מצפה אריה תנינא חלק א לח

בלבד מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין וכ' ומה פריך הא כשאין לו שמן אחר מותר להדליק בכל השמנים הפסולים לכו"ע וצע"ג: (ח) ראיתי להמהרש"א שם בתוס' ד"ה ומותר להשתמש לאורה וז"ל ודע עוד מה שכתבו בזה עוד דבסתמא לא הייתי אומר ששום אדם יחמיר לאסור להשתמש כו' אין זו הסברא מוכרחת מסתמא אלא דאיכא למיטעי למימר הכי דאל"כ רב הונא דקאמר בין בחול בין בשבת אין מדליקין להשמיענו דאיכא בשבת טעם אחר כו' אי הוה סברא זו מסתמא לא היה איצטריך למימר הכי ע"ש שהאריך בזה ועי' בפ"י שכתב ג"כ בישוב דברי התו' ע"ש ולפע"ד כונת התו' בפשטות ניחא דרב לא הוה מצי למימר מדליק סתם דה"א דוקא בחול כו' דבסתמא לא הייתי אומר ששום אדם יחמיר לאסור. אבל לבתר דאתי רב ואשמועינן דסביר' לי' דמדליקין בין בחול ובין בשבת משום דאסור להשתמש לאורה הי' רב הונא מוכרח לפרש דבריו דאין מדליקין בין בחול ובין בשבת דאי לא הי' מפרש דבריו ודאי הוה אמינא דפליג ארב רבו רק בחדא דאין מדליקין מטעם דכבתה זקוק לה אבל ס"ל כרב דאסור להשתמש לאורה וע"כ הוצרך לפרש בין בחול ובין בשבת לאשמועינן דבשבת יש עוד טעם אחר דאין מדליקין דמותר להשתמש לאורה וחיישינן שמא יטה וז"פ מאוד. עד שאני תמה על גדולי הדור כמו המהרש"א ופנ"י מה שנתקשו בזה: סימן יט מה שהעיר כ"ת בש"ס דפסחים דף מ"ח ע"א בהא דפריך התם הש"ס ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופא ומה לי איסור דבר אחר. דוחה מוכח דאי מוקצה דרבנן שפיר הוי ניחא דהוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל אלמא דאיסור דרבנן חשיב ראוי מה"ת דאל"ה אכתי קשה מה לי איסור גופו גרם ומה לי איסור דבר אחר גרם. להוי ידוע לכ"ת כי כבר איתא הערה זו בספר בשמים ראש אשר הוציא בעל כסא דהרסנא והובא בספר יד דוד בחידושיו לפסחים שם ותירץ כיון דאסור רק ליומא לא הי' אסור אי הוי האיסור רק מדרבנן אבל אי הוה אסור דאורייתא אין לחלק בין דבר האסור ליומא דוקא או תמיד והמחבר הספר יד דוד תירץ דאי מוקצה דרבנן ודאי לא קשיא הא כמה שבותים התירו במקדש ולא גזרו על איסור מוקצה במקדש ע"ש. ולא אבין דבריו אלו דאטו השקלא וטריא אם התירו מוקצה במקדש הלא הקושיא היא דבעינן שיהי' מותר לישראל דכל דאסור לישראל נתמעט מקרא ממשקה ישראל. וא"כ מוקצה כיון דאסור לישראל פסול למזבח ומאי שייך כאן לומר התירו שבות במקדש הא איסור מלאכה בשבת ליכא לצורך הקרבן דהא עבודה דוחה שבת בקרבנות ציבור אפילו באבות מלאכות כגון שחיטה והקטרה אלא משום דהוי פסול מחמת דאסור לישראל וזה פשוט: אבל אי קשיא הא קשיא לי מה שכתב הבשמים ראש דאי הוה איסור דאורייתא אין לחלק בין דבר האסור ליומא דוקא או תמיד דא"כ קשה מכל קרבנות ציבור הבאין בשבת נימא דלא הוה ממשקה ישראל דלישראל הא לא חזיא בשבת דהא אי אפשר לשחוט בשבת ואיך הי' ס"ד דלא יביא מן המוקצה אבל באמת שפיר ניחא עפי"מ דאיתא בתמורה דף כ"ט ע"א דממשקה ישראל לא ממעטינן רק היכי דלא היתה לה שעת הכושר אבל אי אפשר למעט מה שהי' לה שעת הכושר א"כ לפ"ז י"ל דשפיר הוי אמינא שמקריבין קרבנות בשבת מחמת כיון שהי' להם שעת הכושר קודם שבת לא נפסלו למזבח והא דפריך הש"ס ממוקצה על כרחך מיירי במוקצה שלא היתה לה שעת הכושר כגון שנעשה המשקה ראוי לנסכים ביום השבת: והנה לפי מה דאמרינן בש"ס דמנחות ובתמורה דממשקה ישראל לא ממעטינן רק היכי שלא היתה לה שעת הכושר וכן כתבו התוס' בחולין דף ק"מ ע"א ד"ה למעוטי ע"ש נראה לפענ"ד דיש לישב קושי' הבשמים ראש ולחלק בין אי מוקצה דאורייתא ובין אי מוקצה דרבנן דאי מוקצה דרבנן אפילו אי נימא דבעלמא כל כה"ג דאינו ראוי מדרבנן מקרי אינו ראוי כאלו הוי מה"ת מ"מ הכא כיון דלא בעינן שיהא ראוי עכשיו רק בעינן שיהי' באיכות היתה לה שעת הכושר על הזמן שעבר לא אלים איסורא דרבנן כל כך למחשב שלא הי' לה שעת הכושר דעכ"פ כיון דמדאורייתא שרי שפיר מקרי הי' לה שעת הכושר כיון דחזינן דלא הקפידה רחמנא שיהא ראוי גם עכשיו אלא סגי מה שהי' ראוי בשעת הכושר לא גרע מה שיש לה היתר מה"ת גם עכשיו מהך ענין דהיתה לה שעת הכושר ובפרט לפי מה שהעליתי בספרי מצפה ארי' סי' כ"ו לחלק בין היכי דבעינן שיהי' הדבר חזי בפועל ממש בין היכי דבעינן שיהי' חזי רק בעצם ולא בפועל ממש א"כ פשיטא דמסתברא למימר דלענין שהיתה לה שעת הכושר סגי מה שהי' ראוי מה"ת ודבר זה הוא נכון לפענ"ד מצד הסברא: שוב התבוננתי דיש להביא סעד לסברא זו ממ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דף פ"א ע"ב וז"ל וא"ת אי אלמוה רבנן לשעבודי' דבעל דלא ליחול השתא הדרא קושיא לדוכתא כיון דהשתא מיהת לא חייל לקמי' היכי חייל דהשתא מיהת לא נתגרשה וי"ל כיון דמדינא חייל אי לאו דאלמוה רבנן לשעבודי' כי אלמוה דכל היכי דקיימי קמי' לא ניחול אבל נתגרשה כחייל מעיקרא דמי כיון דמדינא ראוי לחול עכ"ל. סברתו נראה דחז"ל לא תקנו אלא מה שהצריכו לתקן בשעתו ובזמנו אבל לא שתהא התקנה פועלת לשלא בזמנו אחרי כי שוב אין צורך להתקנה הלזו כמו הכא דאחר שנתגרשה שוב ליכא צורך כלל להתקנה לכן חשבינן כאלו חייל מעיקרא דמי ודו"ק ועיין ספר שעה"מ ה' נדרים פ' י"ב הל' יו"ד: וראיתי בריטב"א עירובין דף ל"ב ע"ב בהא דקאמר רבי כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש ק"ל דהא תנן בפ' במה מדליקין דספק חשיכה אין מטבילין את הכלים ואין מעשרים את הודאי וכו' והנכון בזה מה שפירש הראב"ד ז"ל שלא התירו לעשות מעשה בשבות דרבנן בין השמשות אלא שעל גבי עירוב יכול לדונו כאילו יכול לעשות כן כדי שלא לפסול עירובו בכך ועל דרך הזה אמרו בגמרא בשמעתין ובכל דוכתא דוק ותשכח עכ"ל. ונראה שסברת הראב"ד מתאימות יחד עם סברת הר"ן הנ"ל דנהי דבה"ש לא הי' רשאי ליקח העירוב מ"מ אח"כ כשאנו דנין על זמן בה"ש חשבינן לי' כאלו לא גזרו חז"ל על שבות בבה"ש כי גזירת חז"ל לא אלים כולי האי שיהא דנים מינה שלא בזמנה זולת רק בשעתא בלבד: ולפ"ז בודאי יש לחזק הסברא שכתבתי דהיכי דבעינן רק הי' לה שעת הכושר סגי אי הדבר כשר מה"ת אע"ג דאיכא איסורא דרבנן וכנ"ל. ומרווחנא בזה ליישב מה שרמז המ"ל בפרק ג' מה' תרומות הל' א' לפמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ז ע"ב ד"ה אומר במה דאיתא התם אמר ר"ש פרה מטמא טומאת אוכלים הואיל והיתה לה שעת הכושר ואמר ר"ל אומר הי' ר"ש פרה נפדת על גבי מערכתה והקשו בתוס' הא גם לרבנן מדאורייתא הוה בת פדיה ודוחק לומר דאע"ג דמדאורייתא בת פדי' היא כיון דמדרבנן לאו בת פדי' לא חשיב אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ע"ש. ובפסחים דף ל"ח ע"א ד"ה אבל חלתו כתבו דהך סוגיא אזלא אליבא מ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא כו' אי נמי כיון דמדרבנן אין להם פדי' לא חשיב נאכל בכל מושבות ע"ש. ולכאורה נראה קצת כסתרי אהדדי שכתבו