מצפה אריה תנינא חלק א נה

מוכח דרבא סבירא לי' כשיטת ר"י וא"כ הדרא קושית התבואות שור לדוכתא דמוכח דר' עקיבא סובר דחמץ אסור בהכאה דאי לאו הכי הא יכול להסיק תחת תבשילו ויש ליישב בפשיטות דכיון דקאמר רבא ש"מ מר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה אלמא דמפרש תשביתו היינו שריפה ממילא צריך להיות אסור בהנאה דכל איסורין שבתורה שצותה התורה לשורפן המה אסורין בהנאה וכן סוגיא דהש"ס לקמן דף כ"ד תלמוד לומר באש תשרף וע"ש בתוס' ד"ה אם אינו ענין שכתבו וז"ל לא אתי שפיר דהיכי מצי לאוקמי' באיסור אכילה דהא כתיב באש תשרף ע"ש. וכן כלאי הכרם דאסור בהנאה איתא בקדושין דף נ"ו ע"ב אמר חזקיה אמר קרא (דברים כ"ב) פן תוקדש פן תוקד אש. ע"ש הרי כיון שצריך שריפה אסור בהנאה: והנה לקמן סוף דף כ"ח ע"ב אמרינן ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק והקשו בתוס' וא"ת ולחזקי' מנא לי' איסור הנאה לפני זמנו ע"ש ולפי הנ"ל יש ליישב דהא הת"ק הוא ר' יהודא כמפורש בהדי' בברייתא דברי ר' יהודא ור' יהודא לשיטתי' דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה וממילא גם לפני זמנו אסור בהנאה אמנם התוס' שפיר הקשו דהא הש"ס לקמן דף כ"ז ע"ב אמר להו הדרש נותר אסור באכילה ובהנאה וחמץ אסור באכילה ובהנאה מה נותר טעון שריפה אף חמץ טעון שריפה מוכח דהא דסבר ר' יהודא דחמ< אסור בהנאה אינו מטעם דסבירא לי' חמץ בשריפה דהא פשיטא לי' דחמץ אסור בהנאה גם קמי' דידעינן דחמץ בשריפה על כל פנים לר' עקיבא דסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה ודאי הטעם אינו משום דיליף מנותר כמו שסבר ר' יהודא דהא רבנן איפרכי לר' יהודא אלא סבירא להו דר"ע סבר דתשביתו הוה פירושו שריפה ומיושב קושית התבואות שור הנ"ל דאיסור הנאה נכלל בהא דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכנ"ל ועיין בתוס' שם דף ד' ע"ב ד"ה מדאורייתא שכתבו לפרש דר' עקיבא סובר דתשביתו היינו הבערה מדקאמר הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ע"ש ומוכח מדבריהם דר' עקיבא דסבר דחמץ בשריפה לאו משום דיליף מנותר כר' יהודא אלא דתשביתו הוה פירושו שריפה וכנ"ל: ונראה לי עוד דמה דסבירא לי' לר' יהודא דחמץ בשריפה דיליף מנותר ולא מתשביתו ולא רצה לומר מתשביתו כמו דסבירא לי' לר' עקיבא זהו משום דר' יהודא לשיטתי' דסבירא לי' לקמן דחמץ שעבר עליו הפסח אסור באכילה ובהנאה א"כ לדידי' גם לאחר הפסח הוא בשריפה כמו נותר ולהכי לא שמענו דבר זה מתשביתו דאינו אלא בפסח אבל לא לאחר שעבר הפסח ומוכרח למילף מנותר אבל ר' עקיבא דאמר לקמן דף ל"ב האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים משמע דוקא בפסח אבל אם אכל תרומת חמץ שעבר עליו הפסח חייב ש"מ דסבירא לי' דחמץ דלאחר הפסח מותר משו"ה מצי סובר דחמץ בשריפה מתשביתו ודו"ק: עוד נראה לפע"ד שיש ליישב דהנה כבר כתבתי למעלה דחמץ בפשיטות צריך להיות אסור בהנאה דכל שצריך שריפה אסור בהנאה וכ"ש לר' אבהו דכל מקום שנאמר לא תאכל ולחזקי' כל מקום שנאמר לא יאכל בין איסור אכילה ובין איסור הנאה במשמע וריה"ג דמתיר חמץ בהנאה על כרחך צריך לי' הוכחה גמורה ע"ז דמותר בהנאה דבלא הוכחה גמורה פשיטא דצריך להיות אסור בהנאה ועפ"ז מדוקדק הלשון בפסחים דף כ"ג ע"א איתא ריה"ג אומר תמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה והנה לשון זה תמה על עצמך לא מצינו רק הכא ובנדה דף ס"ח ע"א וע"ש בתוס' ד"ה כך שדקדקו מה הלשין תמה על עצמך והביאו הך דתמה על עצמך דפסחים הנ"ל אמנם לולא דברי התוס' הי' נראה לי דיש לומר דבפסחים הוה פירושו דתמה על עצמך דכוונת ריה"ג דאי אפשר כלל לומר דחמץ אסור בהנאה כל שבעה דא"כ האיך עובר בבל יראה ובל ימצא הא לא הוה ברשותו של אדם ואיהו לא סבירא לי' הך דר"א דאמר פסחים דף ו' ע"ב שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו: והנה לעיל דף כ"ג ע"א פריך הש"ס אדר' אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע מהך דריה"ג ומשני שאני התם דאמר קרא לא יראה לך שלך יהא והנה האחרונים כתבו דהא דאנן סבירא לן כר"א. דחמץ אינו ברשותו של אדם אינו משום איסור הנאה של חמץ דחדא הא אכן קיימ"ל כר"ש דחמץ אחר הפסח מותר בהנאה ועוד הא דעת הריטב"א בסוכה ל"ה דאיסור הנאה מקרי לכם ע"ש אלא משום דבעינן לקיים מצות השבתה חשוב אינו ברשותו של אדם וכן כתב הגאון מליסא ז"ל ומעתה יש לומר דר"ע מצי סובר דחמץ מותר בהנאה כמו ריה"ג משום דכתיב לא יראה לך שלך תהא דאל"ה איך עובר בב"י וב"י אך זהו לפי האמת דמצות השבתה הוא מערב יו"ט אבל אי הוה אמרינן דמצות השבתה הוא ביו"ט בשעה ששית א"כ עד שעה זו ליכא מצות השבתה שפיר היה מצינו למימר דחמץ אסור בהנאה מזמץ מצות השבתה ואילך והא דכתיב ולא יראה לך שלך תהא אף דחמץ אסור בהנאה מחמץ מצות השבתה ואילך ומ"מ עובר בב"י וב"י דכיון בתחילת הפסח עד שעת השבתה הי' מותר בהנאה ושפיר אנו קוראין על החמץ לא יראה לך חמץ וכבר חל עליו איסור דב"י וב"י שוב לא נפקע גם אח"כ כשהגיע זמן מצות השבתה ונאסר בהנאה כמו דקי"ל דחרכו קודם זמנו מותר להשהותו ואם חרכו לאח"ז צריך לבערו מחמת שכבר חל עליו מצות ביעור לא סגי בחריכה לבד א"כ מסתברא דלא עדיף הטעם מה שנאסר בהנאה יותר מאלו חרכו אחר זמנו דג"כ עובר בב"י וב"י ודו"ק. ועפ"ז י"ל בישוב קושי' התו' דף ד' ע"ב ד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא סגי כתבו פי' הקונטרס מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב הוא וקשה לר"י דהרי השבתה הבערה היא מדאמר ר"ע מצינו להבערה שהוא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ולאחר זמן איסורא לא מהני ביטול ע"ש. ולפי הנ"ל י"ל דהא דלא מהני ביטול אחר זמן איסורא היינו כשלא הי' דעתו לבטל ברגע ראשונה כמו דאמרינן התם בפסחים דף ו' שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עלויה ופריך הש"ס וכי משכחת לה לבטליה ומשני דלאחר זמן איסורא לאו ברשותיה קאי דלבטליה כדר' אלעזר כו' א"כ י"ל דדוקא בכה"ג שהי' מקודם דעתו עלויה וכבר הי' אז זמן איסורו שוב לא מהני ביטול אח"כ אבל אם לא הי' דעתו על החמץ בכל זמן איסורא אלא תיכף ברגע ראשונה שראה את החמץ הוה משהה אותו כדי לבטלו שפיר מהני ביטול גם אחר זמן איסורא וחילוק גדול יש בין היכי שמפקיע הדבר טרם חלות האיסור לבין היכי שהוא רוצה להפקיע האיסור אשר כבר חל וכנ"ל וחילוק כזה מצינו כמה פעמים בש"ס ופוסקים ועיין בתוס' פסחים דף ו' ע"א גבי בהמת ארנונא ועיין בספרי מצפה אריה סימן נ"ב ג"כ כעין סברא זו. ולפ"ז לא קשה קושית התוס' דתשביתו הוא אחר שש שעות מאך חלק ואיך מהני ביטול דכיון דמעולם לא הי' דעתו על החמץ לקיימו בפסח רק משהה אותו כדי לבטל תיכף ברגע ראשונה של חלות המצוה של תשביתו שפיר מהני ביטול גם לאחר איסורו דזהו גופא חשיב אתחלתא דביטול וגם הא דר"ע שפיר ניחא דעיקר הא דמהני ביטול הוא מה שהסכימה דעתו לדעת התורה לשוויה כעפרא בעלמא אבל בלא"ה לא הוה מהני מצד הדין א"כ כ"ז הוא אך לפי האמת דתשביתו הוא מערב יו"ט