מצפה אריה תנינא חלק א רכה

דשכירות מקום הוי כגון כעין משיכה ושוב לא הוי קפידא י"ל דחז"ל נמי לא הקפידו בכה"ג על המשיכה דשכירות מקום הוי כעין משיכה: ולפי האמור י"ל דגם השטמ"ק מידה דמדאורייתא חצר קונה בכל גווני אפילו אם המטלטלין היו מונחים בחצר ואח"כ קנה את החצר אך אחרי שתקנו חז"ל שמשיכ' קונה במטלטלין ומשיכ' עדיפא אז בעינן שיהא החצר קנוי לו מקודם ואח"כ באו המטלטלים בחצר דבכה"ג דוקא הוי כעין משיכה שמכניסו לרשותו אבל אם היו מקודם שם ואח"כ שכר את מקומו לא קנה דזה לא חשיב כעין משיכה דדרך משיכה הוא שמכניס לרשותו שהוא כבר שלו ולפי"ז עולה יפה קושית הקצה"ח דגבי גט לא בעינן משיכה כלל רק נתינה לידה ומשו"ה אמרינן גיטה וחציר' באין כאחד וכן גבי מתנות כהונה ג"כ לא בעינן משיכה אלא נתינה בעלמא דהא המתנות המה של כהנים מקודם רק דבעינן נתינ' וע' בגיטין דף ל' ע"א ובתוס' ב"מ דף ו' ד"ה והא לכן כיון דלא בעינן משיכה שפיר חשיב נתינה בכל גווני אפילו היכי שהי' בחצר קודם קנית החצר וניחא נמי הא דאיתא בב"ב גבי ספינה דאמרו רבנן עד שימשכנ' או שישכור את מקומה דא"ל דס"ל להשטמ"ק כדעת הסוברים דדוקא כשהספינ' במים מהני משיכ' אבל כשהיא ביבש' לא מהני משיכה עי' חו"מ סימן קצ"ח סעיף י"ג וכשישכור את מקומו קאי איבשה. ובזה נכון מה שהקש' להרמב"ם דחצר המושכר קנה למשכיר מה מהני קניית מקום לא קשה כלל דכשמשכיר לו בהדיא לכל מילי גם לקנות בו קונה השוכר מתורת חצר ודוקא כשלא השכיר לו רק ליציא' וביאה ולא לכל תשמישים אז סובר הרמב"ם דקונה למשכיר עי' שטמ"ק בפרק השואל דף ק"ב: ומה שבנה כ"ת פלפולו על הך סברא של ספר בני יעקב בשם ס' מעשה חייא דאחשבי' טובת הנאה הנה מלבד שסברא זו קלושה מאוד פשיטא לדעתי דהא דט"ה אינו ממון הוא רק לגבי הנותן דאין לו רק ט"ה אבל אצל המקבל בוודאי גם בלא אחשבי' הוי ממון גמור כי מה נפקא מינה אצלם שיהא מתורת כהונה או שאר ממון וכל פלפולו הוא רק שבנתינת השכר אחשבי' לגבי המקבל וזה לא נכון לפענ"ד. ועוד הלא השכר שקבלו הי' בעד המקום בתורת שכירות ובמה אחשבי' בזה את הקנין של המתנות ועומד אני בתמוה קצת מה שראיתי בשטמ"ק דאם אמר אדם לחבירו הרי לך מנה ונתן לו והקנ' ט"ה שיש לו בפירות הללו קנה ע"ש א"כ אמאי לא קנאו המתנות במעות שנתנו לר"ג ואף דחז"ל הפקיעו קנין כסף משום דלמא יאמרו לו נשרפו חיטך בעלי'. וזה לא שייך גבי מתנות כהונה דממ"נ אם רוצה לקיים מצות נתינה לכהן והא טורח ומציל בשביל קיום המצו' ואם אינו רוצה לקיים מצות נתינה השתא נמי כי אינו קונה נמי לא יהא טרח ומציל אחרי כי אין לו רק טובת הנאה ונו"ה אינו ממון אבל אי נימא דלא כשטמ"ק שפיר ניחא דכיון דטובת הנאה אינו ממון מעות אינן קונות כלל במתנות כהונה אפילו מדאורייתא ומש"ס בגיטין דף ל' דאמרינן דבעה"ב אינו יכול לחזור וכהן יכול לחזור אין ראיה דהתם מיירי קודם הפרש' אבל לאחר הפרש' אפשר דאפילו כהן אינו יכול לחזור. ואפשר דאפילו בעה"ב יכול לחזור וקודם הפרש' הוא מצד התקנ' שעשו שאינו זוכה כזוכה ע"ש וצ"ע ואך אפילו אם נימא דגם במתנות כהונה הפקיעו חז"ל לקנין מעות ואמרו נתינה דוקא בעינן יש ליישב קושית הקצה"ח שהקש' על הש"ך ושטמ"ק דהא התבואות היו מונחים מקודם בהחצר ולפי"ז יש לומר שקבלת השכר הי' גם בעד הטובת הנאה של נתינת המתנות ובעד שכירות החצר. אך כיון שהמקום הי' מושכר להם שוב לא שייך הך גזירה דנשרפו חיטך בעלי' כיון שהיו ברשותם וקנו במעות שנתנו לר"ג ובזה ניחא