מצפה אריה תנינא חלק א לט

דזהו דוחק דאיסור דרבנן משווי' לי' שתהא לא חשיב אוכל ובפסחים לא כתבו שזה דוחק. אבל לפי האמור יש חילוק ביניהם דכאן בב"ק דסגי במה שהי' לה שעת הכושר למיחשב אוכל בוודאי סגי מה שמותר מה"ת אע"פ שאיכא איסור דרבנן משא"כ התם בפסחים דבעינן בשעת אכילה גופא שיהא לו היתר בכל מושבות כל שאסור מדרבנן לא מקרי נאכל בכל מושבות: ובסברא זו נפתחו לנו שערי בינה להבין דברי התוס' בב"מ דף נ"ג ע"ב ד"ה לא פלוג רבנן שפירשו סוגיית הש"ס בפרק חלק דף קי"ג הא דמשני הש"ס התם כי גזרו רבנן כי איתנייהו למחיצות כי ליתנייהו למחיצות לא גזרו רבנן דמיירי דנפול מחיצות אחר גמר דין וכיון דלענין דין קלוט לא הוי אלא מדרבנן דמה"ת חל עליו גמר דין אפילו כי לא נפול מחיצות כיון שיכול לאוכלו אם ירצה. ולא מיקרי נמי שלל ירושלים כיון שיכול להוציאו ולפדותו אלא שחז"ל העמידו דבריהם להיות מיקרי שלל ירושלים (ואע"פ שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה ואיך הפקיעו, חז"ל איסור עיר הנדחת והתירו לאכול כתב השט"מ דכיון שחז"ל אסרו להוציא לא חשיב תו נקבצים לתוכה כדאשכחן בפרק כל שעה דהמקדש אשה בחמץ בשעות דרבנן אין חוששין לקידושין והלכך אי לא נפול למחיצות לא חל עליו איסור עיר הנדחת ע"ש) אבל אם כפול מחיצות אחר גמר דין לא גזרו רבנן להעמיד דבריהם על דין תורה לקרוא שלל ירושלים ולאכול אע"ג דבשעת גמר דין קלטוהו מחיצות אי נמי דוקא מיירי בנפול מחיצות קודם גמר דין אבל נפול מחיצות אחר גמר דין כיון דהוה שלל ירושלים בשעת גמר דין תו לא פקע ע"ש זהו תוכן דברי התו'. ולכאורה צריך להבין כיון דלא חל עליו הגמר דין דבשעת מעשה הי' מחיצות איך נאמר אח"כ כשנפול מחיצות כיון דלא הוה בכלל הגמר דין. אבל לפי האמור שפיר ניחא דחז"ל לא תקנו אלא בשעה שהי' צריכים להתקנה אבל אח"כ כשאינם צריכים להתקנה חשבינן כאלו לא הי' מעולם שום תקנת חז"ל ולהכי כשנפול מחיצות אח"כ חשבינן כאלו לא הי' כלל בזה תקנת חז"ל ונעקר התקנה למפרע ובשעת גמר דין חל איסור עיר הנדחת ודו"ק: אבל אח"כ התבוננתי דבלא זה נמי מצינו לישב שלא יהי' דברי התוס' הנ"ל סותרים אהדדי דהנה לכאורה צריך להבין מ"ש התוס' בב"ק דדוחק לומר דאע"ג דמדאורייתא בת פדי' היא כיון דמדרבנן לאו בת פדי' ל"ח אוכל שאתה יכול להאכילו ואיזה דוחק יש בזה הא אדרבה בהדי' איתא במנחות דף ק"א ע"ב הכי השתא בשלמא פרה עומדת לפדות היא שאם מצא אחרת נאה הימנה מצוה לפדותה אלא הני מנחות מצוה לפדותן (בתמיה) א"כ לרבנן דמדרבנן אסור פשיטא דאינה עומדת תו לפדותה וצ"ל דהתוס' אזלי להס"ד דהתם דלא סבר לה להאי חילוקא אלא כל דמדינא יש לה פדיון חשוב אוכל. אבל לפי מה דמשני בעינן שתהא מצוה לפדותו וכל דמדרבנן אין לה פדיון לא חשיב אוכל א"כ התוס' דפסחים קאי לפי שינויא דהש"ס. ועוד יותר דלפי הס"ד דהתם פשיטא דאי אפשר כלל לומר דמשום איסור דרבנן לא יהא נחשב אוכל לפי מה דאמרינן התם בסוגייא גבי בו"ח חדא ועוד קאמר חדא דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ועוד לדידי' נמי היתה לה שעת הכושר וכתב רש"י ושור הנסקל קודם שנגח דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ע"ש מוכח דלענין שעת הכושר בעינן שתהא מותר לאכילה ולא סגי במה שהי' מותר בהנאה. והנה התוס' ד"ה פיגול כתבו תימא למאי דס"ד השתא דאיירי ר' יוחנן אפילו שהית' לה שעת הכושר תיקשי לי' מההיא דלעיל דמודה ר"ש בבו"ח הואיל והיתה לה שעת הכושר וי"ל דהוה אמינא שעת הכושר דבו"ח כגון דנתערב קודם בישול כגון דתרי לי' כל יומא בחלבא ואח"כ בישל ע"ש. והנה בתרי לי' כולי