מצפה אריה תנינא חלק א מד

ובדבר החיטים הנשארים אם מותרין לשנה הבאה לדעתי יש לראותם ולהתבונן עליהם ע"י מורה הוראה אם ניכר שהעכברי' אכלו מהם הרבה ופרורים הרבה נמצאין בהם אם לאו ואם לא נמצא רק מעט ויש בחיטין הרבה מששי' נגד החטים שיש עליהם חשש יש להכשירם לפסח ומ"מ אמינא שנכון שלא להכשירם למצת מצוה אחרי כי החמירו בזה גדולי הדור וכדאי לחוש לדעתם ז"ל: שוב התבוננתי דיש עוד להביא ראיה עצומה לדברינו אלה דאל"כ איך נפרנס לשיטת הרמב"ן ז"ל סוגיא ארוכה בסוטה דף כ"ט ע"א דאיתא התם אמר רב גידל אמר רב דבר שיש בו דעת לשאול ושאין בו דעת לשאול מהאי קרא נפקא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא ספק טהור ספק טמא יאכל וכתיב כל טהור יאכל בשר טהור ודאי יאכל הא ספק טהור ספק טמא לא יאכל אלא לאו ש"מ כאן שיש בו דעת לשאול כאן שאין בו דעת לשאול ע"ש הרי לכאורה בהדיא דלא כהרמב"ן ז"ל דלשיטתיה דבקדשים דבעי שימור גם ברה"ר ספיקו טמא דעכ"פ לא הי' שימור. א"כ פשיטא דה"ה ברה"י היכי דהוי שאין בו דעת לשאול נמי ספיקו טמא. ומדוע אמרינן דוקא בשר שנגע בודאי טמא לא יאכל הא ספק יאכל ובשלמא הא דילפינן מקרא דכל טהור יאכל בשר דדוקא טהור ודאי יאכל הא ספק טהור לא יאכל דגם בעלמא ספק טומאה ברה"י טמא ולא אמרינן דשאני קדשים דספיקו טמא מטעם דלא היה שימור אבל לעולם בחולין גם ברה"י ספיקו טהור זה לא קשיא דאיכא למימר דשימור לא שייך אלא אבשר לשמור אבל כאן אנו דנין אגברא שנולד בו ספק טומאה ובטומאת גברא לא שייך שימור דמה יש לנו לשומרו אם יטמא לא יאכל בקדשים ולהכי שפיר ניחא. אבל ממה דאמרינן דטומאת בשר ספיקו טהור משום שאין בו דעת לשאול בודאי תמיה לכאורה על שיטת הרמב"ן ז"ל אבל לפי מה שכתבתי דמה שנטמא מאליו שלא ע"י מעשה אדם לא שייך דין שימור שפיר ניחא דהא ע"כ הך קרא דוהבשר מיירי שנטמא לא ע"י אדם מדחשיב ליה שאין בו דעת לשאול דאי נטמא ע"י אדם הא קי"ל כר' יוחנן דאמר בפסחים ט"ו ובנדה דף ה' דספק טומאה הבאה ע"י אדם גם בשאין בו דעת לשאול נשאלין עליה דכמי שיש בו דעת לשאול דמי אלא ע"כ מיירי שנטמא מאליו ובכה"ג אין למיפסל מטעם שימור וכנ"ל ודו"ק. וכד עיינתי עוד בזה נראה לפע"ד די"ל דאדרבה הרמב"ן ז"ל הוציא סברתו מהך סוגיא גופא דמוכח מכאן דבקדשים היכי דליכא שימור גם בר"ה ספיק' טמא דהתם אמרינן בגמרא ואיצטריך דרב גידל אמר רב ואיצטריך למילף מסוטה דאי מדרב גידל הוי אמינא בין ברה"י ובין בר"ה איצטריך למילף מסוטה ואי מסוטה הוי אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע צריכ' ע"ש. וסבר הרמב"ן ז"ל דלא הוי פירושא דהשתא דילפינן מסוטה גם הקרא דכל טהור כו' דדרשינן אבל ספק לא יאכל מיירי דוקא ברה"י כמו סוטה אלא אנן נקיימינן בהא דקרא דכל טהור כו' קאי בין ברה"י ובין בר"ה כיון דכתיב סתמא לא חילק הכתוב אלא בעלמא בחולין ילפינן מסוטה דברה"י ספקא טמא ובר"ה טהור וקדשים שאני כיון דבעינן שימור החמירה התורה בין ברה"י ובין בר"ה. ועוד יש להוכיח כשיטת הרמב"ן ז"ל דלכאורה יש לתמוה מהיכן שמעינן מקרא דוהבשר דלא בעינן דעת נוגע ומגיע דלמא לעולם בעינן דעת נוגע ומגיע והאי קרא דוהבשר מיירי שנגע באדם טמא דאיכא דעת מגיע ומ"מ בספק טמא טהור משום דדעת מגיע איכא דעת נוגע ליכא ואף דקי"ל דכל ספק טומאה הבאה ע"י אדם נשאלין עליה דכמי שיש בו דעת לשאול דמי זה אינו רק לפי האמת דלא בעינן דעת נוגע ומגיע אבל יש להקשות דמנ"ל