קושית התוס' שלמה לא הקנה המקום בחליפין ולפי הנ"ל דקבלת השכר היו נמי בעד המתנות ובעד המקומות שפיר ניחא: סוף דבר דלענין השאל' עיקר ההיתר הוא שיטת רש"י ז"ל והרבה מהקדמונים דקנין כסף לחודא סגי מישראל לנכרי ועוד שיטות הקדמונים דבהמ' גסה נקנית במסיר' אפילו בסימטא והוא שיטת ר"ת ז"ל אך דוקא אם המוכר מסר להקונ' את הפרה מיד ליד ואז מהני אפילו ברשות המוכר כמו הגבה' דקונה אפילו ברשות מוכר שלישית דעכ"פ קונה בכסף את העובר לבד דבזה לא שייך משיכ' אפילו ר"ת מודה דקונה בכסף ואף דעובר הוי דבר שלא בא לעולם מ"מ הא כתב הט"ז שם בשם מהרא"י דאם יש עוד צד היתר יש לסמוך ע"ז ג"כ ע"ש ועי' בברכת רצה ממו"ח ז"ל סי' נ"ד דטוב להתיר בכה"ג ע"י הטלת מום קל ע"י נכרי קטן והנני לימטי' שובא מכשורא: סי' פה שנית להרב הנ"ל (א) מ"ש כ"ת כי לא יבין מה שכתבתי במכתבי הקודם דהא דאמרי' כיון דנפל גלי דעתיה דבנפיל' ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא לי' דליקני דהטעם הוא דכיון דבד' אמות לא ניחא לי' דליקני אינו שומר הד' אמות ע"י עמיד' דידי' והוי כחצר שאינה משתמרת דד' אמות קונה מטעם חצר כמ"ש השטמ"ק ומשתמר ע"י העמיד' דידי' וכשאינו רוצה הלא אינו משתמר ומשו"ה לא קני ופקפק כ"ת הלא הוא שומר המציא' ע"י הנפיל' כונתי כך היא דאנן בעינן שיהיו כל הד' אמות משתמר בדרך כללי דאז הו"ל עליו תורת חצר אבל מה שהוא שומר חפץ הפרטי ע"י הנפיל' לא נעשו הד' אמות כמו חצירו דיוכל להיות דחפץ זה הוא רוצה לשמרו ולקנותו אבל לא בדרך כלל כל הד' אמות וכעין זה לא תקנו חז"ל ומה שכ' כ"ת הלא איכא פוסקים דס"ל דבכל קנינים דינא הכי שקנין שאינו מועיל מבטל קנין המועיל אתמהה אטו אנכי באתי לפסוק ההלכ' כן אנכי כתבתי רק לישב דעת הסוברים דבשאר קנינים אין כונתו לקנות בקנין שאינו מועיל מבטל קנין המועיל דלא תקשה עליהם מהך דב"מ הנ"ל ולא נצטרך לומר כמ"ש דהנך פוסקים לא סבירא להו הך שנויא דהש"ס אלא כאידך שנויא דמשני התם. אברא דחזינא חובה לנפשאי בתוס' ריש פירקין ד"ה בראיה בעלמא קני שכתבו אע"ג דקתני במתניתין לקמן ראה את המציא' כו' דלא קנה בראיה וכן ראה את המציא' ונפל עליה כו' מצי למידחי דכיון דאמר תנה לי אי נפל עליה גלי דעתי' דלא ניחא לי' דליקני עד שיגיע לידו עי"כ וא"כ מוכח דס"ל נמי דלאו דוקא בד' אמות אמרינן הכי אמנם נ"ל דלא כתבו רק דהוי מצי למידחי ולמימר הכי אבל באמת לא קיימינן בהך סברא בשאר קנינים: ובעמדי בהאי ענינא קשה לי הך דפריך הש"ס התם ומי מצית אמרת מאי מצאתי' ראיתי' והא אמר רבינא ומצאת' דאתי לידי' משמע הא על כרחך האי מצאתי' דמתניתין לאו דוקא דאתי לידי' משמע דהא קני לי' מקודם בד' אמות שלו ובשלמא לדעת הסוברים דד' אמות של אדם אינן קונות רק כשקדם הוא להמציא'. אבל לא כשקדם המציא' לו שפיר ניחא אבל להסוברים דבכל גוונא קנה עיין שטמ"ק ב"מ דף יו"ד ובקצה"ח סי' ששניהם לדבר אחד נתכוונו בודאי קשה הא לא בעינן הגבהה כלל אלא קנ' בד' אמות. עוד קשה לי דאיך הוי אמינא דבראי' בעלמא קני למה הצרכו חז"ל לתקן קנין ד' אמות הא בלא"ה קונה בראיה ודוחק לומר דד' אמות קונות לו אפילו בלא ראיה ואין בידי כעת לחפש בספרים ולא באתי אלא לעורר ובגוף הדבר נ"ל ראי' ברור' מקידושין דף מ"ח ע"א דהא דאמרינן התם התקדשי לי בשטר כו' וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת כו' ומוקי לה הש"ס בשטר אירוסין שכתב שלא לשמה עי"ש אלמא אע"ג דגלי דעתי' לקנות בשטר והשטר