מצפה אריה תנינא חלק א לב

חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. ובדף ל"א ע"ב פריך הש"ס ר' יוסי כמאן ס"ל אי כר' יהודה ס"ל אפילו בהנך נמי לחייב ואי כר"ש ס"ל פתילה נמי ליפטר ומשני ר' יוחנן לעולם כר"ש ס"ל ומ"ש פתילה כדאמר רב המנונא ואתימא רב אדא בר אהבה הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן דבההיא אפילו ר' שמעון מוד' דקא מתקן מנא ע"ש א"כ למה לא מקשי אבעל חות יאיר מהך מתניתין דמוכח דר' יוסי מחייב חטאת בכיבוי אלא נ"ל דהא דמחייב ר' יוסי הכא י"ל דאינו מטעם מלאכה דכיבוי אלא מפני שהוא עושה פחם והוה מתקן מנא וכל מתקן מנא חייב משום מכה בפטיש דהוה מלאכת שבת דחשיב לה במתניתין דשבת דף ע"ג בין ארבעים מלאכות חסר אחת ומה מאוד מדוקדק בזה מה דאמר רבא התם דייקא נמי דקתני שהוא עושה פחם ולא קתני מפני שנעשית פחם ש"מ דלפי הנ"ל בעינן דוקא שיהא מכוון למלאכה זו לעשותו פחם דאי לא מכוון רק לכבות אע"פ שנעשית פחם אינו חייב חטאת דעל מלאכת הכיבוי ליכא חיוב חטאת כמ"ש החות יאיר דלר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאה ליכא בכיבוי חיוב חטאת ועל מלאכת גמר כלי הוה מתעסק בעלמא וג"כ ליכא חיוב חטאת דכל מתעסק פטור גבי שבת ולפ"ז שפיר ניחא גם הש"ס דכריתות הנ"ל דר' יוחנן אמר התם בנפח שנו והיינו דר' יוחנן לשיטתי' דאמר בשבת דחייב משום מתקן מנא ולא משום כיבוי ולהכי בעינן דוקא נפח דסתם נפח שמלאכתו בכך הוא מכוון לצורך מלאכתו משא"כ אדם אחר שאין אומנתו בכך אינו מכוון לזה ואינו אלא כמתעסק ופטור לגמרי ואחרי כי לא מצאתי להקדמונים שיפרשו כזה אף דליכא נמי סתירה מדבריהם מ"מ לא מלאני לבי ולא באתי אלא לעורר: סימן טו בשבת דך כ"ד ע"א אמר אביי לרב יוסף הא דרב הונא ורב ורב יהודה דרב היא דאמר רב גידל אמר רב ר"ח שחל להיות בשבת המפטיר בנביא בשבת אינו צריך להזכיר של ר"ח שאלמלא שבת אין נביא בר"ח. מי דמי התם נביא בדר"ח ליכא כלל הכא איתא בערבית שחרית ומנחה אלא להא דמיא דאמר רב אחדבויי אמר רב מתנה אמר רב יו"ט שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה בשבת אינו צריך להזכיר של יו"ט שאלמלא שבת אין נביא במנחה ביו"ט ולית הלכתא ככל הני שמעתתא וכתב רש"י ז"ל רב הונא ורב יהודה ורב גידל ורב אחדבויי וע"ז כתבו בתוס' ד"ה ולית הלכתא ואומר ר"י דלא הוה צריך למנות דרב גידל בהדייהו. דאפי' ריב"ל מודה דאין צריך להזכיר של ר"ח דנביא בר"ח ליכא כלל עכ"ל ועוד כתבו בתוס' ד"ה אלא להא דמיא תימא תרתי מילתא דרב למה לי לאשמועינן יו"ט שחל להיות בשבת כ"ש ר"ח דליכא נביא כלל. וכן אנו נוהגין שלא להזכיר. ע"ש: ולפענ"ד נראה די"ל דס"ל לרש"י ז"ל דהא דאמרינן ר"ח שחל להיות בשבת כשמפטיר בנביא א"צ להזכיר של ר"ח לא הוה פירושא בברכת ההפטורה שלא לומר את יום השבת הזה ויום ר"ח הזה ולסיים מקדש השבת ור"ח. אלא הוה פירושא שאין מזכירין במפטיר בנביא פסוקים השייכים לר"ח אלא מפטירין הנביא השייך לאותו סדרא כמו בכל שנה שאינו חל בשבת ופליג על הא דאמר רב הונא אמר רב במגילה דף ל"א דר"ח שחל להיות בשבת מפטירין והיה מדי חודש בחדשו אלא מפטירין בנביא השייך לסדרא שלו וזה הוא הכונה כשמפטירין בנביא בשבת ולכאורה תיבת שבת מיותר דהא כבר אור ר"ח שחל להיות בשבת והיה צריך לומר כשמפטיר בנביא בלבד ולמה חוזר ואומר בשבת אלא הכונה כשמפטיר בנביא בשבת לכן הוה פירושא