מצפה אריה תנינא חלק א רלג

אנפשי' חתיכה דאיסורא אלא דוקא כההיא דפרק האומר דאיהי אומרת קדשתני דאיהי קים לה בגווה משא"כ בהך שמעתין דקדושין דאיהי לא קים לה שקידשה אביה אלא שאמה אמרה כן ואע"ג דאינה מכחשת לדברי האם מ"מ איהי לא ברירא לה מילתא אלא עפ"י דבורה בכל כה"ג ליכא למימר שויי' אנפשי' ח"ד זת"ד ע"ש. ובעת למודי מס' נדרים אמרתי דדבר זה מוכח מסוגיא דסוף נדרים דכתב שם הר"נ ז"ל דהטעם דמשנה אחרונה משום דאמרינן דאפקעינהו רבנן כקדושי' מיני'. ועמדתי דלפ"ז יקשה הא דאמרינן התם בסוגיא ההיא איתתא דאמר לה בעלה ההוא מילתא לא הות האידנא אמרה לי' אם הן חד מן נכרים אהלויי דהוה הכא האידנא אי אנת לא דילמא מנהון אמר רב נחמן עיניה נתנה באחר. וכ' הר"נ ז"ל אשת כהן היתה דבאשת ישראל אין לך אונס יותר מזה ע"ש. והא בכה"ג לא מהני טעמא דהפקעת קדושי' דהא נבעלה לפסול לה נאסרה לכהן אפילו כשהיתה פנוי' ואמרתי דשאני הכא דאיהי לא קים לה שבעל' לא הי' עמה אלא עפ"י דיבורו של הבעל אע"פ שאינה מכחישתו מ"מ לא אסרה על נפשי' כלל ודמיא להך עובדא דיהודית הנ"ל וכסברת השעה"מ: ומעתה קשה לי אמה שכתב הראב"ד ז"ל דחכם שאסר גם בדיעבד אם התיר חבירו אסור ולדעת הש"ך אפילו גדול שהתיר אסור מחמת דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא הא זה השואל לא הי' קים לי' דהחכם שאסר אם שפיר הורה אלא עפ"י דבורי' של אותו חכם סבר שכדין אסר ואיך אמרינן בכה"ג הך סברא דשווי' אנפשי' ח"ד והא מוכח מהך עובדא דיהודית וביותר מוכח מהך דנדרים דמשמע דהיא אמרה כן בבירור דאי לא הבעל הי' אצלה חד מהני נכרים דלא הי' שם בשכונתה שים בר ישראל ואף דאמרה דילמא מנהון הי' הכונה שהי' מסתפקת דלמא הי' אצלה בעלה א"כ הבעל שהי' ידע שלא הי' אצלה אזי לפי דברי' בודאי נבעלה לנכרי ושווי' אנפשי' ח"ד ומ"מ התירה רב נחמן וצע"ג: ועתה באתי לעיין אם יש לאסור הקמח גם בדיעבד מטעם חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר אחרי שכבר כתבתי למעלה דהרבנים הג' ר' מאיר ק"פ האב"ד ור' אביגדור מ"ץ דשם אסרו הרחיים וכבר חלה הוראתם באות' מעשה. ונראה לפע"ד דהקמח הנטחן שמה לא נאסר מחמת זה בדיעבד מהא דאיתא בחולין דף י"ח שם ההוא טבחא דלא סר סכיני' קמי' דרבא בר חיננא שמתי' ועברי' ואכריז אבישריה דטריפה הוא אקלעי מר זוטרא ורב אשי לגביה אמר להו ליעיינו רבה במילתא דתלי בי' טפלי בדקה רב אשי לסכיני' ונמצאת יפה ואכשריה א"ל מר זוטרא ולא ליחוש מר לסבא א"ל שליחותייהו קא עבדינן יע"ש ברש"י דרבא סבר דכי אמר מעברינן לי' גם בנמצאת יפה ורב אשי סבר דהא דקאמר רבה מעברינן לי' בשלא נמצאת סכינו יפה ע"ש: ולכאורה יש להקשות איך הכשיר רב אשי מאי דאסר רבא בר חיננא הא קי"ל חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר והלא כבר חלה הוראתו של רבא לאיסור ועל דבר זה לא מהני שליחות של רבא שהרי מבואר בש"ך יו"ד סי' רמ"ב סעי"ק נ"ח דאם חולק עליו בשיקול הדעת אע"פ שנשא ינתן עם הראשון עד שהראשין חוזר מהראתו אינו יכול להתיר א"כ רב בר חיננא בעצמו אינו יכול לחזיר מהוראתי ואך אמר רב אשי שליחותייהו קא עבדינא אלא מוכח דבמאי דעברי' להאי טבחא שלא ישחוט לא חשיב חל הוראתו אלא כל שחיטה ושחיטה שישחוט הטבח חשיב' הוראה בפני עצמה שהעיקר אנו דנין על הבשר שנשחט אם אסור או מותר