מצפה אריה תנינא חלק א כט

ובכלל היתר דאוכל נפש נינהו ועיי' בספר מנחת חינוך שכתב ע"ד וצע"ג דנראה מדבריו דהא דמותר להוציא ס"ת וכדומה הוא מטעם דהוה כאוכל נפש ובאמת לא ראיתי זה בשום מקום ובש"ס ביצה י"ב איתא דב"ש וב"ה פליגי אי אמרינן מתוך וב"ה מתירין משום דאמרינן מתוך אבל לא מטעם דהוה כאוכל נפש ע"ש ולפע"ד נראה דבעל החינוך סובר דכל השקלא וטריא דסוגיא דביצה אזיל דלא הותר בי"ט רק אוכל נפש ממש ולא מה ששוה לכל נפש אבל לפי מה דקאמר רב פפא בכתובות דאוכל נפש דקאמר רחמנא הוה פירושו דבר השוה לכל נפש. גם מצוה השוה לכל נפש דינה כאוכל נפש. ובזה מדוקדק במה דקתני במתניתין למול את התינוק ולהוציא לולב וס"ת למימרא דוקא הני וכדומה דהמה מצות השוים לכל נפש דמצוה למול מוטל על כל אדם מישראל ורק האב קודם וכמו כן לולב וס"ת כל ישראל מחויב בזה. ושמחתי מאוד אשר מצאתי סעד לדברי בספר החינוך ת"ל: ועומד אני כעת בתמוה מה שראיתי בדרכי משה הלכות ר"ה סי' תר"ב על מה שכ' הטור שאף מי שאינו נזהר בפת של עכו"ם בעשי"ת יהא נזהר וז"ל והמרדכי ריש מס' ר"ה כתב טעם אחר שפשיטא שביו"ט הי' לו פת טהור דהכל לשין בתוך בתיהן לכבוד יו"ט עכ"ל ומזה יש לנהוג ללוש כל אחד בביתו לכבוד יו"ט אבל לשבת משמע דא"צ דא"כ לא הי' נשארים רק ו' ימים מיהו המנהג בכ"מ לעשות אף לשבת ומתקנת עזרא ב"ק פ"ב שתהא אשה משכמת ואופה בע"ש אע"פ שאין ראי' כ"כ משום דהתם היתה אופה בלא"ה מ"מ רואין דאית בי' משום כבוד שבת הואיל ונקט ע"ש ולכן אין לשנות המנהג עכ"ל הד"מ ומה מאוד תמי' לי הא בש"ס ב"ק ליכא כלל הני תיבות בע"ש אלא סתם שתהא אשה משכמת ואופה ומפרש בגמרא הטעם כדי שתהא פת מצוייה לעניים. ותקנה זו הי' שתהא אופה בכל יום וכן הוא לשון הרא"ש ז"ל שתהא אשה משכמת ואופה ביום שהיא רוצה לאפות וכן הרמב"ם ז"ל כתב סתם בפרק כ"א מהל' אישות שתהא אשה משכמת ואופה כדי שתהא הפת מצויה לעניים אבל לא נאמר כלל מע"ש. אמנם ראיתי בספר שטמ"ק סוף מרובה שכתב בשם יש מפרשים שתהא אופת בע"ש על כל ימי השבוע דוגמא דלחם הפנים ע"ש ולא זכיתי להבין דבריו הא לחם הפנים לא הי' נאכל בשבת זו אלא בשבת שלאחריו ולא הי' נאכל רק ליום ולילה. וצ"ל דעכ"פ הי' מונח על השלחן כל משך השבוע וצ"ל לפי דעת המפרשים הללו דקאי אלמעלה דסמוך לה ואוכלים שום בע"ש ושתהא אשה משכמת וכו' היינו נמי בע"ש אבל גם לפי שיטתם אין הכונה רק על שבת אלא על כל ימי השבוע כדי שתהא פת מצויה לעניים והד"מ כתב רק על שבת וזה לא יתכן לכל המפורשים גם מה שכתב הד"מ מדנקט ע"ש בוודאי שגגה הוא דלשון זה ליתא בגמרא: סימן יב הנה בספר בני יששכר מאמרי חדש תמוז אב כתב שבספר עקרי דינים הביא בשם ספר קול אליהו דבעה"ק ירושלים תובב"א נהגו שלא לאכול בשר מר"ח אב עד התענית ואם נשאר לו בשר ממה שקנה לצורך אוכל נפש לר"ח או לשבת שמע שאומרים בשם הרב מוהר"א יצחק שהיה אוכל משיורי ר"ח ושבת ושכן נהגו אחריו והביא הרב המחבר ראיה לזה מפ"ק דחולין דף י"ז דאיבעיא להו בשר נחירה שהיה להם בכניסתן לארץ ונשאר בתיקו ובנ"ד כיון שאינו אלא מנהג כשאר הדבר בתיקו אזלינן להקל והרב המחבר פקפק על הא דמדמי לאיבעי' הש"ס באברי בשר נחירה ע"ש שהאריך בזה, אבל פשוט אצלם שביום ר"ח עצמו מותר לאכול בשר. ובאמת המנהג אצלינו שלא לאכול