יומא אסור מדרבנן דכבוש כמבושל מדרבנן אפילו בבו"ח אלמא דכיון דמדאורייתא שרי חשיב היתה לה שעת הכושר. אך כ"ז אינו אלא להס"ד אבל לפי מה דמשני לא צריך לאוקמי' דהיתה לה שעת הכושר בבו"ח מיירי בתרי לי' ואח"כ בישל ותו מצינו למימר דכל שהי' אסור מדרבנן לא חשיב הי' לה שעת הכושר: והנה ראיתי להשעה"מ ה' לולב הלכה ח' שתמה על התוס' דפסחים הנ"ל במ"ש דכיון דמדרבנן אין לה פדי' לא חשיב נאכל בכל מושבות דמ"ש מעושה סוכה על גבי אילן או על גבי בהמה דכשרה לר' מאיר מטעמא כיון דמדאורייתא מחזי חזי וקי"ל כותי' וכן קשה למ"ש רש"י דף ל"ט ע"ב בעי רחב"ח מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מע"ש כו' ופירש רש"י מרור דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית ליה היתר במושבות ע"ש. ומ"ש מהך דעושה סוכה על גבי אילן והדבר צריך תלמוד לחלק ביניהם: עוד הביא שם מ"ש התוס' בסוכה דף ל"ה ע"א ד"ה לפי שאין בתוך דבריהם. וא"ת פירות של ערלה תיפוק לי' דמיכתת שיעורי' דמצותו בשריפה. ואפשר דאפי' מדאורייתא הוה בשריפה ומשמע מדבריהם דאי מדרבנן לבד הוה בשריפה לא מיכתת שיעורי' כיון דמדאורייתא קרינן בי' לקיחה תמה וכמו בעושה סוכה על גבי אילן או בהמה. עוד הקשה על הא דפסק הטור באו"ח סי' תרמ"ט דלולב של ע"ז אם נטל ביום ראשון לא יצא. הא ביו"ד סי' קמ"ו פסק דע"ז של נכרי שבאה ליד ישראל אין לה ביטול מדרבנן לבד ומה"ת יש לה ביטול א"כ למה לא יוצאין בו ביום א' נימא כיון דמדאורייתא מחזי חזי כמו גבי סוכה על גבי אילן ע"ש שהאריך הרבה בכל זה. ולפי האמור מתיישב הכל כמין חומר בעזהש"י דדוקא גבי סוכה שאנו דנין אם יוצאין בסוכה זו בימות חוה"מ משום שהסוכה אינה ראויה בשבת ויו"ט בזה אמרינן דאזלינן בתר דאורייתא ולגבי ימות החול דהוי זמן היתר חשבינן הסוכה כאלו ראויה לכל שבעה דלא אלים איסורא דרבנן לדון עלי' שלא בזמן האיסור מחמת שאין בזה צורך כלל בשעה זו. וכסברת הר"ן ז"ל בנדרים שהבאתי למעלה. ולהכי לולב של ע"ז דהוה מדאורייתא בשריפה אלא כיון דמה"ת יש לע"ז ביטול לא אמרינן כתותי מיכתת שעוריה מחמת דלא מיחשב כשרוף דאפשר לבטל ולהכי אמרינן כיון דמדרבנן אין לע"ז ביטול וגם בשעת לקיחת הלולב הוה זמן האיסור דרבנן אמרינן דאזלינן בתר דאורייתא וכתותי מיכתת שעוריה וכן מרור של ירק מע"ש דבזמן שיוצא בו אסור מדרבנן חשוב א"ר כמו דבר שאיסורו מה"ת: ובזה נמי ניחא דברי התוס' בסוכה שכתבו ואפשר דאפילו מדאורייתא הוה ערלה בשריפה דאלו הוה מדרבנן לבד לא הוה אמרינן כתותי מיכתת שיעורי' דכיון דביו"ט לא מצי שריף לי' משום איסור יו"ט א"כ כי תיקנו חז"ל לשרוף היינו בימות החול דוקא. אבל לא ביו"ט להכי לא שייך לומר ביו"ט כתותי מיכתת שיעורי' כיון דביו"ט לא הוי זמנו לשרוף וכל תקנת חז"ל לא הוה רק בעתם ובזמנם. אבל אי ערלה מדאורייתא שפיר יש לומר כתותי מוכתת שיעורי' דיש ע"ז תורת שריפה בכל זמן אע"ג דביו"ט לא מצי שריף לי' אבל תקנת חז"ל שלא בזמנם חשבינן כאלו ליתנייהו כלל. ועיין בספרי מצפה ארי' סי' כ"ו מה שעמדתי על רש"י פסחים דף ו' ע"א במ"ש הפקר ב"ד דאיך מצינו ידינו ורגלינו בביהמ"ד שיעבור על חמץ בב"י וב"י כיון דמדרבנן נעשה הפקר בשעה ששית ולפי הנ"ל גם זה ניחא שלאחר עבור שעה ששית חשיב שלו וכאלו הי' שלו מעיקרא דמי ודו"ק בכ"ז כי הדברים נכונים בעזהש"י. הנראה לפענ"ד כתבתי וד' יציליני משגיאות: אחר כותבי זאת ראיתי בתשובת ח"צ סימן ק"ן שכתב בתוך התשובה על מה שהקשה החכם השואל דאיך פליגי ראב"י ור"פ בשבועות דף ל"א בפי' שאינן ראויין להעיד אם הוא מלך דוקא או משחק בקוביא בפלוגתא