מצפה אריה תנינא חלק א מא

אינה ראויה לשבעה כיון דהוא מוכרח לצאת מן הסוכה לילך לישן דאי אפשר להיות ז' ימים בלא שינה ולהכי פסולה: והנה בספרי מלחמות אריה אשר נדפס הגהות על ספר ברכת רצ"ה ממו"ח ז"ל כתבתי לחדש בפירושא דהך מימרא דסוכה הנ"ל דבעינן סוכה הראויה לשבעה לא שתהא ראויה לישב בה ז' ימי החג דוקא דא"כ יקשה מה שתמהו האחרונים השעה"מ והישוי"ע הא בזה איכא פלוגתת ר' אליעזר ורבנן שם בסוכה דף כ"ז דר' אליעזר סבר דאין יוצאין מסוכה לסוכה דבעינן סוכה ראויה לז' ורבנן פליגי עליה וס"ל דיוצאין מסוכה לסוכה ואיך יתכן דיפלגו ר"מ ור"י בשיטתיה דר' אליעזר והקשו עוד קושיות אלא הכי פירושו דגם לרבנן בעינן סוכה הראויה לז' ימים היינו שתהא ראויה לישב בה ז' ימים לשם צל בכל שאר ימות השנה ולא בחג לשם מצוה ע"ש ומעתה יש לומר דאביי ורבא תרווייהו ס"ל דבעינן תשבו כעין תדורו איש ואשתו גם לפי האמת רק לא בעינן דוקא שתהא ראויה לדירת איש ואשתו בימי החג דוקא לשם מצוה אלא סגי שתהא ראויה לדירת איש ואשתו ז' ימים בימות השנה ואביי סבר דהוי ס"ד למימר דבעינן איש ואשתו בז' ימי החג לשם מצוה וע"ז פליג רבא דלא הוה מצי למיטעי בזה אבל בערוכין שפיר קאמר הש"ס גם לרבא דסד"א למיפטר כהנים מסוכה משום דכתיב בסכות תשבו שבעת ימים מה דירה איש ואשתו וכהנים אי אפשר כלל גם בשאר ימות השנה לדור זו ימים איש ואשתו רצופים דרמיא עליהם עבודת בהמ"ק וכל דלא אפשר להיות ז' ימים רצופים כדירת איש ואשתו פטורים לגמרי קמ"ל דחיובי מחייבי שלא בשעת עבודה דהחסרון אינו משום הסוכה אלא שגם בביתם אינם יכולים לדור ז' ימים עם נשותיהם וכמו שכתבתי סברא זו למעלה דאין לפטור מטעם זה כיון דעכ"פ הוי כעין תדורו ובזה מדוקדק לשון הש"ס דערוכין דאמר מר תשבו כעין תדורו שבעת ימים ולשון שבעת ימים לא מצינו לא בסוכה כ"ח ולא בקדושין ל"ד אלא בזה מדוקדק דכהנים לא אפשר בשום פעם לדור איש ואשתו משך ז' ימים רצופים גם בכל ימות השנה ובזה עולה יפה שלא יהיו הדברים סותרים אהדדי דמה שאינו יכול לישן משום שאין הסוכה מיוחדת לו בימי החג כי הרבה אנשים יושבים עמו בסוכה לא מיפסל ה' סוכה בזה דמ"מ הסוכה ראויה לישיבת ז' ימים אחרים שלא בימי החג שיושבים בה לשם מצוה משא"כ כשאין הסוכה ראויה לישן שם מפני הרוח או מפני שהמקום הוי מקום לסטים שאינה ראויה לדור בצלה גם שלא לשם מצוה אלא גם בכל ימות השנה לא חשיבה סוכה לשם לז' ימים ואינו יוצא בה כלל: והנה בחידושי כתבתי ליישב מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' א' מהל' חגיגה דנשים חייבות במצות שלמי שמחה והראב"ד ז"ל השיג עליו מש"ס דקדושין הנ"ל דפריך והרי שמחה דמצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות ומשני אביי אשה בעלה משמחה ופריך אלמנה מא"ל ומשני בשרויה אצלו אלמא דאשה פטורה משלמי שמחה וכתב הכ"מ דפליגי בפלוגתא דרש"י ור"ת דהרמב"ם מפרש כר"ת דבעלה משמחה בשלמי שמחה וראב"ד כרש"י דמשמחה במאכל ומשתה אבל לא בשלמי שמחה אבל מ"מ קשה דגם לר"ת הבעל מחויב בעדה שלמי שמחה אבל אין החיוב על האשה ולמה כתב הרמב"ם דנשים חייבות ואמרתי שהרמב"ם מפרש דכיון דבעלה משמחה והחיוב הוא על הבעל ג"כ ממילא ג"כ האשה חייבת דעיקר הטעם דאשה פטורה ממצות עשה שהז"ג כתב הכלבו בהל' מילה בשם המלמד וכן כתב האבודרהם משום דהאשה היא עזר של הבעל ורשות בעלה עליה וכשתהיה טרודה לעשות המצוה בזמנה יהא הבעל בלי עזר ותהא קטטה נופלת בהם ע"ש גם לא חילקה התורה בין פנויה לנשואה ודוגמא לזה איתא בהדיא בגמרא שם בסוגיא דקדושין גבי מורא דסד"א איש סיפק בידו לעשות אבל אשה שאין סיפק בידה לעשות לא תתחייב כלל וכ' רש"י אפילו פנויה ומעתה לפ"ז צריך להיות דבמצות כאלה שהטילה התורה חיוב על הבעל לעשות בעד אשתו כמו שלמי שמחה לשיטת ר"ת בזה ליכא חשש קטטה וכמו כן סוכה שמצות סוכה על הבעל איש ואשתו ג"כ לא שייך חשש קטטה וכיון דמ"מ אשה פטורה מסוכה דמיעטה רחמנא מקרא דהאזרח ממילא יש לומר דאשה פטורה ג"כ משלמי שמחה אע"פ שבעלה משמחה דומיא דסוכה ולהכי אביי לשיטתו שפיר ניחא אבל רבא דלא סבירא ליה תשבו כעין תדורו ואין ראיה מסוכה שוב י"ל דאשה חייבת בשלמי שמחה אע"פ דהוה מצות עשה שהזמן גרמא אחרי דליכא חשש קטטה כיון דבלא"ה בעלה משמחה וכיון דהלכה כרבא בכ"מ פסק הרמב"ם דנשים חייבות בשלמי שמחה כן כתבתי בחידושי אבל לפי האמור דרבא ג"כ לא פליג אהך דרשא דתשבו כעין תדורו נסתר דבר זה: ובעמדי בהאי עניינא עלה על לבי דיש ליישב מה שהקשו בתוס' ברכות ב' ע"ב ד"ה משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן כהן גופא מתי יתפלל ע"ש ולי נראה די"ל דאצל כהנים זמן שכיבה מתחלת קודם ממה שמתחלת אצל ישראלים אחרי שאי אפשר להם לקיים מצות עונה בלילה שהרי צריכים לעבוד עבודתן למחר ובעי הערב שמש ובפרט הכה"ג שצריך להקריב חביתין בכל יום ויום ומתי יש בידו לקיים מצות עונה אם לא קודם הערב שמש שישמש ויטבול ג"כ קודם הערב שמש לכן חשיב אצל כהנים זמן שכיבה מבעוד יום: סימן כא ראיתי בספר הרי בשמים מהרב הגאון אבד"ק סטאניסלאב סי' קפ"ט באיש אחד שבא אליו שליח מב"ג מסוכן שיבוא אליו שהחולה אומר שיש לו געגועים ואי אפשר לו להיות בלעדו וע"ז השיב דאין להתיר רק שבות דרבנן ולא חילול דאורייתא כי בש"ע או"ח סי' ש"ו ובמג"א ס"ק י"ח לא התירו בכה"ג רק אמירה לנכרי דהוי דרבנן ותמה על הפרמ"ג שם שכתב דכל פיקוח נפש שרי אפילו בד"ת כ"ש דרבנן דמאי ענין פיקוח נפש להחשש שמא תטרוף דעתו עליו דהחשש טירוף דעת לא הוי פק"נ ועוד הביא שם מ"ש בספר שואל ומשיב מהדורא תליתאה חל"ב סי' ק"פ שהתיר לאחד שנתוודע לו בשבת שאשתו תקיף לה עלמא טובא בטריסקוויץ שירכב על סוס לשם וע"ז כתב המחבר הנ"ל דבר זר הוא לומר כן דאפילו להרשב"ם ותוס' וא"ז שמתירין לקנות משכ"מ בשבת שלא תטרוף דעתו הא ליכא אלא חדא איסורא משא"כ ברוכב ע"ג בהמה בשבת הא איכא משום שביתת בהמתו אם הוא שלו ומשום מחמר ומשום משתמש בבע"ח ויותר תמוה שלא נזכר בהשאלה שהאשה היתה מבקשת שיבא בעלה אצלה רק הבעל אמר שיודע שודאי תהנה אשתו כשיבא הוא אליה הא לא שייך החשש שמא תטרוף דעתה והאריך המחבר הנ"ל לבטל את ההוראה הלזו וסיים כי רק על הבאהן יש להתיר משום דליכא איסור רק תחומין דרבנן ע"ש: ויען כי ההוראה הלא נוגע לפ"נ ובדבר המצוי מאוד וכבר פשטה ההוראה בכל בתי דינים שבישראל להתיר בכה"ג לנסוע בשבת אמרתי לבאר אשר המחבר הנ"ל במחכ"ת טעה בתרתי ודברי הצדיקים דמעיקרא הפרמ"ג והשו"מ דהוי פק"נ ושרי אפילו חילול דאורייתא שרירים וקימים וכן הוא בהגהת לבושי שרד וזהו מתניתין מפורשת וסוגיא ערוכה בפרק מפנין שבת דף קכ"ט דתנן ומדליקין לה את הנר ופריך הגמרא לאתויי מאי ומסיק הש"ס לא צריכא בסומא ושרי משום איתובי מייתב' דעתה מבואר בהדיא דמשום מייתב' דעתה חשיב פק"נ ומתירין אפילו חילול דאורייתא וגם לא קשה כלל מההוא דב"ב גבי שכ"מ דלא