מצפה אריה תנינא חלק א מו

ועפי"ז נתישב סוגית הש"ס דהנה בכריתות דף י"ד ע"א איתא ג"כ הא דרפרם ודחי הש"ס ממאי דשאני שעיר המשתלח דהכשירו בכך וכתבו בתו' ד"ה אלא ובפ' שני שעירים דף ס"ו איתא נמי להא דהכא ולא דחי דלמא שאני שעיר המשתלח כו' אלא רגילות הוא דדברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר. ולפי האמור י"ל דהש"ס דכריתות אזלא לפי הלכה דקי"ל כריה"ג דשבת ויוה"כ חייב שתים ואיכא תרי לאוי לא אמרינן הואיל ואשתרי יוה"כ אשתרי נמי שבת ולהכי איצטריך עתי אפילו בשבת ודו"ק: והנה ראיתי בטורי אבן בפ' א' דמגילה דף ג' ד"ה ולאחותו בסוף דבריו שמתמה על התוס' הנ"ל דא"צ לדחוק דרבא פליג אסתמא דגמרא וס"ל דגבי שני שמות לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי אלא דרבא לטעמי' דאמר התם בפ"ג דזבחים לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי אלא גבי טומאה דהוה דחויה אבל גבי מצורע דהיתרא היא לא אמרינן הואיל אח"כ כתב גם מה שחי' התוס' עוד דרבא לית לי' דעולא דסבר דביאה במקצת לא שמי' ביאה ליתא דפשטא דשמעתא התם משמע דלא פליג אדעולא דס"ל ביאה במקצת שמיה ביאה ע"ש, ולא זכיתי להבין דבריו דאיך יתכן לומר הני שני דברים ביחד דס"ל לרבא כדעולא דביאה במקצת שאיה ביאה וגם ס"ל דמצורע דהותרה לא אמרינן הואיל ואשתרי אישתרי דאיך יתרץ רבא להא דתניא מצורע שחל שמיני שלו להיות בערב הפסח וראה קרי בו ביום כו' אלא נ"ל ברור דכונת התוס' בתירוץ השני דרבא ס"ל כעולא דביאה במקצת שמיה ביאה וס"ל דאמרינן נמי הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו כעולא והא דאמר רבא איפכא מסתברא הכונה בזה דגבי מצורע יש הסברא יותר לומר הואיל כו' דמה לי חד דחויא ומה לי תרי דחויא וכיון דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי כ"ש שיש לנו לומר הואיל ואידחי אידחי ובזה ס"ל היפך מאביי ומ"מ סבירא לי' לרבא דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי וזה ברור לדעתי: וכמה מעליא הא שמעתתא לישב בזה סוגיא דנזיר הנ"ל דקאמר התם הש"ס אליבא דר"ל קסבר כר' יוסי בר' יהודה דאין שחיטה לעוף מה"ת וחולין בעזרה לאו דאורייתא וכתב רש"י ז"ל ולמאן דקא מתרץ ידע לי' הכי היכי אמר ר' יוסי הכי עכ"ל הרי מבואר מדברי רש"י ז"ל דלא מצינו בשום מקום דר' יוסי סבר הכי. והנה הש"ס פריך התם וסבר ר' יוסי הכי והתניא ריבר"י אומר מניין לחטאת הבא על הספק כו' לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה ששני איסורים מאי שני איסורין לאו איסור נבילה וחולין בעזרה, מתקיף לה ר"א ברי' דרב איקא ודילמא מחייב עלי' משום דמתחזי כתרי איסורין מדרבנן ע"ש. ונ"ל לפרש לפי האמור דמברייתא הלז גופה סבר ר"ל דמוכח דריבר"י סבר דאין שחיטה לעוף מה"ת וגם חולין בעזרה לאו דאורייתא ומה דשקיל וטרי הש"ס למיפרך והתניא ושנוי' דרב אחא ברי' דר"א הכל חדא מילתא היא דהנה בקדושין דף נ"ז ילפינן דחולין שנב"ע אסור אמר ר' יוחנן משום ר"מ מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור ובתוס' ד"ה מה כתבו פירש הר"ם מה שלי בשלך אסור ואין להם תורת קדשים לעלות למזבח לפטור הבעלים אף שלך בשלי לא הי' להם תורת חולין ולא חזי להתרה דשייך בהו דהיינו אכילה ואביי יליף לאיסור חשב"ע מקרא דוזבחת ואכלת ע"ש א"כ לכולהו ילפותא איסור חשב"ע זהו משום דאין השחיטה מתרת לאכילה ולכאורה קשה אמאי לא נימא הואיל