מצפה אריה תנינא חלק א כה

תדע דהא רב קאמר התם להחיותו ובנכרי שקיבל עליו ז' מצות ב"כ לכו"ע מחויב להחיותו כמו שמבואר בהדי' בפסחים ובסוף ע"ז. ונראה שיש להעיר עוד לזה מהא דיומא הנ"ל דיליף ר"י דפק"נ דוחה את השבת מהא דכתיב אם במחתרת ימצא הגנב מה זה ספק בא על עסקי ממון ספק בא על עסקי נפשות כו' ניתן להצילו בנפשו ק"ו לפקו"נ שדוחה את השבת והרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות מלכים הלכה ד' כתב דבן נח שהרג רודף שיכול להצילו באחד מאבריו נהרג עליו ומשמע דאין חילוק בין עכו"ם בעכו"ם לבין עכו"ם בישראל וע"ש בלח"מ ומוכח א"כ דכשאינו יכול להצילו באחד מאבריו פטור א"כ במחתרת אין חילוק בין אם הבעה"ב הוא ישראל או ב"נ א"כ כמו דילפינן בפקו"נ של ישראל דוחה את השבת כמו כן יש לנו ללמוד דפקו"נ של ב"נ נמי דוחה את השבת: עוד יש לומר ולצדד לעשות סמוכים לרבני ארצות שמותר לחלל שבת בשביל חולה אינו ישראל עפ"י מ"ש המג"א בהלכות לולב סי' תרנ"ו ס"ק ח' משמע קצת בגיטין דף נ' במעשה דבר קמצא שמותר לעבור על ל"ת מפני אימת המלכות ע"ש והנה בודאי אין כונת המג"א היכא דאיכא חשש סכנת נפשות דע"ז א"צ ראי' דזיל קרי בי' רב הוא דאין לך דבר שעומד בפני פקו"נ אלא ע"כ כונתו אפילו במקום דליכא ס"נ רק מ"מ שרי משום שלום מלכות ובודאי אין לך שלום מלכות יותר מזה דחקי המלכות שהרופאים צריכים לעשות מלאכתם באמונה בלי הבדל דת ואמונה והמה מושבעים ועומדים ע"ז ואף שהמג"א כתב שמותר לעבור על ל"ת ושבת הוא איסור סקילה לא מסתבר לחלק בין ל"ת לחודא לאיסור סקילה. ודרך אגב הנני להעיר בזה מה שאני עומד בתמי' בע"ז דף כ"ח ע"א דר' יוחנן חש בצפידנא אזל לגבי' דההיא מטרוניתא כו' אמרה לי' אשתבע לי דלא מגבית אשתבע לה למחר נפק דרשה בפרקין ופריך הש"ס והא אשתבע לה ע"ש וקשה לי למה לא יהא רשאי לעבור על השבועה לגלות הרפואה ברבים בשביל פקו"נ כיון דצפידנא הוא מכה של חלל (ור' יוחנן עביד בשבת כדאיתא ביומא דף פ"ד ע"א ר' יוחנן חש בצפידנא עביד הכי בשבת אמנם ברש"י שם נראה דלא גריס לה דוק ותשכח גם בע"ז שמובא שם כל השקלא וטריא ליתא להא ונראה דלא גרסינן לה) ואולי יש לומר דר' יוחנן נפק ודרש קודם שידע שהרפואה הוא רפואה בדוקה להכי פריך הש"ס שפיר וצ"ע: והנה בחידושי הקשיתי ביבמות דף ה' ע"ב דרצה הש"ס למילף דעדל"ת ש"ס לו כרת ממילה ומתמיד אמאי לא מפקו"נ דדוחה השבת ואמרתי ליישב דהא דפקו"נ דוחה את השבת י"ל אינו מטעם דמצות פקו"נ דוחה את השבת אלא פקו"נ בלי מצוה נמי דוחה את השבת ומשכחת לה כגון ה ולא מעלין דליכא מצוה להחיותו כדאמרי' בע"ז כ"ז ואפ"ה אפשר דמותר לחלל את השבת משום פקו"נ דידי' (ועי' ברש"י סנהדרין ע"ב ע"ב ד"ה לפקח) ועי' בספרי מצפה ארי' סי' מ"ב דתליא אי ילפינן דפקו"נ דוחה את השבת מק"ו ממילה ועבודה אזי הדחיה מטעם מצוה כמילה ועבודה אבל אי ילפינן מוחי בהם ולא שימות בהם אינו מטעם מצוה אלא אפילו היכא דהוה רשות נמי דוחה את השבת דלא ניתנה שבת למות אלא לחיים ניתנה ובזה ניחא לי למ"ש הרמב"ן ז"ל בחומש פ' בחוקתי דאף דניתן רשות לרופא לרפאות דכתיב ורפא ירפא מ"מ הדורש את השי"ת לא ידרוש ברופאים והרופאים אין מעשיהם אלא על המאכל והמשקה עיי"ש שהאריך בדברי מוסר הרבה בזה א"כ נראה דליכא מצוה לעסוק ברפואות ומ"מ קיימ"ל דמותר לחלל שבת לצורך רפואות אלא מוכח דהדחי' לא הוה מטעם שהוא מצוה פקו"נ אלא אפילו אי הוה רשות נמי דוחה את השבת דהתורה לחיים ולא למות אבל עוד נ"ל דע"כ לא כתב הרמב"ן ז"ל דטוב יותר שלא לעסוק ברפואות אלא בחולה שאין בו סכנה דקרא ורפא ירפא דניתן רשות לרופא לרפאות מיירי באין בו סכנה אבל בחולה שיש בו סכנה מודה רמב"ן ז"ל דמצוה לרפאות משום פקו"נ ובזה ניחא הא דר"י דחש בציפידנא ואזל לגבי מטרוניתא דשם הי' חולה שיש בו סכנה: ודע דמשמע מספר דברי חיים שהבאתי למעלה דרבני ד' ארצות התירו לחלל שבת עבור חולים אינם יהודים מטעם איבה אין חילוק בין חולים שיש בהם סכנה או בין חולים שאין בהם סכנה דאיבה שייך גם בחולים שאין בהם סכנה דהא כתב סתמא לצורך אינם יהודים וסתם חולה הוא אין בו סכנה אבל זה תמי' דאיך אפשר דלצורך ישראל שאין בו סכנה לא נחלל שבת ולצורך אינו ישראל נחלל שבת וצע"ג. ועי' בספר שעה"מ פ"ד מהלכות סוכה שכתב דמיתת נשים לא חשוב נולד משום דשכיח ועי' בספר בית יצחק יו"ד חלק ב' סי' כ"ה שהקשה על התוס' מכתובות פ"ד ומגיטין דף ל' דאיתא מיתה שכיח א"כ מסתמא קודם למיתה הוה חולה שיש בו סכנה: ובעמדי בהאי ענינא דהואיל עלה על לבי ליישב קושית הדו"ח מהגאון החסיד רע"א ז"ל מערכה ז' דלפמ"ש התוס' שבת ל"ט ד"ה אא"כ ראוי' לשתיה וכן הוא דברי הרשב"א דמאן דלית לי' מתוך לית לי' נמי הואיל וא"כ לר"ע דלית לי' מתוך לית לי' הואיל ובפסחים מ"ז פריך הש"ס למאן דלית לי' הואיל ממתניתן דבהמה מסוכנת כו' יכול לאכול אע"ג דלא בעי למיכל ש"מ דאמרינן הואיל והא לר"ע ע"כ יכול לאכול לאו דוקא דהא לית לי' מתוך וכ"ש הואיל עיי"ש ולפענ"ד יש ליישב דהס"ד דפריך נמי ידע מה דמשני הש"ס התם דמשום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית אלא דסבר תינח קודם שחיטה הוא גומר לאכול אבל לאחר שחיטה דנסתלק ההפסד האיך מותר לצלות הא בשעת הצליה אינו גומר לאכול אלא מוכח דהא דשרי הוא מטעם הואיל ולא מטעם שהוא גומר בלבו לאכול א"כ כ"ז לרבנן דבעינן כזית צלי לר"ע דסבר כזית חי מבית טביחתה שפיר מותר לשחוט מטעם דמשום הפסד ממונו גומר בלבו לאכול כזית גם להס"ד והתרצן אשני דמשום הפסד ממונו הוא גומר בלבו לאכול גם אחר השחיטה כיון דבלא"ה אינו רשאי לשחוט ויבא לידי הפסד ממונו. עוד נראה דיש ליישב דהנה בביצה רצה הש"ס לפרש דהא דאומר ר"ע אפי' כזית חי מבית טביחתה היינו ממקום שטובחת אכילתה דהיינו בני מעים ובנדרים דף נ"ד ע"ב איתא דקרבים אוכליהם לאו בר אינש וכן בביצה דף ו' איתא דאיכא אינשי דלא אכלי להו. ומעתה יש לומר דמשו"ה נקט בני מעיים משום דלא בעי מליחה אבל שאר בשר הא בעי מליחה ושיעור מליחה כשיעור צלייה (כמו שהקשה בספר שטמ"ק הובא בשעה"מ הלכות ומאכלות אסורות לפי מה דתני ר' חייא דמקום טביחתה ממש ע"ש) ובבני מעיים לא מסתברא למימר הואיל ואי מיקלעי לי' אורחים דסתם אורחים לא יאכלו בכי מעיים וע"כ הטעם דמתיר ר"ע הוא משום דכיון דאיכא הפסד ממון גמר בלבו לאכול כזית מבני מעיים וזה ידע הס"ד אבל לרבנן אי נימא דס"ל דגמר בלבו א"כ קשה באמת אמאי פליגי אר"ע אלא ע"כ בהא פליגי דאינהו לא ס"ל הטעם דמשום הפסד ממון גמר בלבו אלא מטעם הואיל לכן בעי כזית צלי דאין דרך האורחים לאכול חי מבני מעיים ובשאר בשר אפי' אי דדרך האורחים לאכול חי מ"מ כאן דשיעור מליחה כשיעור צלייה שוב אין נ"מ כלל בשהיי' בין חי לצלי ולהכי מקשה והתרצן משני לי' דגם להת"ק הטעם דאמרינן משום הפסד ממון גמר בלבו אבל לא אמרינן גמר בלבו רק אכזית שאר בשר צלי ולא אבני מעיים: עוד יש לומר דלפי מה דאמרינן להלן שם בסוגיא דהואיל דף מ"ח ע"א אליבא דרב חסדא ע"כ לא קאמר ר'