ולא. על הטבח שעושה מעשה השחיטה וצריך לומר לפ"ז דרב אשי לא הכשיר הבשר שכבר נשחט ואכריז רבא בר חיננא דטריפה אלא אכשריה להטבח שישחוט מכאן ולהבא דהבשר דאכריז עלי' בודאי הוי בכלל חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר וכן משמע מרש"י ז"ל בד"ה ואכשרי' וז"ל דקסבר הא דאמר רבה דמעברינן לי' בשלא נמצא סכינו יפה קאמר ע"ש ולא מפרש נמי דאכשיר להבשר שהכריז דהוה טרפה. וע"כ מטעם כיון שכבר חלה הוראה לאסור שוב לא הי' רב אשי רשאי להתיר עוד מוכח דרב אשי דסבר דרבא בר חיננא העביר לטבח שלא כדין מ"מ לא הוה רשאי להכשיר לטבח אם לא הי' לו רשות מרבא בר חיננא וע"כ מטעם דהוה אתרא דרבא בר חיננא והוא הי' רק אכסנאי דהא נקט איקלעו ואין לו רשות לבטל הוראת מרא דאתרא: ומעתה גבי הרחיים נמי לא חשיב הקמח בכלל חכם שאסר שהרבנים לא אסרו רק הרחיים עושה הקמח אבל לא הקמח בעצמו וכל שנה בשנה חשיבה הוראה בפני עצמה כי אנו דנין על הקמח ולא על הרחיים ודמי להך דחולין הנ"ל ודו"ק כי לפע"ד זהו ראי' נכונה וברורה: עוד נראה לפע"ד כיון שבעת שחלה הוראתם לאסור הרחיים כבר נתפשט המנהג כמעט ברוב ערי מדינת גאליציא א"כ גם המה לא אסרו רק בסביבותם. אבל מתחיל' לא נאסר כלל על שאר עיירות שנוהגים בו היתר כשיוציא הקמח לאותן מקומות שנוהגים בהם היתר מרחיים כזאת וראי' ברורה לזה מש"ס דחולין שהבאתי למעל' דרמי בר תמרי כי אקלע לסורא נקטינהו ואכלינהו להני כחלי דשדו ומשום דאכלינהו חוץ לתחום אע"פ שנשחטו בתוך התחום וחלה עליהם האיסור במקום שחיטתן מ"מ כשהוציאם משם חוץ לתחום מותר ולא אזלינן בתר מקום השחיט' ועל כרחך דמתחיל' לא חלה ההורא' לאיסור רק בסורא ולא לחוץ לתחום כן הכי נמי אין לאסור הקמח שנטחן במקום האיסור כשהוציאן למקומות שנהגו בו היתר ודוק: שוב האיר ד' את עיני דבדבר מה שכתבתי לעיל דמה דרב לא הורה באתרא דשמואל ושמואל לא הורה באתרא דרב זהו רק לאחרים אבל לעצמו כל חכם רשאי לעשות מעשה כפי דעתו דבר זה נפתח בתנאים הראשונים דבתוספתא סוף פרק ה' דמס' דמאי איתא מעשה שנתככסו רבותינו לעיירות של כותים שעל יד הירדן והביאו לפניהם ירק קפץ ר' עקיבא ועשרו ודאי א"ל רבן גמליאל עקיבא האיך מלאך לבך לעבור על דברי חבירך או מי נתן לך רשות לעשר א"ל וכי הלכה קבעתי בישראל ירק שלי עשרתי אמר לו תדע לך שקבעת הלכה בישראל שעשרת ירק שלך כשהלך רבן גמליאל כו' עשה כל פירותיהן ודאי ע"ש הרי נראה דר"ע סבר דבמה שהורה לעצמו לעשר לא חשוב הוראה לקבוע הלכה ור"ג סבר דחשוב הוראה להורות כן גם לאחרים אבל י"ל דשאני הכא דר"ע עשה לעצמו בעת שנתכנסו כל חביריו עמו ביחד ועם הנשיא רבן גמליאל ומשו"ה מיחה בו ר"ג שבזה פגע בכבודם: עוד ראיתי להעיר דבר אחד בהא דמצינו בפסחים דף ק' ע"א דתניא מפסיקין לשבתות דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אין מפסיקין ומעשה ברשב"ג ור' יהודה ורבי יוסי שהיו מסובין בעכו וקדש עליהם היום א"ל רשב"ג לר' יוסי ברבי רצונך נפסיק וניחוש לדברי יהודה חברינו אמר לו בכל יום ויום אתה מחבב דברי לפני ר' יהודה ועכשיו אתה מחבב דברי ר' יהודה בפני הגם לכבוש את המלכה עמי בבית א"ל א"כ לא נפסוק שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות אמרו לא זזו משום עד שקבעו הלכה כר' יוסי ע"ש (כך הוא בגמרות אבל בתוס' פרק ה' דברכות