מצפה אריה תנינא חלק א מג

מלשונו עיין שם ואע"ג שהט"ז בסי' תנ"ג כתב בישוב דברי הש"ע שלא יהיו סותרין מסי' תס"ו שסובר דאין חילוק בין לאפות קודם הפסח בין היכא שבא לאפות בתוך הפסח דאמרינן שאם בא להתיר קודם הפסח יבוא להתיר גם בתוך הפסח ז"א כ"א לכתחלה אבל לא היכי שנולד הספק אחר האפיה קודם הפסח שהאפיה הית' בהיתר: וגם י"ל אחרי דהאידנא נהוג עלמא לאפות כל המצות קודם הפסח ולא שכיח שיאפו בתוך הפסח ליכא חשש גזירה זו וגם לא ידעתי בעניותי להבין מה ראה הט"ז לתפוס השו"ע בסתירה זו הלא בסי' תס"ו מיירי בידעינן שנפל מים על הקמח ונתייבש ובסי' תנ"ג מיירי באכילת עכבר שאינו אלא חשש בעלמא ומש"כ בהגה"ה מיהו צריך לראות שאין בו כ"כ שלא יהא בו ששים אין הכוונה בזה שעכ"פ יודע שיש בו פחות מששים חמץ אלא אע"פ שאינו יודע מאומה צריך עכ"פ לידע בבירור שאין בו כ"כ שלא יהא ס' ואל תשיבני דממ"נ איך אפשר שיודע בבירור שאין בו כ"כ שלא יהיו ששים ולא יהי' לו ידיעה שיש בו חשש חמץ והא ע"כ צריך לבדוק ואז הלא יראה שיש בו תערובות חמץ זה אינו דודאי א"א לבדוק כל החטים והקמח. רק כדרך שאנו בודקין רק מעט ממנו ומזה אנו משערינין ודנין שלא נמצא עכ"פ הרבה בכל הסך אבל מ"מ בודאי אין לדון מחמת זה שלא נמצא בזה המיעוט שגם ברובו לא נמצא כלל אלא עכ"פ אנו יכולים לשער שלא נמצא כ"כ שלא יהא בו ס' דאלו כך בודאי הי' נמצא עכ"פ מעט חמץ בתוך מעט הנבדק אלא בכה"ג ברור שיש ס' נגד החמץ כן נראה לענ"ד: והנה ע"ד הקמח והחיטים מה שהאריך כ"ת לדון עפ"י ס"ס לא נח לפענ"ד כי כל הני ספיקות הלא איכא בכל פעם בנשיכת העכברים ומ"מ יש מחמירים בכה"ג ובראשם הב"ח והמג"א ואין הכרעתינו הכרעה רק אם שיש לסמוך על המתירים ולא לדון בגוף הדבר עם מי הצדק והסברא נוטה להב"ח או להט"ז עפ"י סברות כאלה אשר ליכא חידוש ושום חילוק בין הני דיני דמיירי בהו הפוסקים ז"ל אך בעובדא שלפנינו שקודם שנולד הריעותא נתערב בקמח אחר יפה הורה כ"ת להתיר לאפות קודם פסח וכדאי המה המתירים לסמוך עליהם בכה"ג אחרי שכל עיקר החשש היא רק לענין מבטל איסור לכתחלה אחרי שאחר האפיה לכו"ע מתערב ונעשה כולה כאחד כמו שהבאתי למעלה וגם כשנתערב עוד בקמח אחר בודאי יש ס' נגד החמץ וא"כ החשש הוא אם יש לבטל לכתחלה ע"י האפיה וכולי האי ניחוש וניזיל זהו חששה רחוקה ואין להחמיר כולי האי: והנה לענין שימור אם יש לצאת בהם ידי חובת מצוה הלא המג"א הביא בשם. מהר"ם לובלין דאע"ג דמיקל לפסח מ"מ לא לצאת בהם ידי חובת מצוה בשני לילות הראשונים וכבר הבאתי למעלה בשם דברי חיים דכל שיש איזה חשש לא חשיב שימור ובאמת נמצא יסוד לדבר זה ברמב"ן ריש חולין בס' מזבח כפרה גבי הא דאמרינן אם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה וכתב איכא דק"ל ל"ל ברי לי כי מספקא ליה נמי שחיטה כשרה דמכדי עזרה ר"ה היא וכו' אלא שאין הקושיא כלום דבקדשים בכה"ג לאו בספק טומאה דיינינן ליה דהא בעי שימור דכתיב משמרת תרומותי אלא צריך שיהי' ברי לו שהן טהורים ואם לאו אסור להקריבן ע"ש א"כ נימא גבי מצה נמי לא איקרי שימור אלא א"כ יודע בבירור דכשר: ושמעתי שהובא דברי הרמב"ן בספר שו"מ בתשובה אחרת ולא ידעתי באיזה מהדורא ובאיזה תשובה. אבל לפענ"ד אין דבר זה דאכילת עכברים נוגע לענין קדשים כי ענין שימור בקדשים הוא שלא יטמא בידים או שלא יגרום טומאה. וכן הוא מצות שימור גבי מצה שלא יגרום בידים חימוץ למצות מצוה וכן מוכח