מצפה אריה תנינא חלק א לג

והנה דברי התוס' הללו צריכים ביאור לפע"ד דלגבי דאורייתא מאי נ"מ בין מעורבת לבין אינה מעורבת אם נימא כר"ל דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וכו' א"כ גם בחצר שאינה מעורבת אמאי שרי ר' אליעזר הא מה"ת אפשר לקיים שניהם ואי ליתא לדר"ל גם כשיש חצר מעורבת נמי לישתרי דרך רה"ר. ונראה לפענ"ד דכך הוא פירוש דבריהם דבחצר שאינה מעורבת דאיכא איסור דרבנן לא חשיב אפשר לקיים שניהם כיון דעכ"פ חכמים העמידו דבריהם במקום כרת ואמרו דכל היכי שאין להביא דרך ר"ה גם דרך חצירות אסור א"כ זה בזה תליא שאם נימא דאסור להביא דרך ר"ה גם דרך חצירות אסור דחז"ל השוו דבריהם לדאורייתא ועל כרחך אתה צריך להתיר ג"כ להביא דרך ר"ה מחמת דאי לא נתיר דרך ר"ה אין אנו מתירין גם דרך חצר שאינה מעורבת ואל תתמה ע"ז האיך אפשר שיעמידו חכמים דבריהם ויבואו מחמת זה להביא דרך ר"ה זה לא קשיא דדוגמא לזה כתבו תלמידי רבינו יונה ריש ברכות דחז"ל אסרו לקרות ק"ש אחר חצות מחמת שאם אתה מרגילהו בזה חיישינן שמא ישכח ועמד ע"ז בספר שאגת אריה סי' ד' דהאיך יתכן שחז"ל יבטלו ק"ש מחמת שמא ישכח ולא יקרא ק"ש ומאי כולי האי שיבטלו מחמת זה עכשיו הקריאה אבל אנכי בחידושי כתבתי שמצינו כיוצא בזה ג"כ בגמרא דשבת דף ד' ע"א דבעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור מהו שיתירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה וכתבו שם בתוס' בשם ריב"א דאם לא התירו לא מחייב סקילה כיון שהניח לרדותה ע"י מה שאנו אוסרין לו. וכן בפסחים ס"פ האשה דף צ"ב ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת ע"ש ולכאורה לפי סברת השא"ג ג"כ לא דמי כלל הך דרב ביבי להך דפסחים דהתם ביטלו חז"ל למצות מילה משום כדי שלא יבוא לידי חילול שבת אבל הכא אתה מתיר לחלל שבת דאורייתא מחמת רדיית הפת דאסור מדרבנן וכל עיקר הטעם שאסרו חז"ל רדיית הפת שלא יבוא לידי חילול שבת אלמא דאמרו חז"ל מווב שיחלל שבת באיסור דאורייתא ושלא יבוא להקל באיסור דרבנן ואל תשיבני דעד כאן לא מצינו אלא שאמרו חז"ל שמוטב שיעשה מלאכה דאורייתא בשב ואל תעשה כמו גבי רדיית הפת שיניח לאפות ולא יותר וכמו גבי ק"ש שלא יקרא ק"ש בכה"ג העמידו חז"ל דבריהם אבל לא להתיר לעשות מלאכה בקום ועשה כדי להעמיד דבריהם דז"א דמסוגיא דהתם מוכח דהעמידו דבריהם אפי' היכא שיבוא עי"ז שיחלל שבת בקום ועשה דשם לעיל מיניה בדף ג' ע"ב איתא היתה ידו מליאה פירות והוציאה לחוץ תני חדא אסור להחזירה ותניא אידך מותר להחזירה וקאמר התם הש"ס תיפשוט דרב ביבי בר אביי דבעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור וכו' וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל ובתוס' נראה שהם סבורים דאפי' מזיד גמור דהכא אית לן למיפשט הא דרב ביבי בר אביי דהכא נמי אי אפשר לעכב ידו כל היום מלאה פירות ע"ש הרי בהדיא אפי' במקום שיבוא לידי חילול שבת בידים שמחמת שלא התירו לו חז"ל לאהדורי ידיה שדי ליה לר"ה ויעשה מלאכה בידים מ"מ העמידו דבריהם ומשוו ליה כאנוס לפטרו מאיסור סקילה. ועיין בישי"ע או"ח סי' רמ"ב ובזה שפיר ניחא דהא דהקשו התוס' דאמאי מתיר ר' אליעזר להביא דרך ר"ה כיון דאפשר להביא ע"מ חצירות כו' זה אינו רק להס"ד דהש"ס מותר להביא הסכין דרך חצירות וסבר הס"ד דחז"ל לא העמידו דבריהם שפיר מקשו התוס' אמאי מתיר ר"א דרך ר"ה אבל לפי המסקנא דלרבנן לא מייתינן אפי' דרך חצירות מחמת שהעמידו דבריהם במקום כרת א"כ לר' אליעזר נמי דמתיר ע"כ מתיר גם דרך רשות הרבים דאין חילוק