מצפה אריה תנינא חלק א מה

שבת וטומאה בהדדי ובש"ס נזיר דף מ"ח פליגי בכעין זה ר"ע ור' ישמעאל דר"ע סבר בעינן קרא דלאחיו לרבות דכהן גדול והוא נזיר לאחיו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה דאל"ה הו"א דרק בחד לאו שרי רחמנא לטמא למ"מ או שהוא כ"ג או שהוא נזיר אבל תרווייהו יחד לא שרי רחמנא. ור' ישמעאל סבר כיון דשרי רחמנא חד לאו מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין א"כ ה"כ מנ"ל דפסח דוחה אפילו אם שניהם יחד כגון שחל י"ד בשבת והמה טמאים למת. והנה ביבמות דף ד' ע"ב איתא סד"א תיתי במה מצינו מאשת אח מה אשת אח מתייבמת אף אחות אשה מתייבמת ודחי מי דמי התם חד איסורא הכא תרי איסורי ומשני מהו דתימא הואיל ואישתרי אישתרי ושקיל וטרי הש"ס אי אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי. ולכאורה קשה לי למה צריך הש"ס להיות שקיל וטרי הא בנזיר פליגי בזה ר"ע ור' ישמעאל ורש"י ז"ל כתב שם אליבא דר"י דכיון דאישתרי לי' לגבי מ"מ חד לאו אישתרי לי' נמי בתרי לאוין כגון כ"ג וניר אולם זה לא קשה כלל דבשלמא התם בכ"ג ונזיר דגלי רחמנא דלכל אחד לבדו דוחה מ"מ להכי סבר ר' ישמעאל דמה לי חד לאו כ"א ביחוד ומה לי תרי לאוי בהדדי אבל התם לא מצינו כלל היתר לאחות אשה בלבד להכי מצד הסברא לא אמרינן כיון דאישתרי חד לאו לענין רבים אישתרי נמי תרי לאוי: אבל אי קשיא הא קשיא דלר"ע דצריך קרא לאתויי דמ"מ דוחה נמי לשני לאוין ובלא קרא לא הוה ידעינן דבר זה דהוה ס"ד למימר דאף כ"א לבדו נדחה מפני מ"מ אבל כששניהם ישנן בהדי הדדי לא נדחו משום מ"מ כ"ש דאין לכו להסתפק התם ביבמות אי אמרינן כיון דאישתרי אישתרי וגם למה אמרינן גבי מצורע שראה קרי הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו דמנ"ל הא לר"ע וכן קשה בנזיר דף כ"ט ע"ב דאמרינן לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה ששני איסורין דאולי יש לומר דשאני כ"ג ונזיר דאין שניהם שוין במעלות כדאיתא התם בסוגיא דלעיל דכ"ג קדושתו קדושת עולם ונזיר מביא קרבן על טומאתו להכי הוה מצינו לומר דכ"ג דקדושתו קדושת עולם ולא יוכל להביא קרבן על טומאתו ולהכי לא נדחה משום מ"מ וכ"ז דוחק וגם דוחק לומר דשני הסוגיות דיבמות ודנזיר וגבי חטאת העוף אזלי אליבא דר"י וצ"ע ואין לי כעת פנאי לחפש בספרים ולא באתי אלא לעורר את המעיין: והנה לענין אם פסח דוחה שבת וטומאה היכא ששניהם ביחד. נראה לפי מה שכתבו התוס' בריש אלו דברים ד"ה מה דבפרק כיצד צולין משמע דדריש לה ממשמעות דמועדו מסתברא דגם פסח דוחה אפילו כשאירע שניהם יחד וא"צ קרא מיוחד לזה כונו דדחי פסח לשבת לבד ולטומאה לבד ה"ה שניהם יחד גם לר"ע כיון דפשטא דמועדו הוא בכל גווני שיהי' במועדו: אך לפי מה דאמרינן בפרק אלו דברים דפסח דוחה טומאה לא ילפינן ממועדו אלא מקרא דאיש נדחה ואין ציבור נדחין יש לשאול מנ"ל דפסח דחי אפילו שניהם יחד שבת וטומאה (אך לפי מה דאיתא בש"ס דשבת פ' ר"ע פ"ז דפסח מדבר בשנה שני' הי' חל בשבת ובזה הפרשה כתיב איש נדחה ואין ציבור נדחין שמעינן דדחי אפילו תרווייהו בהדי הדדי וצ"ל דבני בתירה סברי דבשנה שניה שיצאו ישראל ממצרים לא הי' חל ערב פסח בשבת דהא פליגי התם בזה ברייתות אהדדי עש"ה) גם לר"ל דיליף מקרא דוישלחו לא שמעינן דפסח דוחה כששניהם יחד ולזה השיג להם נאמר מועדו בפסח ומועדו בתמיד כמי בתמיד הוה משמעותו אפילו בשבת שהרי כתיב בהדיא עולת שבת בשבתו כן הוא הדין בפסח וכיון דיליף ממשמעות