מצפה אריה תנינא חלק א ל

עדיף טפי משום דהוי שיורי מצוה שוב אין לזה ענין להך דבעית הש"ס אברי בשר נחירה דהתם לאו משום טעם שיורי מצוה קאתי עלה. ועוד אדרבה מצינו דשיורי קדשים אסור לאחר זמן אכילה ונותר היא בכרת: והנה הש"ס קאמר אלימא בבשע שכבשו השתא דבר טמא אישתרי להו כו' בשר נחירה מבעיא אלא לאחר מכאן ויש להקשות דלפ"ז למה נקיט הש"ס האיבעי' באברי בשר נחירה הא הוה מצי למיבעי' בנו"ט שהכניסו ישראל לארץ ונ"ל דדוקא, בבשר נחירה שנחרו במדבר קא מיבעיא ליה להש"ס משום דנחירתן זהו שחיטתן כמו דאיתא בהדיא בגמרא שם לעיל בסמוך שנאמר הצאן ובקר ישחט להם רחמנא קריא שחיטה אבל ז' שנים שכבשו אף דהותר להם כל איסורי תורה מ"מ לא מקרי שחיטה ואף שהותר להם בתוך אותו זמן שכבשו משום טובת ישיבת א"י שלא תתעכב הכבישה ע"י מיעוט האוכל מ"מ לאח"כ פשיטא דאסור כמו שנאסרו כל האיסורים שהיו נעשים קודם מתן תורה לאחר נתינת התורה ולא מצינו שמסתפק הש"ס בזה ואדרבה מצינו בנזיר דף נ"ד דקבר שלפני הדיבור מטמא לאחר הדיבור ובהוריות דף יו"ד א' איצטריך קרא למעט נגעים שקודם הדיבור וכן זב קודם הדיבור אבל בלא"ה היה מטמא דניתנה תורה ונתחדשה הלכה לאסור אלא בשר נחירה שאני דבמדבר היה שרי דנחירתן זו היא שחיטתן דנחירה הוא הכשר ואין לדמות לזה שאר דברים אולם ממה שכתב הרא"ש ז"ל דנ"מ לענין נדרים ע"ש מוכח מדבריו דלא נחית להך סברא וכן משמע בחידושי הר"נ ז"ל שם שכתב דה"ה הוה מצי למיבעי בבשר נחירה שניתותרו משבע שכבשו וכן כתב הט"א בר"ה ולפי הנ"ל יש לחלק דדוקא בבשר נחירה שהכניסו ישראל לארץ דנבילה וטריפה לא הותר להם רק נחירה משום דנחירתן זו היא שחיטתן אבל בז' שכבשו דגם דבר טמא הותר להם וכמו כן נבילות וטריפות ול"ש לומר נחירתן זו היא שחיטתן לא מצי הש"ס למיבעי הכי ומעתה מדבריהם מוכח דלא סבירא להו הכי ע"כ דעתי בטלה ואנכי לא באתי אלא לעורר. ולפענ"ד יש יותר לדמות ענין זה להא דאיתא במ"ק דף י"ב ע"ב ובשו"ע הלכות חוה"מ סי' תקל"ג דמותר לטחון קמח לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ואם טחן והותיר הרי זה מותר אבל לא יערים לטחון יותר בכונה ע"ש: אחר כתבי זאת נתיישבתי שגם דברי הרא"ש בחולין ג"כ יש לפרש דמיירי באופן שנדר מחמת סייג וגדר כגון שלא יאכל מדבר שהורה בה חכם ויש בידו מאותו דבר שכבר הורה בה חכם והכשיר או שנדר שלא לסמוך על בדיקת הריאה או על בדיקה מתולעים ויש בידו מה שכבר נבדקו קודם הנדר. וגם דברי הר"נ יש לפרש דר"ל דגם בשבע שכבשו שהותר להם בשר נחירה לא מטעם כתלי דחזירי אלא משום דגם בשבע שכיבשו היו נחירה מותר להם כמו שחיטה ושייך נמי לומר נחירתן זו היא שחיטתן תדע מדקאמר נחירה ולא קאמר נבילות וטריפות משמע נמי דבשר נחירה הותר יותר בשבע שכיבשו דעדיין לא נצטוו על השחיטה עד אחר שכיבשו ומה דקאמר הגמרא אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל לארץ הוה פירושו ג"כ אם ניתותרו אחר שכיבשו דבשבע שכיבשו חשיב כמו שלא נצטוו על השחיטה דהא לא אפשר כלל לצוותם על השחיטה כיון דאפילו כתלי דחזירי הותר להם ובשלמא לפי האיבעית אימא דשלל דידהו לא אישתרי שפיר י"ל דנצטוו על השחיטה משנכנסו לארץ אבל לפי שינוי' קמא האיך נצטוו על השחיטה כיין דמותר לנחור לכתחילה וממילא כיון דלא נצטוו כלל על השחיטה שפיר כתב הר"נ דהי' אפשר למיבעי' על מה שניתותרו לאחר