כלל בין ר"ה לדרך חצירות ולהכי שפיר כתבו התוס' דבמקום שאפשר בדרך חצר מעורבת גם ר"א מודי דאסור להביא דרך ר"ה ורק בחצר שאינה מעורבת מתיר ר"א דרך ר"ה מחמת שחז"ל העמידו דבריהם במקום כרת ואם היה אוסר דרך ר"ה על כרחך אסור נמי דרך חצר שאינה מעורבת לפי המסקנא דהעמידו דבריהם במקום כרת. ובזה נתפרש שפיר מה שהקשו התוס' ויביא התינוק אצל הכלי דאף דמבואר דר"א מתיר להביא דרך ר"ה אפי' במקום שאפשר להביא דרך חצירות זה אינו אלא משום דחז"ל העמידו דבריהם ולא התירו להביא דרך חצירות משו"ה מתיר ר"א דרך ר"ה אבל באמת לאו בכל איסורי דרבנן העמידו חז"ל דבריהם דאיכא. כמה איסורי דרבנן שלא העמידו חז"ל דבריהם. עיין עירובין דף ק"ג ע"א דשקיל וטרי הש"ס בהא דקתני התם הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה ר"א אומר דוחה וקא אמר הש"ס התם דהרכבתו דלא כר' נתן דאמר חי נושא את עצמו משמע דלר' נתן דליכא רק איסור דרבנן דוחה לכו"ע וכיון דגם לרבנן מותר שפיר הקשו התוס' דגם לר' אליעזר יביא התינוק אצל אמו ואמאי מתיר להביא את הסכין וע"ז תירצו דמתיר ר' אליעזר כדי למהר את המצוה והא דכתבו להוכיח מהא דתניא פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מע"ש והביאו בשבת דרך חצירות שלא ברצון ר"א אע"פ שיכול לעשות דליכא אלא איסור דרבנן אין כונתם בזה שהי' יכולים להביא הסכין דרך חצירות דז"א דאם אתה אוסר דרך ר"ה גם דרך חצירות אסור דחז"ל העמידו דבריהם כמ"ש אלא שהיו יכולים להביא התינוק אצל הכלי ובזה אין לתרץ תירוץ הראשון של התוס' דסוף סוף יצטרכו לחלל שבת אחר המילה דהא גם אחר המילה יוליכו התינוק לאמו ג"כ דרך חצירות ולא יהא כלל איסור דאורייתא אלא מוכח דעיקר הוא ההיתר משום כדי למהר המצוה כתירוץ השני ולא כתירוץ הראשון זהו ביאור דברי התוס' לפענ"ד: ועפ"ז יש להבין דברי המהרש"א בתו' ד"ה ר"א שם בתירוצם השני שכתבו כדי למהר המצוה לא ניחא לי' לתרץ לענין הך דר"ל לקמן דכיון דיכול לקיים שניהם משום כדי למהר המצוה לא אמרינן לי' לעבור עבירה ולא דמי לההיא דהתם באומר אבי הבן לקוץ כו' דהתם כיון דליכא אחר ואם ימתין עד שיבא אחר תעבור זמן המילה משא"כ הכא דכך יעשה המצוה בזמנה דרך חצירות כו' ואין לחוש אם יתאחר קצת עכ"ל. ולכאורה דבריו אינם מובנים דהא התו' שם כתבו להוכיח דשרי ר"א דרך ר"ה והך גמרא גופא דשכחו והביאו איזמל דרך חצירות שלא ברצון ר"א דלדידי' שרי דרך ר"ה הדי למהר המצוה. אבל לפי מה שפירשתי דכונת התו' אינו מפני שהי' יכולים להביא אצל הסכין ע"ז כתבו דלר"א שרי כדי למהר המצוה דלהביא התינוק דרך ר"ה אצל הסכין שכיח הרבה פעמים עיכובים מפני הרוחות או הצינה או גשמים וכדומה שיתאחר עי"ז המצוה אבל להביא הסכין דרך חצירות אין לחוש שעי"ז תתאחר המצוה ועי' בתו' ערובין דף ק"ג ד"ה מה לי וצריך לדחוק גם התם לפרש על דרך זה וצ"ע ודו"ק: ודע דלכאורה קשה לתירוץ השני של התוס' לרבנן דס"ל להביא הסכין להתינוק ודחין את המילה אמאי לא יביאו את התינוק למקום הסכין ואיך אמרינן ערל הזאה איזמל העמידו דבריהם במקום כרת אמאי יוליך התינוק אצל הסכין דהא קי"ל החי נושא את עצמו באדם לכו"ע ואין לומר דעכ"פ אסור מדרבנן כמ"ש המהרש"א שהבאתי למעלה וגם בזה העמידו חז"ל דבריהם דזה אינו דהא כבר הבאתי למעלה דמשמע מעירובין ק"ג ע"א דלר' נתן דס"ל גם בבהמה חי נושא א"ע שרי הרכבתו דהא אמרינן הרכיבו דלא כר' נתן א"כ פשיטא דה"ה באדם אליבא דרבנן דבשבות זה לא העמידו דבריהם ובשלמא לתירוץ הראשון של התוס' ניחא שפיר דהא יצטרכו אחר המילה להוליכו אצל אמו ואז