דמועדו שמעינן ממילא דאפילו כששניהם יחד נמי פסח דוחה ויש לומר דבני בתירא היו מסופקים ולא הוי ידעו אם ממשמעות דמועדו ילפינן או מקראי אחרינא וכאן היו שניהם יחד שחל י"ד בשבת וגם הכלי שרת נטמאו ע"כ לא היו יודעים מה לעשות אם פסח דוחה את השבת: ועלה בדעתי לעורר ביומא דף זיי"ן ע"א דפריך הש"ס למ"ד טומאה הותרה בציבור מברייתא הי' מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמאת בידו אומר ומביאים אחרת תחתי' כו' ומשני באילו של אהרן דכיון דקרבן יחיד הוא מהדרינן אמאי לא נימא כיון דאיסור יו"כ הותרה באילו של אהרן כמו שבת דאמרינן ביומא דף מ"ו ע"ב שבת הותרה בציבור ה"ה יו"כ הותרה נמי טומאה באילו של אהרן וליכא למימר דרק בציבור הותרה שבת אבל באילו של אהרן דהוה קרבן יחיד גם שבת לא הותרה אלא דחויה דז"א דהרי יו"כ ודאי הותרה שהרי מצותה בכך כמו מצות יבום דאישתרי איסור אשת אח דמצותו בכך עיין תוס' יבמות ב' ע"ב ד"ה לא וכמו מצורע שמכניס ידו בפנים. אבל הנכון לומר דלא אמרינן הואיל ואישתרי אשתרי אלא דוקא היכא דשניהם מענין אחד כמו ביבמות אשת אח ואחות אשה בשני ענינים איסור ביאה של עריות וכמו טומאת מצורע וטומאת קרי או בזבחים דף ל"ב טומאת מת וטומאת זיבה ובנזיר כ"ג והוא נזיר לענין טומאת מת אבל שבת ויוה"כ עם טומאה דהמה ענינים נפרדים שבת ויו"כ מטעם מלאכה וטומאה משום קדושה בכגון זה לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, דוגמא לזה כתבו בתו' ביבמות דף ח' ע"א ד"ה רבא אמר בשם ר"י לחלק דגבי בעל קרי דשם טומאה אחת היא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דחד לאו היא אבל הכא דשתי שמות הן לא אמרינן הואיל ע"ש ואף דהתו' כתבו האי סברא רק דרבא הוא דסבר הכי אבל מאן דאמר שם לעיל גבי אשת אח ואחות אשתו מהו דתימא הואיל ואשתרי אשתרי לא סבירא לי' הך חלוקא מ"מ יש לומר דסבר עכ"פ דבעינן כה"ג כמו אשת אח ואחות אשתו דשתיהם המה עריות וענינם חד הוא משא"כ שבת וטומאה דאין להם שייכות זה עם זה כלל מודה גם הוא דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וכנ"ל: תדע דכן הוא דהרי ביומא דף ס"ו ע"ב איתא עתי אפילו בשבת עתי אפינו בטומאה אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ וכתב רש"י מדאיצטריך למיתני ואפילו בשבת כו' דאי יוה"כ כשבת להוצאה למה לי קרא להתיר משאו בשבת הרי כשחל בחול נמי כשבת דוי כו' ע"ש. ולכאורה יש לעורר דשפיר איצטריך קרא דסד"א דרק כשחל יוה"כ בחול דחה משאי יוה"כ אבל כשחל בשבת דהוה שני איסורין שבת ויוה"כ לא הותרה לחלל שבת ויוה"כ ואף דהקרבת הקרבנות ודאי דוחה זהו משום דכתיב במועדו אפילו בשבת אבל שילוח השעיר מנ"ל דדחי שבת ויוה"כ ביחד דהרי דבר זה לא ילפינן מקרא במועדו שהרי איצטרך לומר דעתי אפילו בטומאה ולא אמרינן במועדו אפילו בטומאה ומוכח דע"ז לא צריך קרא אלא כיון דהותרה יוה"כ ה"ה דהותרה נמי שבת ויוה"כ דכיון דאישתרי אישתרי וכמו שכתבו התו' דשם טומאה אחת היא כן אמרינן נמי שם איסור מלאכה אחת היא ומ"מ צ"ע שהרי התו' כתבו דמצורע ובעל קרי חד לאו הוא משא"כ שבת ויוה"כ תרי לאוי נינהו י"ל דהסוגיא קאי אליבא דר"ע דסבר בחולין דף ק"א ע"ב שבת ויוה"כ שגג ועשה מלאכה אינו חייב אלא אחת וא"כ ליכא אלא חד לאו ואף דאיכא תרי איסורי כדאיתא ביבמות פרק ד' אחין דף ל"ג ע"א מידי חטאת קתני או לאוי קתני אלא איסורא בעלמא מ"מ כיון דשם איסור מלאכה חד הוא אמרינן כיון דאשתרי יוה"כ אשתרי נמי שבת: