו היא"צ עיין ברכי יוסף או"ח סי' רפ"ד ואיתא במגילה דף כ"ד ע"א המפטיר בנביא הוא יפרוס על שמע והוא יורד לפני התיבה וכתב רש"י מי שהוא רגיל להפטיר בנביא לכן יש לומר כיון שהוא רגיל להיות מפטיר בשבת שלפני היא"צ ע"כ הוא יורד לפני התיבה. ולפי"ז לא רק מוסף אלא גם שחרית אבל העולם נהגו שמתפלל רק תפלת מוסף וגם אפילו מי שלא עלה למפטיר כלל. ומ"מ יוכל להיות שעי"ז נתפשט המנהג ואין מדקדקין בדבר מחמת שלא ידעו הטעם בזה. זה הנראה לפענ"ד: סימן לד בשו"ע הא"ח סי' תקנ"ב סעי' ב' במג"א ס"ק ב' ד"ה ודגים הביא המג"א כתב בנ:ץ שט"ס הוא וצ"ל וגדיים ודוחק לומר שנפל טעות אחד בכל ספרי הרב"י והשו"ע והג"א ועוד דהא כתבו הג"א דמדינא שרי ואי ס"ד דמיירי בגדיים למה יהא מותר עיי"ש והנה בב"י שיש ת"י דפוס ווינעציא אשר נדפס בחיי הב"י איתא בהדי' וגדי וגם תמיהתו על הג"א דלמה יהא מותר בשר גדי מדינא הא בשר גמור הוא לא קשה כ"כ דמ"מ כיון שבזמנינו אין דרכם לאכול בשר גדי ואוכלים הרבה יותר עופות מבשר גדי לא חשיב שמחה שהרי עיקר תליא בדרך אכילה לפי זמן מהזמנים שהרי הביא הטור בשם הסמ"ק שעתה שרוב מאכל שלנו בשר לאחר שעברו עליו שני ימים נראה שאסור ע"ש א"כ ה"ה להיפוך שעתה שאין דרך אכילה בבשר גדי י"ל דמדינא שרי רק אסור מצד החומרא: עוד כראה לי דמ"ש המחבר ודגים ויין מגיתו הוה פירושו דגים שנתבשלו עם יין מגיתו שכן ראיתי במהרי"ל הלכות ט"ב וז"ל מהרי"ל סג"ל הנהיג בביתו שלא לבשל דגים עם יין בשבוע של טו"ב אבל עם חומץ מותר שאין זה הנאת יין וכן הוא באגודה מסכת תענית ע"ש ולהכי יש לומר דמחבר אוסר עכ"פ בסעודה המפסקת לאכול דגים מבושלים ביין: