מצפה אריה תנינא חלק א לו

בשעת התרה לא אתי לאתויי ואם לא יהא זכור שהוא שבת אפי' נאסר להתיר ולהסיר לא יועיל עכ"ל. ומעתה לפ"ז הכא נמי בשלמא כשיש לו נר אחר שפיר יש תועלת ממה שאנו אוסרין השמנים והפתילות האסורים לנר חנוכה כדי שיברך על נר אחר ולא יבוא לידי חשש חילול שבת אבל כשאין לו נר אחר לברך נר חנוכה לא יהי' תועלת ממה שאנו אוסרין דממ"נ אם יהא זכור שהוא שבת לא אתי להדליק כשהם יכבו ואם לא יהא זכור שהוא שבת ידליק אותן נר חנוכה כיון דבחול מותר להדליקן כשאין לו נר אחר ואם אתה בא לאסור בשבת כשאין לו נר אחר על כרחך אתה צריך לאסור גם בחול כה"ג דגזירה חול אטו שבת דעכ"פ הדין דין אחד לחול ולשבת ושפיר נקט בין בחול ובין בשבת. ולפי האמור נרווח להצדיק דעת הטור דנטה מטעם שכ' רש"י החשש שמא יטה דבטעם זה צריך להיות חילוק בין שבת לחול כשאין לו נר אחר ומהגמרא משמע שדינם שוה להכי כתב דשמא יכבה וידליק וחשש הדלקה א"א להיות חלוק בין חול לשבת כפי מה שכתבתי ודו"ק: (ב) ראיתי בספר פ"י דברים אשר לא זכיתי להבינם מה דכתב ד"ה אלא דטעמא של הירושלמי סוף מס' תרומות דמדליקין בשמן שריפה בחנוכה דמשמע דאיירי בישראל שמדליק שלא ברשות כהן דאע"פ שהן של ישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן אפ"ה אסור בהנאה לישראל אלא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו וקי"ל דנר חנוכה אסור בהנאה משו"ה שרי בשאין לו שמן אחר ע"ש וקשיא לי לפימ"ש הבעל המאור בר"ה דף כ"ח גבי המודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו דוקא בשופר של ר"ה דהוא מה"ת אבל בחצוצרות בתענית לא א"כ איך שרי להדליק נר חנוכה דהוה מצוה מדרבנן בשמן של תרומה טמאה הא נהנה מא"ה ואז השמן הוא בעין כמ"ש התוס' בב"ק דף ק"א ע"א ד"ה מנין והכא עדיף טפי דמצות נר חנוכה יש לו שיעור שצריך ליתן שמן בשעת הדלקה א"כ ודאי הא נהנה מכל שיעור השמן שצריך ליתן. ונראה לי די"ל כיון דשמן שרפה יש בשרפתו מצוה דאורייתא מחמת תרומה טמאה ובמצוה דאורייתא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו לא חשיב מצוה דרבנן הנאה דבטל לגבי מצוה דאורייתא ובזה מיושב מה שכתב הר"נ ז"ל דלדעת הבה"מ צריך לדקדק גם בר"ה לפי שיש בהם מדרבנן ולהנ"ל דדוקא בתענית דליכא כלל מצוה דאורייתא אבל בר"ה דאיכא מצוה דאורייתא דלאו ליהנות ניתנו גם הדרבנן לאו ליהנות ניתנו דניגרר בתר דאורייתא ויותר מזה דעת הרבה פוסקים דגם כשאיכא הנאת הגוף בהדי קיום המצוה ג"כ אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו משום דעיקר הוא קיום המצוה וכ"ש דהנאת מצוה דרבנן בהדי קיום מצוה דאורייתא דשרי דמצות לאו ליהנות ניתנו: עוד כתב הפנ"י שם אלא לכאורה היה נ"ל טעם אחר דשמן שרפה אסור להביא לבית הפסול או להפסידו וכיון דקי"ל מותר השמן שבנר חנוכה עושין לו מדורה בפני עצמו ושורפו הרי מפסידו ומביאו לבית הפסול ואין להאריך עכ"ל ואני אומר שותא דמרן לא ידענא דאיך עלה על דעתו הגדולה והרחבה לומר דבר זה חדא דבמקדש בעינן ממשקה ישראל מהמותר לישראל ושמן שרפה דאסור בלא"ה פסולין ול"ל הטעם שמביא לבית הפסול ובזה אפשר לומר דממשקה ישראל לא ממעטינן אלא מה שלא היתה לי' שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם כמו שכ' התוס' בחולין דף ק"מ ע"א ד"ה למעוטי ע"ש א"כ תרומה טמאה הא הי' לי' שעת הכושר קודם שנטמא לא ממעטינן ממשקה ישראל אמנם דברי התו' תמוהין כאשר תמהתי בספרי מצפה אריה סי' כ"ב ועי' במ"ל בפ"ג מה' א"מ. ועוד תם אני ולא אדע היכן מצא הפ"י ז"ל דאין להפסידו רק צריך להנות בשעת שריפה. ואדרבה לפע"ד מוכח ממתניתין דפסחים דף מ"ו כיצד מפרישין חלה בטומאה דאמר ר' יהושע לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בב"י אלא מפרשתה ומניחתה עד הערב ומשמע דבערב שהוא חוה"מ ישרף ולפי דבריו אמאי לא יניח עד אחר הפסח ואז יסיק תחת תבשילו כיון דב"י וב"י ליכא בזה אמאי יפסיד בחנם בשעה שהחמץ אסור בהנאה ועוד דלפי דבריו יקשה דברי התוס' בב"ק הנ"ל דהקשו דלמה לן קרא שלך תהא להסיקה תחת תבשילך דלמא קמ"ל קרא דאינו רשאי לשורפו באופן אחר רק להסיק תחת תבשילו אבל בלא"ה לא. ועוד מפורש בתוס' שבת דף כ"ה ע"ב ד"ה לפי דלא כדבריו שכתבו בתירוצם דשריפת קדשים שלא לצורך לא שכיח דשום אדם לא ישרפנו חנם כיון שיכול ליהנות בשרפתו וכן מוכח בירושלמי כלשון הזה עכ"ל הרי בהדיא דליכא איסור לשרוף תרומה טמאה בחנם אלא דלא שכיח שישרוף שלא לצורך: (ג) עוד כתב ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי הא דתני רמא בר חמא לעיל בסמוך פתילות ושמנים שאין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין במקדש ולכאורה שמנים כדי נסבא דהא אין מדליקין במקדש אלא שמן זית בלבד ולפמ"ש א"ש דאתי למעוטי שמן שרפה דאין מדליקין במקדש דאפי' למ"ד טומאה הותרה בציבור ושרי להדליק בטומאה אפ"ה אסור להדליק שמן שרפה במקדש משום שמביאו לידי פסול שאסור בהנאה ולהשתמש לאורו עכ"ל ואחרי בקשת הסליחה מעצמותיו הקדושים תמיה' לי איך יעלה על הדעת לומר דהדלקת נרות במקדש חשיב הפסד הא הוה צורך גבוה דודאי חשיב צורך גדול יותר משל הדיוט וכמו שאמרו חז"ל ביצה כ' ע"ב שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן וכל השמנים שמדליקין במנורה קונים אותן מדמי תרומת הלשכה ומוציאין מעות הקדש לחולין לצורך המקדש ואיך אפשר לומר דתרומה טנאה מותר לשרוף לצורך הדיוט להסיק תחת תבשילו ואסור להקדישן להדליק במנורה וזהו תימא גדולה: והנה כבר הבאתי למעלה מה שכתב רש"י ז"ל דבשמנים ופתילות הללו יש לחוש שמא וכבה וקשה לי ע"ז מהא דאיתא בש"ס שם תני רמי בר חמא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהן במקדש משום שנאמר להעלות נר תמיד הוא תני לה והוא אמר לה כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה ע"י דבר אחר למה לן הך טעמא תיפוק ליה הא כתיב מערב עד בוקר ובעינן שיתן לה מידתה שתהא דולקת מערב עד בוקר שלא תכבה כמ"ש רש"י ז"ל לקמן דף כ"ב ע"ב ד"ה נר מערבי א"כ בפתילות ושמנים הללו יש לחוש שמא תכבה ופסולים למקדש. ואפשר לומר דקרא מערב עד בוקר קאי אשמן שיתן לה שיעור שתהא דולקת אבל לא אפתילות ורמי בר חמא תני לה אפתילות דשמנים לא שייך במקדש דלא כשר אלא שמן זית בלבד ומה דנקט הכא שמנים אגב גררא נקטה וכבר הרגיש בזה הפ"י ובספר דו"ח מרע"א וגם בספר קדמון א' אשר נשכח מזכרוני. וראיתי להרמב"ם ז"ל דנקט רק פתילות לבד להכי נקט רב"ח הטעם שתהא שלהבת עולה מאליה. והנה ראיתי להפ"י שכתב בישוב קושית התוס' ד"ה שמחת אהא דפריך הש"ס מברייתא מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם הי' עושין פתילות למקדש דמאי פריך הא הוה כרוך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו וכה"ג כשר ותירץ הוא ז"ל דבמקדש גם כה"ג צריך להיות פסול כיון שנתכשר ע"י כריכה חשיב שלהבת עולה ע"י דבר אחר ואנן בעינן שתהא שלהבת עולה רק ע"י פתילה כשרה לבד ולפי דבריו שפיר ניחא גם קושייתו הנ"ל דהחשש שמא יכבה ליכא דהא כיון דאיכא ג"כ דבר שמדליקין בו שוב לא תכבה אלא פסול משום דאיכא נמי ע"י דבר אחר: