מצפה אריה תנינא חלק א מב

התירו רק שבות דרבנן משום שמא תטרוף דעתו דלא כל הענינים שוין ובודאי הנוגע רק לממון אין חשש שיהי' דמניעתו כל כך היזק שיסתכן החולה מחמת זה אטו בשופטני עסקינן שיעגם השכ"מ כל כך את נפשו שיכבד עי"ז החולאת. אך מ"מ כדי להפיס דעתו התירו שבות דרבנן אבל בדבר הנוגע לגופו של החולה ממש שיבואו אליו קרוביו כמו אב ואם ובנים והבעל או האשה וכדומה אשר דעתו של אדם קרובה להם כי יש עי"ז התפקחות הנפש ממש בראיית פנים אל פנים והוא בכלל פק"נ ומקרא מלא הוא (בראשית ל"ג) כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצני והכונה לדעתי כמו דכתיב (משלי ט"ז פסוק ט"ו) באור פני מלך חיים וכתב רש"י ז"ל מי שהקב"ה מסביר לו פנים חיים הוא לו וכן אמר יעקב לעשו כי הסברת פניו נותנת לו חיים ובברכות דף ה' ע"ב איתא ר' חייא בר אבא חלש על לגבי' ר' יוחנן כו' א"ל הב לי ידך יהיב לי' ידיה ואוקמי' נ"ל ג"כ שיש לפרש הענין על פי פשטת דכאשר נתן לי' ר' יוחנן ידו הגיד לו דברים רצוים וניחומים והבטיח לו שיעזור לו הש"י וישלח לו רפואה שלמה כדרך אוהבים נאמנים ובדבריו אלה חיזק אותו ואוקמי' ושם להלן איתא ר' יוחנן חלש על לגבי' ר' חנינא כו' א"ל הב לי ידך יהב לי' ידיה ואוקמי' ופריך הש"ס ולוקמי' ר' יוחנן לנפשי' ומשני אין חבוש מתיר עצמו כו' ולפי האמור י"ל ג"כ על דרך זה דהש"ס פריך אם ר' יוחנן הי' יכול לחזק את נפש ר' חנינא בדבריו למה לא חיזק את עצמו כשחלה וע"ז משני אין חבוש מתיר א"ע ובזה מדוקדק לשון הש"ס ואוקמי' על שם הפסוק (איוב ד') כושל יקימון מילך ועי' בחידושי אגדתו שהקשה למה לא פריך הגמרא על ר' חייא בר אבא ולוקמי' איהו לנפשי' אלא על ר' יוחנן ולהנ"ל ניחא דעל ר' יוחנן שהוא החזיק ואימץ את ר' חייא בחליו בדברי נחומים ובטחונו בהש"י למה לא החזיק א"ע בחליו כמו דכתיב התם ועתה תבוא אליך ותלא וע"ז משני אין חבוש מתיר עצמו: ועוד שנית הא ש"ס מפורשת נדרים דף מ' ע"א מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה ולא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס ר"ע לבקרו ובשביל שכיבדו ורבצו לפניו חיה ואמר לו רבי החייתני יצא ר"ע ודרש כל מי שאינו מבקר חולים כאלו שופך דמים וכתב רש"י ז"ל מפני שבני אדם הנכנסין לבקרו עושים לו כל צרכיו ע"ש א"כ פשיטא שמוטל על הבעל לבוא אצל אשתו להשתדל ברפואתה ולעשות לה כל צרכיה כי מי יחוש לטובתה כמו בעלה שיתן כל הצטרכות וישמש לה או שיצוה לשמש לה כמו ר"ע שכתב שם הרא"ש שצוה לכבד ולרבץ ולא שעשה בעצמו ע"ש והכל לפי המצב והענין ועכ"פ לית דין צריך בשש שמותר לבעלה לנסוע אפילו על הסוס בשבת. ומה שכתב כי לא נזכר בהשאלה שבקשה האשה שיבא בעלה אליה אני אומר דאין צריך לבקשת החולה כלל וגם בהג"א לא נזכר כלל שצריך שהחולה יבקש לשלוח רץ אחר קרוביו אלא שהמחבר כתב כך מפני שמסתמא אין הדבר ידוע אחר מי מקרוביו לשלוח אבל כל שידוע כמו אחר אב ואם או בעל או משאר שבעה קרובים אשר מן הסתם דעת האדם קרובה להם אין צריך שיצוה כי מאליו מובן וזה פשוט: עוד לא ידעתי הבן ואתפלא איך העלים עין ממ"ש הרב"י בסי' שכ"ח שיטת הה"מ דלחולה שיש בו סכנה מחללין שבת לכל צרכיו אעפ"י שאין במניעת הדבר שעושין לו סכנה וכתב שכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ח' מהלכות שבת כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להם ע"ש ולפי"ז גם לפי מה שסבר הרב הגאון המחבר הנ"ל דבטירוף דעת ליכא פק"נ ג"כ שרי לשיטה זו דכיון דעכ"פ איכא צורך להחולה שיבואו הקרובים אליו הרי שבת כחול לכל הדברים שצריך החולה להם. והנה במתניתין בפרק מפנין הנ"ל קתני וקוראין לה חכמה ממקום למקום ולכאורה קשה למה צריך התנא למינקט זה כיון דכבר תנא ומיילדין את האשה בשלמא לפי פירש"י ז"ל דמיילדין אינו אלא טריחותא שפיר יש לומר דלא זו אלא אף זו קתני אבל לפי מה שכתב הרשב"א בחידושיו שם דבמיילדין איכא חילול דאורייתא ובקוראין לה חכמה ליכא אלא איסור תחומין דרבנן למה צריך לאשמועינן דקוראין לה חכמה השתא חילול דאורייתא שרי כ"ש דרבנן וראיתי בספר תפארת ישראל על משניות שכתב דקוראין לה חכמה אעפ"י שיש כאן במקומה מיילדת אחרת רק שקוראין לאשה בקיאה יותר ע"ש וע"כ בגונא דאין בזה פק"נ דבכה"ג ליכא רבותא כלל ולא הוצרך התנא לאשמועינן אלא מיירי דאין זה אלא עדיפותא יתירה להפיס דעת היולדת ומ"מ שרי לקוראה ולבוא בשבת אפילו חוץ לי"ב מילין כמבואר בפוסקים ואפילו לרכוב על סוס וכ"ז הוא פשוט וברור: והנה התם בנדרים איתא כי אתא רב דימי אמר כל המבקר את החולה גורם לו שיחי' וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות ופריך הש"ס מאי גרמא ומסיק שמבקש עליו רחמים שיחי' ובחידושי הרי"ף בעין יעקב תמה דאמאי לא מפרש הש"ס מפני שעושה לו צרכיו וכמו שפירש רש"י במעשה דר' עקיבא ולפענ"ד דלא קשה דכשעושה צרכי החולה ומחיה אותו עדיף הרבה יותר מגרמא דעושה מעשה בידים בגופו של חולה ממש ורב דימי אמר גורם לו שיחי' ומשו"ה לא רצה הש"ס לפרש הכי דא"כ לא הי' נקיט לשון גורם דמשמע דהוי רק גרמא בעלמא ותו לא ובאמת אין לך מעשה יותר מזה וזה ברור: סימן כב ב"ה יום זך ניסן תרנ"ג לפ"ק לבוב. כבוד הרב המאוה"ג חוב"ק כש"ת מו"ה דוד אלימלך הכהן נ"י מו"ץ בק"ק דינאב: ע"ד שאלתו אודות אשר מצאו בקמח הנאפה ע"פ למצת מצוה צואת עכברים וכבר הורה כ"ת להתיר המצות האפוים גם הקמח לאפותם למצות מצוה אך עתה הוא בא לדון על החטים הנשארים אם המה כשרים לפסח לשנה הבאה: הנה באמת שערי השו"ע פתוחים לכל יודעי דת ודין ובאו"ח סי' תס"ו מבואר בטו"ז ובמג"א שהב"ח החמיר בדבר והמהר"ם לובלין בתשובותיו נוטה פנים לכאן ולכאן עד שעשה כעין פשרה להכשיר החיטין שנשכו עכברים לאפותם קודם פסח לצורך מצות אבל לא לצאת בהם כזית מצה בשני לילות הראשונות. ונראה טעמא דעכ"פ לא יצא ידי שימור וכעין סברת הגאון ר' יוסף שאול שהביא כ"ת במכתבו בשו"מ מה"ת ח"ג סי' קפ"ד וגם ראיתי בשו"ת דברי חיים להגאון מצאנז ח"ב או"ח סי' ל"ט כתב כעין סברא זו גבי חיטים שנפלו עליהם גשמים וכו' דכיון דבשעה שבאו לכלל שימור היינו היבוש היה בהם חשש שנשרו במים ולא מיקרי שמירה ע"ש ולהלן נדבר מזה: והנה בגוף השאלה נלפענ"ד דמצות הנאפות קודם שנולד הספק בודאי כשרים לפסח לכו"ע וגם הב"ח לא החמיר כלל דמאי איכא למיחוש שמא איכא חמץ ונתייבש הא אפילו אלו ידעינן בודאי שנתערב מעט קמח חמץ הלא כבר נתבטל קודם פסח ואפילו לדעת הסוברים דקמח בקמח אינם מתערבים עכ"פ בשעת הלישה ונעשה הכל עיסה אחת בודאי מתערב וכ"ש אחר האפיה. וכן כתב הט"ז בהדיא בשם הסמ"ק בסי' תנ"ג דצריך לאפות קודם פסח. ועיינתי בב"ח ומצאתי שגם הוא לא החמיר אלא לאפותו בפסח שכן משמע