כך: שוב ראיתי בפ"ת יו"ד סי' שמ"א אות י"ב בהלכות אנינות שהביא שבספר ברכי יוסף באו"ח סי' תקנ"א כ' שיש מקילין בשבוע שחל ת"ב לאכול בשר מבושל שנשתייר מסעודת שבת והביא ג"כ הגמרא דחולין הנ"ל וכתבו הפוסקים דבדרבנן יש להקל כו' אמנם לפי מ"ש בספר נו"ב תנינא חלק יו"ד סי' ס"ד נסתר היתר הנ"ל ונתתי עיני בתשובה הנ"ל ומצאתי שגם הוא ז"ל כתב לעורר דלמה לא בעי' הש"ס אכל שאר איסורי תורה וכתב לפרש עפ"י דעתו הרחבה באופן אחר. אבל לפע"ד נראה יותר פשוט מה שכתבתי לחלק כנ"ל. אבל מוכח מדברי הגאון בעל ברכי יוסף שמקילין רק מה שנשאר מסעודת שבת אבל לא מה שנשאר מסעודת ר"ח: עוד הביא הפ"ת בשם ברכי יוסף שם שיש עוד טעם להתיר מה שנשתייר בשר משבת עפ"י מ"ש התו' במו"ק דף כ"ג ע"ב ד"ה ואינו שכ"ד שאינו כשלמים שרי באונן כי היכי דשרי בפ' בתרא דתענית דף ל' ע"א בערב ת"ב כ"ז שאינו כשלמים א"כ מה שנשתייר מסעודת שבת הוא נשחט ע"ש וכבר עברו שני ימים משחיטתו ג"כ שרי בשבוע שחל ת"ב גם לדידן ע"ש ובעיני יפלא דין זה דמה שאמרו בגמרא דתענית גבי בשר מלוח כשלמים הוה פירושו שיהא הבשר במליחתו שני ימים ולילה אחד כשלמים שהוא שני ימים ולילה אחד מזמן שחיטתו אבל בבשר מלוח אין כ"מ בזמן שחיטתו וכן כתב הה"מ פרק ה' מהל' תענית וז"ל פירוש שנשתהה במלח יותר משני ימים ולילה אחת וגם הרמב"ם ז"ל שסתם דבריו שם בהל' תענית מפורש כתב בפרק ז' מהל' ממרים הלכה ד' אם אכל בשר מלוח ביום השלישי ממליחתו כו' פטור וכן לשון רש"י ז"ל בתענית שם כל זמן שהוא כשלמים שלא שהה במלחו אלא שני ימים ולילה אחד ואין הספר בר"י תחת ידי לעיין בו אבל לפענ"ד יש לומר להצדיק דבריו קצת באופן אחר לפי מ"ש רש"י בסנהדרין בפ' בן סורר ומורה דף ע' ע"א בד"ה כ"ז שהוא כשלמים שלא עבר עליו זמן אכילת שלמים שני ימים ולילה אחד עדיין בלחלחותו הוא ולא אקרי מלוח ומשמח את הלב דכתיב (דברים ס"ז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת כו' הרי דמה דבשר מלוח שרי לאכול בערב ת"ב אחר ב' ימים ולילה אחד משום דאינו משמח את הלב מטעם זה י"ל דמסתברא נמי דבשר שעבר שני ימים ולילה אחד אחר בישולו ג"כ אינו משמח את הלב דלא עדיף מבשר מלוח ויש להביא סמוכין לזה ממה שכתב הפ"י בר"ה דף כ' ע"א בתוספות ד"ה בין דמפרש הוא ז"ל דמאי דאמרינן התם משום ירקא לא הוה טעמא משום ירקות חיים דשייכי בי"ט אלא דוקא ביוה"כ שחל ערב שבת דירקות שצריכין להתבשל ערב יוה"כ לשבת נפסדין ע"ש א"כ כ"ש דבשר שנתבשל שני ימים נפסד. ומה דלא אמרו בגמרא משום בשר כיון דאכילת בשר בשבת אינו אלא רשות ולא מצוה כמו דאיתא שם במג"א ס"ק ז' משא"כ אכילת ירקא הי' אצלם צורך גדול שהורגלו בכך כדאיתא בערובין דף נ"ה ע"ב אמר רב הונא כל עיר שאין בה ירק אין ת"ח רשאי לדור בה ע"כ נקט ירקא: סימן יג הנה בדבר קושית הגאון בעל אור חדש בספר נו"ב מהד"ק חלק או"ח סי' ט"ו על מ"ש רש"י ז"ל במנחות דף צ"ה ע"ב בהא דאמר רב אשי דלמא מאי בפנים במקום זריזין וז"ל ולא בעזרה ממש אלא בחוץ שיאפוהו כהנים זריזין שלא יחמיץ ע"ש הא הטעם שלא יחמיץ הוא בלחם הפנים אבל אין זה מספיק לשתי הלחם אשר חמץ תאפינה והנו"ב כתב על קושיא זו הקשה אדם קשה כברזל ונדחק מאוד בישוב הקושיא ע"ש ובמהד"ת חלק או"ח סי' ל"ו הביא מ"ש לו הגאבד"ק אייזכשנואט ז"ל לישב קושיא זו שרש"י סובר דמשתי הלחם בלא"ה לא קשה כלל דאיפסלא