ואשתרי אשתרי ומה לי חד איסורא ומה לי תרי איסורי אלא מוכח דריבר"י מדרבנן קאמר וכיון דמה"ת שרי אין להם שייכות בהדי הדדי וכל איסור הוי באפי נפשי' דהא דתקנו חז"ל שחיטה לעוף מבהמה גמרו כמו דאיתא בחולין דף כ' ע"ב מהיכא גמרי לה מבהמה ומאן דסבירא לי' חב"ע לאו דאורייתא סבר דגזרו בי' חז"ל כמו שכתב רש"י ז"ל בקדושין דף נ"ח ע"א דילמא אתי למימר קדשים שנפסלו לאחר שחיטה הן שלא נזרק דמן וקא מתהני מינייהו ואתי להנות מקדשים שלא נזרק דמן ע"ש וכיון דאין ענינם שוה ליכא למימר מה לי חד איסור מה לי שתי איסורים וכמו שכתבתי למעלה אבל אי נימא דתרווייהו דאורייתא ושניהם מטעם אחד דרק שחיטה מתרת ומליקה לא הוה שחיטה וכן חולין שנשחטה בעזרה לא חשיב שחיטה כלל לא הי' ס"ד כלל לחלק בין חדא איסורא לתרי איסורי אצא ע"כ סבר ר' יוסי בר' יהודה דאין שחיטה לעוף מה"ת וחולין בעזרה לאו דאורייתא וכל השקלא וטריא דהש"ס הכל מסקנא דמילתא היא דו"ק ותשכח כמה פעמים בש"ס על דרך זה: סימן כד הרמב"ם בפרק ח' מהלכות לולב כתב היו ענביו מרובין מעליו כו' פסול עבר ולקטן או שלקטן אחד אחד לאכילה הרי זה כשר וכן הוא בטור ובאו"ח סי' תרמ"ו וכבר תמהו עליו נושאי כליו הא הש"ס מוקי להך דראבר"ש דאמר ממעטין בדאית לי' הושענא אחריתי אבל בלא"ה אסור אפילו בלקטן לאכילה ולמה השמיט הרמב"ם הך שינויא ועי' בכ"מ שדקדק עוד בדברי הרמב"ם שכתב שלקטן אחד אחד דמאי נ"מ בזה אי לקטן אחד אחד או הרבה ביחד ע"ש: ולפענ"ד נראה בישוב דברי הרמב"ם ז"ל בטוב טעם דמה שכתב או שלקטן אחד אחד אין כונתו שליקט את הענבים אחד אחד דבזה ליכא נ"מ כלל כמ"ש הכ"מ אלא כונתו שליקט את ההדסים אחד אחד ופירושו שלא ליקט כל שלשתן ביחד אלא כל ענף וענף בפני עצמו וסבירא לי' דדוקא כשתיקן שלשתן יחד חשיב מתקן מנא כיון דשלשתן יחד חשוב כמו כלי אבל כשתיקן כל אחד בפני עצמו לא חשוב מתקן מנא דהא אנן קיימ"ל כר' טרפון דבעינן שלשה הדסים וא"כ כל אחד לבדו לא הוי תיקון מנא עדיין כלל אמנם כשמכוין לתקן גם בכה"ג אסור כמו שעושה חצי כלי אע"ג דעדיין לא נגמר מ"מ חייב בשבת וביו"ט דכל מכה בפטיש חייב משום דמביאו מעט מעט לידי גמר וזהו בכלל מלאכת מחשבת אבל כשליקטן לאכילה דאין כאן מלאכת מחשבת אלא שאתה באת לאסור מטעם דהוי פסיק רישא דמודה ר"ש בפסיק רישא שפיר יש לומר דבכה"ג כשליקט אחד אחד אין כאן פסיק רישא דמי יימר שיצרפם יחד לצאת בהם למצוה שיחול ע"ז הטעם מתקן מנא ועכ"פ אין זה כל כך ברור דנחשב פ"ר והש"ס דלא נחית לזה הוא משום דר"ע סובר בסוכה דף ל"ד דחד ולא קטים נמי כשר ולדידי' שפיר חשוב תיקון גם בליקט אחר לבד שהרי יוצאין בו ולכן לא רצה הש"ס לאוקמי פלוגתא דראב"ש וחכמים דלא כר' עקיבא באחד. אבל לפי מה דקיימ"ל כר' טרפון דבעינן שלשה לא חשיב תיקון כשליקט אחד אחד: ועוד יש להוסיף בזה דהנה לכאורה קשה האיך חשבינן הכא תיקון מנא מה שהוא מתקן למצוה הא בשבת דף ק"ו ע"א פליגי בזה ר' יהודא ור"ש דר' שמעון יליף ממילה והבערת בת כהן דמקלקל חייב ור' יהודא סבר מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סממנין ע"ש א"כ הכא דאליבא דר"ש קיימינן לא חשיב כלל תיקון מה שהוא מתקן למצוה אכן התוס' שם ד"ה מדאיצטריך הקשו למה לי למילף ממילה ניליף כולה מלתא מהבערת בת כהן דבהבערה איכא נטילת נשמה יש לומר דלענין מקלקל בחבורה ליכא למילף מהבערה דהתם התיקון בא בשעת הקלקול אבל לענין מקלקל בהבערה יליף