שהנביא הוא של שבת השייך לשבת זו כמו בכל השנה א"כ שפיר ניחא הא דצריך רב גידל אמר רב לאשמועינן משום דרב הונא משמיה דרב פליג עלי' במגילה וס"ל דצריך להזכיר של ר"ח ולהפטיר מדי חודש בחדשו. וג"כ שפיר כתב דלית הלכתא כרב גידל דאנן קי"ל כרב הונא במגילה דמפטירין מדי חודש בחדשו: ונ"ל עוד להביא ראי' דלדעת הגהת מיימוני שהביא הב"י באו"ח הלכות יוה"כ סי' תרכ"ב דבמפטיר במנחה אין אומרים ברכת על התורה רק מסיים בברכת מגן דוד וכן אנו נוהגין כמבואר בשו"ע שם והטעם שכבר כלה העבודה משחרית ועיין במג"א שכתב ג"כ דאין עבודה במנחה א"כ פשיטא דבזמן הש"ס שהי' מפטירין במנחה בשבת ג"כ לא הי' אומרים כלל על התורה כו' רק הי' חותמין מגן דוד א"כ גם שבת לא הי' מזכירין כלל בברכת ההפטורה, ואיך אמרינן אין מזכיר של יו"ט כשחל בשבת וע"כ לדידיה הוי פירושא דאין מזכירין היינו בהפטורה עצמה ולא בברכת ההפטורה ועיין רש"י שכתב בהך דאמרינן שם בשבת יוה"כ שחל בשבת המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת ח"ל לומר ותתן לנו את יום המנוח ואת יוה"כ הזה וחותם מקדש השבת ויוה"כ ולמה לא כתב גבי מפטיר נמי שצריך להזכיר את יום השבת ואת יו"ט אבל לפי הנ"ל שפיר ניחא ודו"ק ועוד לפי גרסת הבעל המאור שגרס יוה"כ שחל להיות בשבת המפטיר בנביא אינו מזכיר של שבת שאלמלא יוה"כ ליכא נביא בשבת בודאי קשה לפי המנהג שביוה"כ במנחה אינו אומר על התורה כלל משום דכבר נשלם העבודה אבל לפי הנ"ל דקאי על פסוקי שבת שפיר ניחא: סימן טז הנה בשבת ריש פרק ר' אליעזר דמילה דף ק"ל ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מע"ש מביאו בשבת וכו' והקשו בתוס' וא"ת ויביאו התינוק אצל כלי דהשתא ליכא איסור שבת כלל דהחי נושא את עצמו וי"ל דקטן צריך לאמו הוא ואחר המילה היה צריך להחזירו לאמו ואז הוי כפות לפי שהוא חולה ועוד י"ל כיון דיותר בקל יביא הכלי משיביא התינוק שרי ר"א כדי למהר המצוה כדמוכח בגמ' דאמר פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מע"ש והביאו בשבת שלא ברצון שהביאו דרך חצרות וגגות כו' והיו יכולים להביא דרך ר"ה דהוי דאורייתא כדי למהר המצוה אע"פ שיכול לעשות בענין דליכא אלא איסור דרבנן עכ"ל התוס' ועיין במהרש"א שכתב דגם כשיביא התינוק אצל הכלי איכא איסור מדרבנן כדאמר בפ' מפנין דאשה מדדה את בנה אפי' בר"ה כו' משמע דאינה נושא להדיא את בנה עוד כתב ונראה דלא נחתי הכא לאקשויי הכי ויביאו התינוק כו' מההיא דר"ל דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב דבלא"ה קשיא להו לקמן מיניה דר"ל אהך דר"א והניחו הדבר בקושיא. אלא מסברא נחתי הכא להקשות אמאי נקט ר"א תיקון דהבאת איזמל טפי הו"ל למינקט הבאת תינוק ע"ש. והנה באמת לכאורה דברי התוס' תמוהין דהאיך הקשו ויביא התינוק כיון דהש"ס אמר בהדיא דלר"א מותר להביא דרך ר"ה אפי' היכא שאפשר דרך חצירות ועוד קשה דבתוס' שם ע"ב ד"ה שלא ברצון ר"א דשרי אפי' בר"ה קשה לרשב"א הא אמרינן לקמן בפירקין כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב כו' והכא הא יכול לקיים את שניהם להביא דרך גגות וחצירות כו' והניחו הדבר בקושיא ותו כתבו בתוס' ד"ה ומי שרי וא"ת ולוקמי שהביאו דרך חצר מעורבת דהוי ברצון חכמים ושלא ברצון ר"א דשרי אפי' דרך ר"ה וי"ל דבכה"ג לא הוי שרי ר"א דרך ר"ה כיון שיכול להביאו דרך חצר מעורבת בהיתר גמור כו' ע"ש: