מצפה אריה תנינא חלק א כח

בכלל איסור הפרשת תרומה ואפילו כשגלגלה מבעוד יום ע"ש ולפ"ז הכי נמי כיון שמותר לאפות ולבשל ביו"ט כדי לאכול חמין תו ליכא איסור אפי' ובישול כלל אפילו אם מבשל או אופה לצורך לילה אע"פ שהי' אפשר לבשל ולאפות מבעוד יום דליכא בזה שום גזירה כלל: ודרך אגב הנני להעיר במה שכתבו בתו' פסחים דף ס"ח ע"ב ד"ה ומה שחיטה שהקשו שם ותימא לר"י מכשירי פסח מנ"ל לר' אליעזר דדחי שבת דהא גבי מילה מצריך תרי קראי וכ"ת דגמר מסוכה ולולב ומצה ושופר ושתי הלחם דמוכח התם דדחו מכשיריהם שבת הא איכא למיפרך דמה להנך שכן בשעת דחייתו מיד יכול לקיים מצותן אבל פסח אינה נאכל אלא בלילה כו' ע"ש ולא זכיתי להבין דבריהם הא העיקר הדחיי' של הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו הוא משום הקרבת הפסח דהוי ביום ולא משום אכילת הפסח דהוי בלילה והי' נראה לי לומר דכונתם הוא על צלייתו והדחת קרבי' דהוי רק לצורך האכילה מנ"ל לר"א דדחי שבת אבל לא ידעתי מנ"ל דסבירא לי' לר' אליעזר דבכה"ג שארבעה עשר שחל בשבת ידחה צליית הפסח את השבת כיון דאפשר לצלותו משתחשך אולי באמת בכה"ג אינו דוחה את השבת וממתניתין משמע דאהך דצלייתו והדחת קרבי' אינו דוחין את השבת לא פליג ר"א כלל אלא אהרבכתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו פליג דלא הוה אלא שבות בעלמא אבל צלייתו דהוי מלאכה גמורה לא פליג ונהי דבכה"ג דחל ער"פ בע"ש ובלילה זמן אכילתו הוא שבת בזה יש לומר דסביר' לי' לר"א דאם לא נצלה מבעוד יום צלייתו דוחה את השבת כמו מכשירי שופר ולולב דילפינין מינייהו מ"מ כשחל ע"פ בשבת מודה ר"א דאין צלייתו דוחה את השבת מטעם שכ' התוס'. דאכילתו הוא בלילה ועוד הא אפשר משתחשך ומנ"ל להתוס' להקשות וצע"ג ולא מצאתי מי שמעורר בזה: וראיתי בפ"י ביצה י"ב ע"א ד"ה בגמרא שכתב בתוך דבריו כמו שאסרו כל המלאכות אפילו באוכל נפש גמור היכי דאפשר מאתמול עכ"ל ותמי' לי איך כתב בפשיטות הא התוס' והרא"ש סברי דאפילו באפשר לעשות מבעוד יום שרי ועי' בספר קרבן נתנאל ריש פרק אין צדין שכתב ואישתמיטתי' ליה למהרש"א בחידושיו למגילה שכתב דמ"ש התוס' הלשון דעדיף טפי לאו דוקא דברי התוס' והרא"ש דהכא דבהדיא כתבו דאפילו אם אפשר מבעוד יום ג"כ שרי אלא צ"ל דבדקדוק כתבו התוס' במגילה הלשון דעדיף טפי ע"ש: עוד ראיתי בהגדה של פסח מהגאון מהרש"ק בהפתיחה אם יוצאין י"ח במרור בקריין המלול וסיים ולכך אין למלול אותו רק סמוך להקידוש כו' ואף דשאר מלילות קריין אוסר המג"א בה' י"ט סי' תק"ד לעשות ביו"ט היינו לאכלו דרך רשות לתבל את הבשר דבזה אפשר לעשות מערב יו"ט כמ"ש שדרכו לעשותו לימים הרבה אבל למצות מרור שאסור למללו זמן רחוק מן האכילה כנ"ל מותר למללו ביו"ט ובפרט כדי לקיים מצות מרור ע"ש. ואנכי תמה אקרא איך כתב כדברים האלה. הא אדרבה לצורך מצוה גרע טפי כמ"ש התוס' שהבאתי למעלה בשם הריב"א דכל שיש מצוה באכילתו מגרע גרע והוא בכלל לכם ולא לגבוה ואפילו לדעת החולקים על הריב"א לא מצינו שיהא מותר לצורך מצוה לעשות מה שאסור לאכילת רשות גם באוכל נפש עצמו וכאן דמלילות קריין אוסר המג"א משום שדרכו לעשותו על ימים הרבה והוה עובדא דחול ה"ה דלא שרי רק ע"י שינוי כמו שאר תבלין. עכ"פ לפי מה שנתבאר היא אחת מן ההלכות הרופפות אשר על כיוצא בהם איתא בירושלמי פוק חזי מאי עמא דבר והמנהג להקל כמ"ש למעלה: אמנם עצם הענין לחלק בין דבר שאינו מתקלקל דשרי