מצפה אריה תנינא חלק א כג

מטעם איבה אפילו מלאכה דאורייתא ומייתי לה מהך דכיבוי דסי' של"ד הנ"ל עיי"ש: ועוד. נראה לפענ"ד דאפילו לדעת התוס' שרי דהמעיין בסוגיא דע"ז הנ"ל נראה עד כמה הי' אז בזמניהם רבה שנאת העכו"ם לישראל עד שאמרו אין מתייחד אדם עמהם מפני שהם חשודים על שפיכות דמים וגם אמרו עכו"ם אינה מיילדת את בת ישראל רק בזמן שאחרים עומדין על גבה אבל לא בינה לבינה ובתוספתא איתא שלא תכניס ידה בפנים שלא תורק את העובר במעי' וכן הוא בירושלומי שם א"כ לפי"ז איך שייך לחוש עוד לאיבה הלא כמעט א"א לכח השנאה להתגבר עוד מכפי שהי' כי כבר הגיע עד קצה האחרון וע"כ בודאי במצב רע כזה שהי' נשרש בלב העכו"ם השנאה נגד אומה הישראלית אין לקוות שיהי' לישראל פק"נ ע"י החילול שבת שיעשה עבורם לכן אינו כדאי להתיר חילול דאורייתא בשביל זה ולכן השיב אביי לר"י יכולה למימר דידן דנטרי שבתא מחללינן עלייהו דידכון דלא מנטרי שבתא לא מחללינן ולכאורה לפי השכל האנושי הןא טעם קלוש שאינו מתקבל על דעת האדם שאינם מאמינים בחקי התורה אבל לפי הנ"ל שפיר ניחא כי אין ריוח בעשייתם ולא הפסד במניעתם ולכן סגי בטעם כל דהו שנוכל לאמר להם אבל לא כן הדבר בזמן מן הזמנים כמו בזמנינו אלה אשר חפשית ניתן לנו מהממשלה יר"ה ואנחנו חוסים בכנפי חסדם והמה שומרים אותנו מכל היזק לגופנו ולרכושנו ומרפאים לחולי ישראל כמו לחולים שלהם באין הבדל כלל וחפיצים בקיום האומה הישראלית פשיטא דכל שמן איבה ימעט שנאה ותחרות ח"ו חשוב סכנה ומחויבים אנחנו לעשות כל טצדקי דאפשר למעבד להתרחק מזה כמטחוי קשת ואדרבה להתייפות במעשי ידינו ביושר ובצדק והכל יהי' מתוקן בכשרון וביתרון כדי שתתחזק אהבת לבבם אלינו לימים יוצרו עוד ביתר שאת למכאוב לבב אלה המקלקלים בעם ישימו מבטם להרע לישראל וז"ל ואין כך דבר שעומד בפני פקו"נ של אינו ונ"ל עוד שיש למצוא מקום לקיים הלכתא גבורתא דרבני ארצות מהא דאיתא בב"ק דף ל"ח ובסנהדרין דף נ"ט מניין לעכו"ם העוסק בתורה שהרי הוא ככה"ג תלמוד לומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לויים וישראלים אין כתיב כאן אלא האדם שאפילו עכו"ם העוסק בתורה ה"ה ככה"ג ומסיק הש"ס בסנהדרין דעוסק בתורה היינו בשבע מצות דידהו ועי' ברמב"ם בפרק ט' מהלכות מלכים דסגי כשיש להם דינים ומשפטים שלהם וא"כ פשיטא שהאומות שאנחנו בזה"ז דרים ביניהם שיש להם חוקים ומשפטים עפ"י רצון הקיר"ה והמה מרחמים על ישראל וסוככים עליהם בכנפי חסדם להצילם משונאי ישראל המה מכלל האדם וחי בהם. וביומא דף פ"ה אמר שמואל דפקו"נ דוחה את השבת משום דדרשינן וחי בהם ולא שימות בהם ואמר רבא התם לכולהו אית להיא פרכא כלבר מדשמואל ולפי"ז גם האומות שבזמנינו המה בכלל זה יפקוח נפש דידהו דוחה את השבת כמו דפקו"נ דישראל דוחה את השבת וגם כל התורה כולה נדחה מפני נפש מישראל אפילו במצות דלא שייכי בהו דאיכא כמה מצות דשייכי רק בכהנים ולא בישראלים וגם הרבה בזכרים ולא בנקבות ומ"מ כולם נדחו באין חילוק בין כהן לישראל ובין זכרים לנקבות וה"ה י"ל דנדחו גם כן בשביל אומות העולם כיון שיש להם ז' מצות שמקיימים אותם כן עלה על דעתי לכאורה. אמנם ראיתי להתוס' בסנהדרין דף ע"ד ע"ב בן נח מצווה על קידוש השם שכתבו וא"ת והא וחי בהם בישראל כתיב ואפילו ישראל הי' מחויב למסור עצמו אפילו בצנעה אי לאו דכתיב וחי בהם והקשה המהרש"א מהך דרשא דר' מאיר דוחי בהם קאי נמי אגוי העוסק בתורה ותירץ דמשמע להתוס' דתלמודא ס"ל דלענין הך דרשא דוחי בהם ולא שימות בהם לא הוה גוי בכלל זה ע"ש ובעיני הדבר יפלא איך אפשר