מסוגיא דפסחים דף מ' דאמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות ואם לאו דבעי לתיתה שימור למאי ואי נימא דכשנפלו גשמים או מים מאלי' שוב לא הוי בכלל שימור אין ראיה כלל דדלמא צוה הכתוב שלא יבוא עליהם מים אלא מוכח דכל דממילא אינו בכלל שימור ועיקר השימור הוא שלא יתחמץ על ידו כשנותן מים או בשעת ההיפוך לא יגרום חימוץ וכן היא בקדשים לכן בריש חולין בטמא ששחט במוקדשין בעינן דוקא שיאמר ברי לי שלא נגרם טומאה על ידו אבל בשאר ספק טומאה היכא שלא נעשה על ידי השוחט או המקריב יכול להיות שגם במוקדשים טהור. וכן גבי מצה היכי שנפלו גשמים או נשכו עכברים שלא נעשה ע"י ישראל אין זה בכלל שימור ובזה ניחא לי דהא בכל חטים דעלמא גם בשמירה נמצאין ביניהם מחומצים מחמת שירדו עליהם גשמי' אמאי לא נימא דאינם כשרים למצה דהא לא עביד שימור אבל לפי הנ"ל ניחא דכל שנעשה ממילא לא ע"י ישראל אינו בכלל שימור ודו"ק: ולפי הנ"ל יש לישב קושיית התוס' ד"ה כי מהפכיתו כיפי אפכיתו לשם מצוה וא"ת כיון דס"ל דבעי שימור בשעת הפוך א"כ היכי מוכח דמצוה ללתות. ע"ש ולפי האמור דבאמת היכי דהפך בר ישראל לשם מצוה לא צריך שוב ללתותה דכבר יצא ידי מצות שימור אבל כשקנה חיטי' מן הנכרי או חטים של ישראל שהפך נכרי עדיין לא יצא ידי מצות שימור בזה מצוה ללתות דאז קיים מצות שימור והפיכה לא איכפת לן דחשיב כמי שנתהפך ממילא, תדע דעכצ"ל הכי דאם נימא דחטי' של נכרי אין לצאת בו ידי מצות מצוה דהא לא שמר בשעת הפוך למה ליה לר"ה לאשמועינין דבציקות של נכרים אסורין למצת מצוה הלא אפי' חיטי' אסור מחמת דהפוך לא היה בשימור אלא ודאי ע"כ דחשיב שפיר שימור וע"ז אמר רבא דבעינן לתיתה ויוצאין בה: ועוד נראה להביא ראיה ברורה דהרמב"ן ז"ל לאו אמר אלא היכא שמטמא בידים אבל לא היכא שנטמא מאליו דאל"כ איך יפרנס סוגיא ערוכה פסחים י"ט דאיתא תנן התם על מחט שנמצא בבשר שהסכין והידים טהורות ומסיק הש"ס משום דעזרה ר"ה היא והוי ספק טומאה בר"ה ולדעת הרמב"ן אכתי קשה הא מיירי התם בסכין כלי שרת ואיך רשאי להשתמש בו במקדש הא בקדשים בעינן שימור שיהא ברי לו שהוא טהור ולא שהוא ספק אבל לפי מה שכתבתי שפיר ניחא כיון שהסכין נעשה ספק טומאה ברה"ר דמה"ת הוי כמו ודאי מותר אח"כ להשתמש בו דהא שוב לא יגרום שום טומאה לקדשי' דהא מה"ת הסכין טהור וגם במה שנוגע הסכין בהמחט לא עבר על מצות שימור דהא לא הי' יודע שיש מחט בבשר שיזהר ממנו וכל כה"ג ספיקו טהור אבל בסוגיא דחולין שם שהי' יודע שהוא טמא והי' לו להזהר שלא יגרום טומאה ליגע בידים ואחרי שהוא מסופק דלמא נגע לא עביד שימור ומשו"ה אסור להקריבן: שוב ראיתי להרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בפסחי' פרק כל שעה דף ל"ו בהא דאמר ריב"ל יומא קמא לא תלושו לה בדובשא שהוכיח דעל כרחך מיירי עם מים דבלא מים לא בא לידי חימוץ כלל ולא היה צריך ריב"ל לומר הטעם דהוה מצה עשירה שאין לך דבר שאינו בא לידי חימוץ שיהא יוצאין בה ידי מצה דהא איתקש ועוד הא בעינן שימור דלישה ואפיה דכתיב ושמרתם את המצות יצאתה זו שאינה צריכה שימור שאינו בא לידי חימוץ ותניא לקמן ושמרתם את המצות המשתמרת לשום מצה ולדברי הכל יצאה זו שאינה משתמרת כלל ולכאורה דבריו צריכין ביאור דהא נמי בעינן שימור שלא יבוא עליה מים ע"י גשמי' או ע"י סיבה אחרת אלא מוכח דכעין זה לא חשיב שימור אלא בעינן שיעשה פעולה באופן שיצטרך לשמור וכנ"ל: