מצפה אריה תנינא חלק א רכב

תשובת עבודת הגרשוני סי' ט"ו בעובדא דטבח שמכר בשר שלא נמלח בתוך ג' ימים ולא הודיע להלוקחים דג"כ אין מעבירין אותו משום דהוה רק איסור דרבנן וכל שכן בנידן דידן שלפי מה שהעלתי לא עבר על לפני עור רק מדרבנן אבל מתוך כותלי מכתב כת"ה הכרתי שהשו"ב הזה מתנצל עצמו בטענת שוגג הייתי והנה הדין מבואר ביו"ד בסי' קי"ט סעי' ז' דטבח שהוציא טריפות מתחת ידו אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי אכן הש"ך הביא בשם מהרי"ו מיהו באדם ידוע לירא שמים ומדקדק במעשיו אין מעבירין אותו ואמרינן בודאי משגה הוא עיי"ש ובנידן דידן אף שטענת שוגג רחוק מאוד מ"מ כפי מה שעיינתי בתשובת מהרי"ו גם בעובדא דידי' הי' התנצלות על דרך רחוק ומ"מ כתב שלא לדקדק אחריו כולי האי לביישו ולהכלימו בשתי ידים עיי"ש שהרבה לכתוב דברים כבושים הנכנסים ללב ועיין בכתובות דף ל"ג נהרי בי' מעיקרא אמרי אישתלין ע"ש שנראה שאפילו בזמן מועט יכולים להתנצל את עצמם בטענת שכחה מעתה מכל הדברים הנאמרים יבין כ"ת איך דעתי נוטה שאף על פי שאין להעבירו מאומנותו מכל מקום נכון להזהירו ולהתרותו ואולי גם לקונסו כפי מה שאדם יראה לעינים ובפרט אנשי יראי ה' יסתכלו בעינים פקוחות ואשרי משכיל אל דל: סימן פג הנה ראיתי בספר שו"מ מהדורא ה' סי' מ"ב ע"ד שנשאל מאת הרב ר' אלעזר הורוויץ האבד"ק וויען עיר הבירה אם מותר להדיח טרם עבור שלשה ימים בלי הפשט העור כדי שלא יתקלקל הבשר ע"י ההדח' והרב ר"א הנ"ל הביא ראיה מפסחים דף כ' דאיתא התם כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר והמעיין שם יראה כי לא נכונה ראייתו והגאון בעל שואל ומשיב כתב שמצא בספר מנחת יעקב כלל ד' ס"ק ה' שהביא בשם הגאון מו"ה שמעון ז"ל שאסר אווזים שלמים שהודחו בעודן בעורם והוא חולק עליו משבת דף ק"ח דעור אית בי' נקבי נקבי וסיים הגאון דבעור העגלים קו"ח שלא מועיל וכל פלפולם רק באווזים וכדאיתא בחולין דף ע"ז שאני בר גוזלא דרכיך ע"ש: ואני נפלאתי לראות דברים כאלה יוצאים מפי אשלי רברבי המ"י ור"ש ובעל שו"מ ומה רעשו הלא איתא בטור יו"ד סי' ע"א וז"ל כתב הרשב"א המולח הראש כיצד יעשה שהשער מפסיק בינו ובין המלח יש אומרים שמולח על השער ואח"כ מניח על האש להסיר השער וחוזר ומולח ואיני רואה דבריהם אלא חותך הראש לשנים ומולח יפה יפה הראש לצד פנים וחוזר ומולח על השיער שאין השיער מעכב המלח להפליט הדם וכן הדין בטלפים ע"ש ואם מולח על השיער הרי בודאי הודח בלי הפשטת העור מהראש וכן מהטלפים ופשוט לפי דעתם דה"ה בכל הבהמה מותר למלוח על העור ע"י הדחה שמקודם דאין לחלק כלל בין עור של הראש לעור של הבהמה כולה שהרי מתניתי' מפורשת היא בחולין דף קכ"ב ע"א אלו שעורותיהן כבשרן כו' ועור הראש של עגל הרך וע"ז איתא בגמרא וכמה עגל הרך עולא אמר בן שנתו ר' יוחנן אמר כל זמן שיונק ע"ש ברש"י ז"ל דאח"כ הוקשה עורו וכיון דלא חילק הרשב"א בין עגל הרך לשור הגדול מוכח דמהני הדחה על גבי העור לכל הבהמ' דמה איכא לחלק בין הראש לגוף הבהמה וז"פ: ועוד יותר נפלאתי על פסק הגאון ר' שמעון הנ"ל הא בכל יום ויום אנו מולחין בכל תפוצות ישראל אווזין בלי הפשטת העורות וגם אוכלים העורות עם הבשר כמו בשר ממש