מצפה אריה תנינא חלק א רכ

דפסול מחמת דבעינן זא"ו ואתי שפיר דברי הפמ"ג שוב ראיתי ברש"י שבת דף ק"ד ע"ב שכתב מעביר עליו קולמוס לכונת שם על כל אותיותיו כאילו הוא כותבו עכ"ל מדבריו אלו נראה דבעינן העברת קולמוס על כל השם כולו ולא סגי בהעברת קולמוס על כל אות ואות רק במקצתו ולא על כלו ואפילו אליבא דר' יהודה ודברי המג"א צ"ע: סימן פא עוד להרב הנ"ל: מ"ש כ"ת לסתור ראי' הכו"פ שהביא מו"ח ז"ל בספרו בסי' מ"ב מהברייתא דשתי נשים שנתעסקו בדם צפור כסלע כו' דהתם מיירי דגם עוביו הי' כסלע. דברי כ"ת נכונים המה אך מ"ש ששמע לשער כתמים כשיעור צ"ל שלנו וכן נוהג כ"ת אתמהה איך מחמיר כולי האי ומבטל מצות עונה והלא אמרו חז"ל במס' נדה דף נ"ח דשיעור כתמים להקל ועוד יש לי ראיה ברורה דשיעור גריס הוא יותר מזה שהרי מבואר בש"ס וברמב"ם ז"ל בה' טומאת צרעת פרק ג' הלכה ח' דראשי אצבעות דידים ורגלים אינם מטמאין ומטעם דאין מקום לבהרת כגריס להיות שם והרי אנו רואין שבראשי אצבע הזב ביד וכ"ש ברגל יש מקום הרבה יותר מצ"ל א' שלנו ואדרבה מבואר בטור בשם הרמב"ן ובמחבר שם דאם נמצאה גריס גדול משערינן בו חזינן דהקדמונים הקילו בכתמים. ואתפלא למה החמיר כ"ת כל כך ובאמת גם אנכי לא אוכל הגד בזה שיעור ברור כי כבר כתבו האחרונים שהכל לפי ראות עיני הדיין לפי ערך עובי הדם אבל עכ"פ שיעור קטן כזה לא שמעתי ובודאי אין לנהוג כן: סימן פב כבוד ידידי הרב הה"ג החוב"ק המפורסם כש"ת מו"ה שלמה מעהר האבד"ק ברייליב יע"א: ע"ד השו"ב שסידר קידושין לאיש עם אשה אחת במוש"ק והאשה נתגרשה מבעלה ביום עש"ק שלפניו עוד פעם אחת סידר קידושין לאיש אחד שעזב אשתו וילדה ובא למחנתו ונשתדך לאשה שהיתה משודכת לאיש אחר אם יש לאיש הזה נאמנות להיות עוד שו"ב ודעת כ"ת שיש לפוסלו מאומנתו זהו תוכן השאלה: הנה אנכי כאשר התבוננתי ראיתי שיש לעיין גם באופן שעשה המעשה הרע הזה בשאט נפש איזו איסור יש בהסידור קידושין ונראה שעבר על לפני עור כו' אחרי שהבליעל זה נשא אשה בתוך ימי הבחנה אבל יש לדון טובא כיון דהוה איסור דרבנן כמו שכתבו הפוסקים ויש להסתפק אם עובר על לפני עור כשמכשיל את חבירו באיסור דרבנן ובדבר זה כבר נסתפק הגאון בעל מנחת חינוך ז"ל בקונטרס קומץ מנחה הנדפס בסוף הספר סי' רל"ב ורל"ג וכתב שבתוס' ע"ז דף כ"ב ע"א ד"ה ותיפוק לי' איתא דגם במכשיל את חבירו באיסור דרבנן איכא לאו דלפני עור כו' מדאורייתא ובתוס' חגיגה דף י"ח ע"א ד"ה חולו של מועד בסוף הדיבור מבואר דעל איסור דרבנן אינו עובר על לפני עור כו' ע"ש אמנם המעיין בתוס' ע"ז יראה דבתוס' ליתא מילת מדאורייתא וי"ל דכונתם שעובר על לפני עור מדרבנן וראיתי שכן כתב הגאון האב"ד דפה בספרו בית יצחק חלק או"ח סוף סימן ס"ד ותו העיר שם דלפי מה שכתב הנתיבות בסימן רל"ד דבעובר על איסור דרבנן בשוגג אין צריך כפרה דחשיב כאלו אכל היתר גמור ליכא איסור דלפני עור כיון דאין כאן מכשיל כלל לגבי חבירו אך מהתוס' דע"ז מוכח דלא כהנתיבות וגם דבריו דחוקים ע"ש אבל אנכי בל אבין כונתו לפרש דמה ענין התוס' דע"ז להנתיבות הא הכותי הוא עושה מלאכה בחול המועד במזיד כמו דאיתא בש"ס שם בהדיא דאמר לי' ולא ציית וגם בתוס' חגיגה כתבו דפשטא