למידרש לחצאין ולומר דאף דגוי הוי בכלל מ"מ לדבר זה לא הוה בכלל ועוד דעכ"פ לא הר להתוס' לכתוב הלשון והא וחי בהם בישראל כתיב כאלו הדבר פשוט מאוד דכתיב רק גבי ישראל אבל לפענד"נ דשני פסוקים הם. דפסוק אחד הוא בויקרא י"ח ה' ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וגו' ופסוק הב' ביחזקאל כ' י"א ואתן להם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וגם את שבתותי נתתי להם וכן כתיב כמה פעמים ע"ש ומה דדרש ר' מאיר מקרא דאשר יעשה הוא מויקרא דכתיב גבי עריות ובזה דרש ר"מ דגוי העוסק בתורה הוא בכלל האדם ומה דאמר שמואל ביומא דפקו"נ דוחה את השבת הוא מקרא דיחזקאל דכתיב וחי בהם גבי שבת ובהדיא מבואר שם דקאי אבית ישראל ומקרא זה דרש וחי בהם ולא שימות בהם דפקו"נ דוחה את השבת ומשו"ה כתבו התוס' בבירור דוחי בהם גבי ישראל כתיב ומה דמציין ביומא שם אקרא (ויקרא י"ח) זה טעות וצ"ל יחזקאל כ' י"א כן נראה לפענ"ד אמנם אפילו אי נימא דדרשא וחי בהם ולא שימות בהם הוא מקרא דכתיב בויקרא בסדר אחרי מ"מ י"ל דמה שכתבו התוס' וחי בהם גבי ישראל כתיב זהו אליבא דר שמעון דאמר קברי עכו"ם אינן מטמאין באוהל דדרשינן אדם כי ימית באוהל אתם קרואים אדם ואין אוה"ע קרואים אדם וכתב רש"י בסנהדרין דלית לי' דר' מאיר: אבל עוד נראה לי דא"צ לכל זה אלא מצינו לפרש כוונת התוס' שהקשו גם לר"מ דאף דסבר דגוי הוה בכלל האדם וחי בהם מ"מ מודה דעיקר קרא בישראל מיירי א"כ אין יתכן דגוי יהי' עדיף מישראל וגבי ישראל אמרינן דמצווה על קידוש השם ומחוייב למסור עצמו בפרהסיא ולא אמרינן וחי בהם ולא שימות בהם אלא בצינעא וגבי גוי נימא דאינו מצצווה על קידוש השם אפילו בפרהסיא וחי בהם ולא שימות בהם וע"ז תרצו דשמא לא איצטרך וחי בהם אלא כי היכי דלא יליף שאר מצות מרוצח ונערה המאורסה אבל לולא האי ילפותא הוה אמרינן מצד הסברא דאין צריך למסור עצמו אפילו בפרהסיא על קידוש השם והא דישראל מחוייב למסור צמו על קידוש השם הוא משום דגלי רחמנא ונקדשתי בתוך בני ישראל ולפ"ז דגוי דאינו בכלל ונקדשתי בתוך בנ"י כשאר על עיקר הדין דאינו מחויב למסור עצמו על קידוש השם ודו"ק: הן אמת שהרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שבת הלכה י"ב כתב אבל מילדין, את בת גר תושב יותר שאנו מצווין להחיותו ואין מחללין עלי' את השבת ובפ"ח מהלכות מלכים הלכה יו"ד כתב דהמקבל מצות ב"נ הוא הנקרא גר תושב א"כ חזינן לדעתי' דאין מחללין השבת על ב"נ אע"פ שקיבל עליו שבע מצות דידהו. אמנם י"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל כרש"י דר' שמעון פליג אדר"מ וכיון דאנן קיימ"ל כר"ש אידחי הך דר"מ מהלכה אבל לדעת ר"ת דר"ש לא פליג אדר"מ אלא החילוק בין אדם להאדם או לפימ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו ליבמות דף ס"א דדוקא לגבי ברכה סבר ר"מ דעכו"ם בכלל האדם ע"ש א"כ ליכא מאן דפליג אהך דרשא דר"מ וממילא הלכה כוותי' יש מקום לומר דמחללין את השבת אמי שעוסק בתורה היינו בז' מצות דידהו עוד יש לי להעיר על דבר הרמב"ם הנ"ל מריש פרק כל שעה בפסחים דף כ"א ע"ב דאיתא התם להקדים לא צריך קרא כיון דגר אתה מצווה להחיותו וכתב רש"י ז"ל דכתיב וחי אחיך עמך ע"ש מוקרא דוחי אחיך עמך דרש ר"ע בב"מ דף ס"ב חייך קודם לחיי חבירך היינו שאינו מחויב למסור עצמו בשביל הצלת חבירו ומוכח מזה דבלא מסירת נפש מחויב להציל את חבירו וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחומש פרשת בהר דמקרא וחי אחיך עמך נצטווינו על פקו"נ א"כ לפימ"ש רש"י גם גר תושב