מצפה אריה תנינא חלק א כז

שרי מה"ת מטעם הואיל וחזי' לאורחים או מטעם מתוך וליכא אלא בישול י"ל דשרי דאצלם הי' בשר דבר שאין צריך בישול ואולי מטעם זה הורגלו הכהנים עצמם לאכול חי גם בשאר ימות השנה: וראיתי בשו"ת הרדב"ז חלק א' סי' רי"ג כתב וז"ל ולענין דבר הנאכל כמות שהוא חי אם יש בו משום מבשל בשבת. לענין מלקות אינו לוקה אבל אסור מדרבנן ואם נתבשלו מאליהן כגון שהניחם מערב שבת מותר לאכלם בשבת תדע שהרי דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אינו חייב עליו בשבת וטעמא כיון דאיכא מאן דאכיל לי' הכי שוב אינו חייב על בישולו וכ"ש הדברי' הנאכלים חיים לכל אדם עכ"ל הרי בהדיא כמ"ש ונהניתי (ודע דמ"ש הרדב"ז הלשון לענין מלקות אינו לוקה זהו שלא בדקדוק דהא קי"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו אלא צ"ל דמה"ת שרי): ומה מאוד מיושב בזה קושית הגאון רע"א ז"ל בספר דו"ח מערכה שביעית בסוגיא דביצה דף י"ב דאמרינן התם פוק תנא לברא הבערה ובישול אינו משנה ואת"ל משנה הא אני ב"ש היא דלית לי' מתוך דאי ב"ה הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך. וע"ז הקשה בדו"ח חדא מה דאמר פוק תנא לברא דלמא ר"ע היא דל"ל מתוך כדאיתא בפסחים ה' ע"ב. ועוד שנית פתח הבערה ובישול אינה משנה ולמה נקט אח"כ הבערה לחודי' ולפי האמור יש לישב דבביצה כ"ה במתניתין פליגי רבנן ור"ע במסוכנת דרבנן קאמרי דלא ישחוט אלא א"כ יכול לאכול כזית צלי ור"ע סבר כזית חי מבית טביחתה. חזינן דסבר דגם בשר חי חזי לאכילה ולפ"ז הוה בשר דבר שאין צריך בישול להכי לא מחייב כלל אבישול ביו"ט וא"כ כר"ע לא מצי אתיא אפי' אי לא נימא מתוך ולהכי נקט ב"ש. וגם השמיט אח"כ בישול דזה אינו ברור אי בעינן למיפטר מטעם מתוך דר"ע דהוא מתלמידי ב"ה סבר דבלא טעמא דמתוך ג"כ פטור משום דהוה דבר דלא צריך בישול: ודע דאנכי בעת לימודי אמרתי להצדיק שיטת הריב"א דכונתו דשאני שמן שרפה דאסור בכל הנאות ורק בשעת שרפה התירה התורה להנות א"כ כל עיקר ההיתר שמותר להסיק תחת תבשילו או להדלקה באה ע"י המצוה דלולא המצוה לא היי רשאי להנות כלל והמצוה היא הגורם להיתר הנאה בטלה הנאת ההדיוט לגבי המצוה מחמת שהמצוה הוי העיקר והנאה טפלה משא"כ צליית הפסח דגם בלי מצות צליה ג"כ מותר בכל הנאות אין הנאה בטל' לגבי המצוה ומשי"ה שרי לצלות בי"ט כמו שאר בשר וכי משום דאיכא מצוה בצלייתו מגרע גרע והמדקדק בדברי ריב"א המובא בת"י שבת הנ"ל יראה שכן הוא כונתו ומשו"ה גם שעירי הרגלים מותר לבשלם בי"ט: ובתוס' פסחים דף ק"ז ע"ב ד"ה דלמא כתבו ועוד י"ל דאין לקרותו רשע כיון שקיים מצות פסח אע"פ שלא קיים מצות אכילה דאכילת פסחים לא מעכב' ועי' במהרש"א דפשיטא לי' דאין מצוה כלל לאכול את הפסח וכבר תמה עליו בספר מנחת חינוך דודאי איכא מצוה לאכול את הפסח כמו שאיתא בהדיא ברמב"ם ובהרמ"ח ע"ש. ובאמת גם בתו' ביצה שהבאתי למעלה מבואר בהדיא דאיכא מצוה באכילת הפסח דהא הקשו דאיך מותר לצלות ביו"ט אמאי לא נימא דבטל לגבי מצוה. וע"כ קושייתם למ"ד אכילת פסחים לא מעכב' דלמ"ד מעכב' פשיטא דדחי יו"ט ועיין רש"י פסחים דף נ"ח שכתב צליית הפסח אינו דוחה שבת מפני שצורך הדיוט הוא ויכול לצלות מבעוד יום משמע דאי לאו הני תרי טעמי הוי דוחה אפילו שבת א"כ כשחל ע"פ בשבת על כרחך צריך לדחות את היו"ט ולצלותו בלילה ואי כשחל ע"פ בחול מנ"ל להקשות דלמא באמת סבירא לי' להריב"א דאין לצלות בלילה כיון