דקרא הכי הוא וצדוקין מודים בה ע"ש הר בהדיא דמיירי במזיד ובמחילת כת"ה אגב שיטפי' לא עיין יפה: אמנם אנכי אמרתי לעורר לפי מה שכתב הנתיבות בישוב קושית התוס' שם בע"ז ד"ה אי הכי תיפוק לי' משום לפני עור שהקשו מאי קאמר אי הכי אמלתא דרשב"א גופא הי' יכול להקשות תיפוק לי' משום לפני עור ע"ש ואמרתי דלהס"ד לא הוה מצי פריך משום דסבר דכותי לא גמר דבחול המועד אסור במלאכה והוה שוגג ומשום הכי הישראל אינו עובר על לפני עור אבל לבתר דמשני דאמר לי' ולא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך שוב עושה המלאכ' בשאט נפש ובמזיד פריך שפיר אי הכי תיפוק לי' משום לפני עור: שוב התבוננתי דגם לפי דברי הנתיבות מסתברא במכשיל את חבירו מזיד וחבירו עושה בשוגג עובר המכשיל על לפני עור דהנה דברי הנתיבות צריכין ביאור דמאיזה טעם דעתו נוטה דבשוגג אין צריך כפרה כיון דבאיסורא דאורייתא ודאי גם בשוגג צריך כפרה וסליחה ונראה לי ביאור הדבר דכל תקנות חז"ל היו רק לתכלית טוב ותועלת לעשות הרחקה לדאוריית' או משום סייג וגדר אבל אלו לא הי' תועלת לא היו חז"ל גוזרין כלל ומה להם להרבות באיסורין לכן לא גזרו רק במזיד אבל כשאדם שוגג ואינו יודע משום איסור כלל ולא יועיל תקנתם מאומה מעיקרא לא גזרו כלל בכה"ג כיון דלא יועיל אחר שהוא שוגג ולמדתי סברא זו מהתוס' שבת ריש פרק במה אשה דף נ"ז ד"ה בזה שכתבו בשם ר"י ז"ל שדברים שמותר לצאת בהם שאין רגילות להסירן מותר לקשור ולהתיר ברשות הרבים דליכא למיחש למידי דאם יהא זכור שבת בשעת התרה לא אתי לאתויי ואם לא יהא זכור שבת אפילו נאסור להתיר ולהסיר לא יועיל ע"ש סברתם מבואר דחז"ל לא גזרו על השוגג ללא יועיל וצריך לומר דלא דמי לאיסורי דאורייתא שהענין מתועב מצד העצם דכל איסורי תורה איסורי חפצ' נינהו כמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דף י"ח ע"א משא"כ איסורי דרבנן שהדברים בעצמם אינם מתועבים כלל אך חז"ל אסרו משום סייג וגדר וזה לא שייך בשוגג ומעתה במה דברים אמורים כשאדם עושה בעצמו בשוגג אבל בגונא שאחד מכשיל את חבירו והמכשיל הוא מזיד שפיר יש תועלת מגזירת חז"ל ויש כאן סייג וגדר אסרו חז"ל גם באופן שחבירו עושה בשוגג דמכל מקום המכשיל לא יבא להכשילו שהוא יודע שאסור מדרבנן וזה הוא עיקר גזירתם הרחקה מאיסורי תורה וזה ברור. ונ"ל דיש להביא ראי' ברורה לזה מחולין דף ק"ז ע"ב דבעי התם הש"ס אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י או לא ורצה הש"ס למיפשט מהא דאמר ר' זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא א"כ יודע שנטל ידיו ודחי שאני שמש דטריד וכתב רש"י ז"ל דטריד לשמש את המסובין ישכח שלא נטל ידיו ע"ש והא שכחה מחמת טרדא חשיב שוגג כמ"ש באו"ח סי' תקכ"ז סעיף ז' ועי' במג"א ובבאר היטב ס"ק ו' ומ"מ אסור ליתן להשמש הרי מבואר דלא כמו שכתב הבית יצחק דלדעת הנתיבות בצירוף דעת המנחת חינוך מותר ליתן לכתחילה לחבירו שיעבור איסור דרבנן בשוגג ודו"ק: אמנם מה שיש לדון עוד בזה דהנה ביור"ד סי' קנ"א סעי' א' בהג"ה איתא בשם יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם היינו דוקא אם אין להם כיוצא בהם או שלא יוכלו לקנות במקום אחר