הא דלמא בעינן דעת נוגע ומגיע ובבשר שנולד ספק טומאה ע"י אדם ג"כ טהור דליכא דעת נוגע ולא הוי דומיא דסוטה וגבי כל טהור יאכל בשר דדייקינן הא ספק טהור ספק טמא לא יאכל היינו שנטמא ג"כ ע"י אדם שנגע באדם טמא ואיכא דעת נוגע ומגיע אבל ספק אם נטמא שרץ דליכא דעת מגיע טהור וזהו קושיא גדולה לפענ"ד. אבל לדעת הרמב"ן ז"ל שפיר ניחא דקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא ספק יאכל על כרחך מיירי שנטמא בשרץ דאי ספק נטמא ע"י אדם בלא"ה פסול דלא הוי שימור ובקדשים בעינן שימור וכמו כן כל טהור יאכל בשר הא ספק לא יאכל מיירי ג"כ שנטמא בשרן דבחדא מחתא מחתינהו א"כ מוכח דלא בעינן דעת נוגע ומגיע ודו"ק היטב: סימן כג ע"ד שהעיר מע"כ ריש פרק אלו דברים בהא דאמרינן התם הלכה זו נתעלמה מבני בתירה פעם אחת חל י"ד להיות בשבת ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת וע"ז העיר לתמוה האיך שכחו כל ישראל דבר בזה. וביחוד אשר לפי מה דאיתא בשבת פרק ר"ע דף פ"ז דבשנה שכי' אחר שיצאו ממצרים הי' חל ר"ח באחד בשבת א"כ הלא חל י"ד בשבת והקריבו פסח. וע"ז רצה כ"ת ליישב כי חשבו ב"ב שבאמת פסח אינו דוחה את השבת רק השחיטה הי' ע"י שנים כמו דקיימ"ל שנים שעשאוהו פטורין ואף דקיימ"ל דלכתחילה אסור במוקדשין לשחוט ע"י שנים כמו דאמרינן ריש פרק השוחט תזבח אחד ולא שנים מ"מ אינו אלא עשה והא דאין מלין שנים וגם כל קרבנות אין עושין ע"י שנים הוא משום דפשיטא דהתורה צותה לעשות המצוה לכל יחיד ויחיד רק פסח שחבורה שלימה מביאים פסח אחד עלה על דעת בני בתירה שישחטו שנים זה תוכן דבריו: והנה ראיתי אשר כבר מובא בספר יד דוד בשם ספר שמחת יו"ט שהעיר בכל זה רק הביא בקי שם והיד דוד כתב ע"ז ודוחק. אך לדידי לא קשה כלל דבאמת מבואר בקידושין דף ס"ו שינאי המלך הרג לכל חכמי ישראל והי' העולם משתומם עד שבא שמעון. בן שטח והחזיר הדבר ליושנה ומבואר בפרק א' דאבות דשמעיה ואבטליון קבלו משמעון בן שטח והילל קיבל משמעי' ואבטליון ובני בתירה לא שמשו שמעי' ואבטליון כמו דמבואר התם בפסחים שאמר להם הילל מי גרם לכם עצלות שהי' בכם שלא שמשתם שמעי' ואבטליון ולהכי כיון שלא שמשו אותם לא היו יודעים הלכה זו ועיין בסדר הדורות גבי הילל הזקן שהביא המעשה בריש פרק אלו דברים וכתב וז"ל ולמה נתעלמה מב"ב הלכה כדי לתת גדולה להילל ע"ש: אולם באומת מבואר שם בפסחים דף ע"א ע"ב דיהודא בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום אמר אם יבא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הם אומרים לו תמהני על שני גדולי הדור שמעי' ואבטליון כו' ולא אמרו להם לישראל חגיגה דוחה את השבת עיי"ש הרי בהדיא דעיקר בעלי הלכה היו שמעי' ואבטליון וגם לענין חגיגה אם דוחה שבת ג"כ הי' מחלוקת בין החכמים ולא רק לענין פסח בלבד: ועל דרך הפלפול נראה לפענ"ד דיש לומר דגם בני בתירה ידעו שהפסח נקרב בשבת אלא שהשאלה הי' אחר. דהנה התוס' הקשו שם בד"ה מה דבפרק כיצד צולין דרשינן ממשמעות דמועדו אפילו בשבת אפילו בטומאה עיי"ש. ועוד יש להקשות מדוע הוצרכו להביא סכינים לשחוט הפסח ולמה לא שחטו עם הכלי שרת שבמקדש אטו נימא שכל הכלי שרת נאבדו וזהו באמת תימא גדולה ע"כ נראה לי דיש לומר שהמעשה הי' שהכלי שרת היו טמאים וקיימ"ל בפסחים דף ע"ט שאפילו ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה וא"כ הי' כאן שני דברים בהדדי די"ד חל בשבת והיו צריכים לדחות