ומה הי' צריך להגאונים להביא עצות מש"ס דשבת הנ"ל ואם נימא שחששו להחמיר בבשר ג' ימים בלי מליחה יותר מהדחה קודם מליחה הא אין ראיה גם מש"ס דשבת הנ"ל. וגם מצד הסברא אין להחמיר בג' ימים שהוא חומרת הגאונים יותר מדין הדחה קודם מליחה שהוא מדינא דהש"ס: סי' פד כבוד ידידי הרב המאוה"ג חוב"ק וכו' כש"ת מוה' דוד אלימלך ני' מו"ץ בק"ק דינאב יע"א: ע"ד שאלתו שאלת חכם בפרה מבכרת שמכר הישראל לנכרי וקיבל אנגעלד כנהוג גם משך את הפרה ברשות המוכר ועתה בכרה הפרה ובא לשאול ע"ד הבכור מה דינו. והנה כ"ת האריך הרחיב הדיבור בפלפולא דאוריית' אבל לדינא להלכ' למעש' קשה מאוד להפקיע קדושת בכור ע"י קנין כסף ומשיכ' כזו אשר אינה מועיל כלל עפ"י ד"ת ונשאר רק קנין כסף לבד ומבואר בשו"ע יו"ד סי' ש"כ ס"ו דבעינן תרווייהו לצאת ידי פלוגתת הראשונים ז"ל. והנה ראשית מה שכ"ת פקפק גם על הקנין כסף אי מועיל מחמת שנעש' עמו משיכה וגלי דעתיה דבמשיכ' ניחא ליה דליקני והביא ע"ז מ"ש הריב"ש בתשוב' סי' שמ"ח דאם עשה שני קנינים אחד מועיל וב' אינו מועיל קנה מ"מ בקנין המועיל וע"ז הקשה כ"ת מב"מ ו' ע"א דאמרינן כיון דנפל גלי דעתיה דבנפיל' ניחא לי' דליקני בד' אמות לא ניחא לי' דליקני וע' בשטמ"ק שם בדוכתא שמביא בשם הקדמונים ז"ל דאיפלגי בזה: ולפענ"ד י"ל דדוקא בקנין ד' אמות אמרינן האי סברא דגלי דעתיה דלא ניחא ליה דליקני אבל בשאר קנינים לא אמרינן הכי ומשום דהא דתיקנו חז"ל ד' אמות הוי משום דעשאוה כמו חצר וגבי חצר בעינן שיהא חצר המשתמר או חצר שאינה משתמר שהי' עומד בצד שדהו א"כ ד' אמות של אדם כיון שהוא עומד סמוך לזה חשיב כמו חצר שאינה משתמר דקני רק משום עמידה דידי' והא דמהני בחצר שאינה משתמרת כשהוא עומד הוא מטעם דכיון שהוא עומד נעשה כמו חצר המשתמר שהרי הוא בודאי לא יניח ליטול מי שבא ליקח מחצירו לכן כתבו הראשונים דהא דקימ"ל בב"מ דף י"א ע"ב דהיכי דאיכא דעת אחרת מקנה קונה אפילו חצר שאינה משתמרת וגם אינו עומד בצד שדהו מחמת שהדבר ע"י דעת המקנה עיין בשטמ"ק שם א"כ במציא' דגלי המוצא דעתו דלא ניחא ליה דליקני בד' אמות א"כ נעשה כמו חצר שאינה משתמר ומה שהוא עומד בצד שדהו לא מהני כיון שאינו רוצה שיקנו לו הד' אמות הרי לא ימחה על מי שבא ליקח מהד' אמות שלו ואע"פ שדבר זה שנפל עליו רוצה לקנות לא מהני אם לא כל הד' אמות המה נחשב כחצירו. וע' בספרי מצפה אריה סימן י"ז שכתבתי שם לגבי קנין חצר נמי כעין סברא זו. עוד יעיין נא בספרי מצפה אריה סימן כ"ו לענין מכירת חמץ שכתבתי דלגבי מכירת חמץ שהא"י יודע דכל המכיר' הלזו היא להפקיע איסור חמץ לא שייך לומר דמקפיד על הקנינים וכתבתי שם שכן מצאתי בספר זית רענן שכתב הכי (מחברו הוא הרב הגאון בעל תפארת ירושלים על משניות): ומה שמפקפק כ"ת תו על הקנין כסף שהי' רק ערבון ומבואר בחו"מ סימן ק"צ דערבון אינו קונה רק כנגד מעותיו וגם מבואר שם בסמ"ע ס"ק ס"ו דבדבר שאין בו דין חלוקה לא קנה כלל. לפענ"ד אין לחוש לזה בנ"ד עפ"י מ"ש התוס' בע"ז דף ע"א בד"ה רב בסוף דבריהם דסגי שיקנ' בפרוט' שאנן סהדי שהישראל גמר ומקני להנכרי כדי להפטר מן הבכור' ע"ש וכן הוא בשו"ע יו"ד סימן ש"כ סעי' ו' דסגי בפרוט' ואף שיש לבע"ד לחלק דכאן קיבל בתורת