בשר ביום ר"ח גופא זולת הרבנים החסידים אוכלים בשר ביום ר"ח משום דסעודת ר"ח חשיב סעודת מצוה כדאיתא באו"ח סי' תי"ט ולפענ"ד יש לפרש ג"כ הלשון בהלכות ת"ב סי' תקנ"א ומצניעין מר"ח ואילך הסכין של שחיטה דהכונה מר"ח ואילך ולא ר"ח בכלל כי כן מצינו באו"ח סי' תקפ"א נוהגים לקום באשמורת מר"ח ואילך וע"ז כתב המג"א אבל בר"ח אין אומרים סליחות ותחנונים גם בר"ה דף י"ט ע"ב בהא דאיתא התם בגמרא מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר כתבו בתוס' משמע דבימי עזרא הוה מעובר הרי מוכח דלשון ואילך מורה מאז ולהבא ולא ההוה בכלל זה: ועפ"ז מדוקדק מה שכתב רש"י ז"ל בשבת דף כ' ע"ב עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים וכתב רש"י עד כאן עד ירוקה שעל פני במים פסול פתילות ולכאורה היה לו לפרש עד כאן עד ולא בזפת אלא מוכח דמכאן ואילך הוה פירושא חוץ ממאי דקאי גביה ולהכי מוכרח רש"י לפרש עד ירוקה וכו' אבל בחידושי מהרי"ל ראיתי שכתב בהדיא ור"ח גופא אסור ע"ש ונראה די"ל הטעם דשאני ר"ח אב דהוה תענית צדיקים כדאיתא באו"ח הלכות תענית סי' תק"פ משו"ה עכ"פ לא חשיב סעודת מצוה כל כך לאכול בשר ולשתות יין וכן ראיתי בספר הכלבו ויש נמנעין מאכילת בשר משנכנס אב כו' ונהגו בספרד שאין אוכלין בשר מר"ח אב עד ת"ב ובירושלמי אמר ר' ישמעאל אילין נשיא דנהוגי דלא משתי חמרא מדעייל אב מנהגא שבו פסק אבן שתיה ומלשון אילין נשיא משמע שהוא מנהג של הנשים בלבד ולא של אנשים וכ"ש תלמידי חכמים ואולי י"ל לחלק בין נשים לאנשים דנשים נמנעין מלעשות מלאכה בר"ח כדאיתא באו"ח הלכות ר"ח סעיף א' עכ"פ ניכר קצת יו"ט ע"י מניעת מלאכתן אבל אנשים שעושין מלאכתן אם יהי' נמנעין מלאכול בשר ולשתות יין אינו ניכר כלל מעלת היום שהוא ר"ח ואף שכתב הש"ך ביו"ד סי' שמ"א ס"ק ז' שאין חובה על האדם שיאכל בשר וישתה יין בשבת וכ"ש בר"ח מ"מ פשיטא דעכ"פ מצוה איכא כמ"ש הטור שם בה' ר"ח דכתיב וביום שמחתכם דמקרי כולו לד' ואף שמתענין בר"ח אב כמו שמתענין בר"ה שאני תענית עיין מג"א הלכות ר"ה סי' תקצ"ז אבל בלא תענית למנוע לאכול בשר ולשתות יין לאנשים שעושין ג"כ כל המלאכות ולא יהיה ניכר מעלת היום כלל יש לומר דלא נכון לעשות כן: והנה ראיתי בספר יוסף דעת מהגאון רי"ש ז"ל מלבוב ומצדד דאסור לאסול בשר בר"ח כיין דמתאבלין על ירושלים. וגם הא אינו מחויב לאכול בשר אפילו בשבת ומביא סמך לזה מתענית דף כ"ט סוף ע"ב דר' מאיר דרש והשבת משושה חגה דהיינו ר"ח דאקרי חג וא"כ אף דלא ק"ל כר"מ רק לקולא עכ"פ לענין אכילת בשר פשיטא דשייך השבתת משושה וחגה וסתם אמרו משנכנס אב ממעטין בשמחה ואין שמחה אלא בבשר ע"ש ודבריו אלו אינן אלא דברי תימה הא אפילו בערב ת"ב קודם ששה שעות מותר באכילת בשר מדינא דהש"ס. ואיך כתב סמך לזה מהש"ס אשר אין לזה שום ממש כלל ואדרבה מבואר בש"ס בהדי' להיפוך שם דף ל' ע"א וכל הענין שלא לאכול בשר מר"ח ואילך אינו אלא מנהגא ע"כ אמינא דבמחכ"ת כל דבריו הוה נגד הש"ס והפוסקים ראשונים ואחרונים: אמנם מה שרצה לחדש בעל קול אליהו דמה שניתותר משבת ור"ח יהא שרי מהך דבעית הש"ס אברי בשר נחירה כו' לא אוכל הבין דא"כ צריך להיות דגם מא שנשחט קודם שנכנס אב מותר לאח"כ ולמה דוקא מה שנשחט לשבת ור"ח ואם נימא דמה שנשחט לשבת ור"ח