לעשותו ביו"ט לבין דבר דעדיף טפי כשעושין אותו מאתמול שאסור מה"ת לעשותו ביו"ט צריך ביאור דלכאורה קשה הנפקותא דממ"נ אם לא חשיב צורך יו"ט צריך להיות אסור גם אם אפשר לעשותו מערב יו"ט אפילו אם אינו עדיף טפי ואם בכל גווני התורה התירה צריך להיות מותר אפילו בעדיף טפי כמו מגבן. ונ"ל שביאור הדבר כך הוא עפ"מ דאיתא בכתובות ז' א' דלאו דוקא אוכל נפש ממש אלא ה"ה שאר דברים אם הוא דבר השוה לכל נפש שרי ביו"ט וי"ל דמשו"ה בעינן שיהא עשייתו ביו"ט שוה לכל נפש ובעינן שיהא דבר הרגיל לבני אדם עיין שם בתו' דאז מקרי עשיית המלאכה ביו"ט שוה לכל נפש. כי כל נפש מישראל מסתמא יעשו אותו לצורך יו"ט אבל מלאכה שדרך בני אדם לעשות לכמה ימים כמו טחינה וכיוצא בזה א"כ גם תתיר אותה לעשותן ביו"ט לא יעשו אותה אלא יחידים לא חשיב שוה לכל נפש ולכן אסור לעשות ביו"ט וכמו כן אוכל נפש אף אם אינו מתקלקל כשעושין אותו מערב יו"ט. מ"מ כיון שרגילין בני אדם לעשות ביום אכילתו מקרי שוה לכל נפש. אבל דבר דעדיף טפי כשעושין מאתמול מסתמא בלא"ה דרך בני אדם להקדים עשייתו מפני עדיפותם שוב לא חשיב עשייתה ביו"ט שוה לכל נפש משו"ה אסור לעשות ביו"ט כי מה שהותרה לא הותרה אלא מה שצריך לרבים לעשותו ביו"ט ולא מה שהענין הוא צורך עפ"י מקרה ליחיד דוגמא דעבודה דוחה שבת ויו"ט שאינה אלא קרבנות ציבור ולא קרבנות יחיד. וכן קרבנות ציבור עבדי בטומאה ולא קרבנות יחיד. ה"ה בעינן צורך הדיוט הותרה צורך רבים ולא צורך יחיד. ועפ"י הדברים האלה יש לישב קושי' התוס' על הריב"א שהבאתי למעלה דאיך צולין את הפסח ביו"ט נימא דבטלה אגב מצוה דמגרע גרע ולפי הנ"ל יש לומר דגם לגבוה איכא חילוק בין צורך רבים לצורך יחיד ומשו"ה נדרים ונדבות אינן קרבין ביו"ט דלא הוה אלא צורך יחיד ואף דהחלק של צורך הדיוט שוה לכל נפש בטל להחלק של צורך מצוה כסברת הריב"א. אבל בצליית הפסח שגם חלק גבוה שיש בו הוא ג"כ צורך רבים דכל ישראל צריכין לצלות את הפסח והוה שוה לכל נפש שפיר הותרה ביו"ט: ועפ"י האמור יש לישב קושי' התוס' בביצה י"ט א' ד"ה אמר עולא שהקשו למה להו לב"ש למימר טעמא משום וחגותם הא לקמן ממעטינן לכם ולא לגבוה ולפי הנ"ל שפיר י"ל דלכם ולא לגבוה הוא בנדרים ונדבות. אבל עולת ראי' שמחוייב כל אחד מישראל להביא הוה מצינו למימר דחשיב דבר השוה לכל נפש. להכי בעינן קרא וחגותם למעט: ודע דמה שהקשו התוס' על הריב"א מצליית הפסח לכאורה כמו כן יש להקשות קושיא זו גם על רש"י ז"ל שסובר דאוכל נפש גופא שאפשר לעשותו מערב יו"ט אינו נעשה ביו"ט א"כ למה צולין את הפסח ביו"ט הא אפשר לצלותו בערב יו"ט כמ"ש בעצמו בריש פרק תמיד נשחט דצליית הפסח אינו דוחה שבת מפני שצורך הדיוט הוא ויכול לצלות מבעוד יום וצ"ל דדוקא כשחל בערב שבת דמקדימים לשחוט את התמיד בשש ומחצה איכא שהות לצלותו משא"כ כשחל בחול דשוחטין את התמיד בשבע ומחצה שוב ליכא שהות לצלותו מבערב. ומה שלא הקדימו לשחוט התמיד גם כשחל עכ"פ בשאר ימים זהו משום כדי שיהא שהות יותר להקריב נדרים ונדבות ודו"ק: והנה ראיתי בספר החינוך מצוה רצ"ח שכתב בזה הלשון וכן מה שאמרו חז"ל שאין בכלל היתר צרכי אוכל נפש דוקא מה שהוא אכילה ושתיה בלבד אלא אפילו כל דבר הצריך לו לאדם לבו ביום בין שהיא דבר מצוה כגון קטן למולו ולולב לצאת בו וכן ס"ת לקרות בו דכל יומא ויומא זמן תורה היא ובין שאינו של מצוה כגון רחיצת רגלים בחמין שהוחמו בי"ט כו' כל דברים אלו מותרין