שאפשר לצלותו מבעוד יום אלא ע"כ דקושייתם למ"ד אכילת פסחים לא מעכב' ומ"מ איכא מצוה דזהו ש"ס מפורשת בפסחים ע"ח ע"ב דפריך והא בעינן אכילה ומשני אכילה לא מעכב' והא כתיב איש לפי אכלו למצוה ועי' בתוס' שם ובזבחים כ"ג ע"א: ומה שנראה לפע"ד בזה דבאכילת פסח יש שתי ענינים אחד שמצוה לאכול את הפסח כזית וזהו מצוה שבגופו כמו אכילת מצה שאינו אפשר לקיים ע"י אחרים. ושנית לאכול אותו כדי שלא יבוא לידי נותר ובזה אפשר לקיים ע"י אחרים. שמאכיל אותו לבניו ולבני ביתו המנויים עליו וכן בשאר קדשים איכא מצוה באכילתם אך אינו נפקא מינה אם הוא בעצמו אוכל או שמאכיל מהם לאחרים כיון שנתקיים תכלית המכוון שלא בא לידי נותר ולכן בזה שפיר מקיים אפילו כשאוכל אכילה גסה כיון דעכ"פ עי"ז לא יבא לידי נותר רק מ"מ מצוה מן המובחר לאכול לשם פסח. ובאופן זה מיירי הש"ס דנזיר שאכל כזית לשם פסח רק אח"כ אכל לשם אכילה גסה ומשו"ה אמר ר"ל האי רשע קרית לי' נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד. דהיינו עכ"פ נתקן ע"י אכילתו שלא בא לידי נותר ואל תשיביני דמנ"ל לר"ל למיפרך דלמא מיירי בכה"ג שלא אכל כלל לשם מצות אכילת פסח די"ל דר"ל דייק מלישנא דקאמר ר"י כי ישרים דרכי ד' משמע דעכ"פ דיצא ידי פסח ופטור מלעשות פסח שני. ואי אכיל לגמרי אכילה גסה הא לרבנן דס"ל אכילה מעכב' צריך לעשות פסח שני דאכילה גסה לא שמי' אכילה אלא ע"כ מיירי ר"י שהפסח כשר וכגון שאכל כזית לשם פסח א"כ בכה"ג חשיב מה שאכל המותר אכילה גסה ג"כ קצת מצוה שעי"ז לא בא לידי נותר ות"ל שמצאתי און לי בתוס' מנחות דף ק' ע"א ד"ה ששונאין שכתבו למעלה וז"ל ומה שמזכירין אותן לגנאי על שאוכלים את השעירים חיים אע"ג דמצוה קא עבדי שלא יבואו לידי נותר לפי שהורגלו עצמם כמו כן לאכלם חיים בכל ימות השנה דמחזי כרעבתנותא עכ"ל ולכאורה למה דקדקו לומר שלא יבואו לידי נותר תיפוק לי' דאכילת קדשים הוה מצוה ולפי האמור ניחא שפיר דבאכילת חי חשיב כמו אכילה גסה ואינו מקיים בזה מצות אכילת קדשים רק מ"מ הוה מצוה מה שאינו מביא לידי נותר ודו"ק: ונ"ל דמה שכתבו התו' שם במגילה לחלק באוכל נפש בין מתקלקל לשאינו מתקלקל ועכצ"ל דמדאורייתא הוא שהרי הקשו ממגבן דלוקה כונתם לחלק בין אם אפשר שהאוכל לפעמים יהא מתקלקל ובין אוכל דליכא בשום פעם קלקול כשיעשה מעיו"ט דאם יש במאכל אופן שיהא מתקלקל אף כשעושה עתה אינו מתקלקל בודאי לא מיתסר מדאורייתא דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך ועי' בפ"י ביצה י"ב שמבאר הדברים דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך דהוה פירוש' דמלאכה זו לא נכלל בפסוק דכל מלאכה לא תעשה. ורק מלאכה שא"א כלל להיות בו אוכל נפש הוא דאסרה הכתוב דכל מלאכה לא תעשה ע"ש וכ"ש באוכל נפש עצמו אע"פ שאינו מתקלקל כשעושה ערב יו"ט מ"מ כיון דעכ"פ יש אופן לפעמים שיהי' מתקלקל בודאי י"ל מתוך שהותרה במתקלקל הותרה בלא מתקלקל. אך כיון דקי"ל דמטעם מתוך אסור עכ"פ מדרבנן הכא נמי באינו מתקלקל כמו שעושה בלילה דודאי לא מתקלקל בשעה קטנה צריך להיות אסור מדרבנן אמנם י"ל עפ"י מה שכ' התו' ביצה ט' ד"ה גלגל לחלק בין הגבהת תרומות ומעשרות להפרשת חלה דהגבהת תרומות ומעשרות דתמיד הי' אפשר להפריש מערב יו"ט אסור ביו"ט אבל הפרשת חלה לא גזרו על הרמת עיסה שהרי מותר לגלגל ביו"ט ולאפות כדי לאכול פת חמה ואז מותר להפריש ממנה חלה כיון שביו"ט נעשה א"כ לא הוה הפרשה חלה