מצפה אריה תנינא חלק א רטז

אחרי כי לא ידוע לי אופן עשייתם וגם בני ישראל מחמירים על עצמם ליזהר ולהחמיר מאוד בשמירה יתירה ובהשגחה פרטית בחג הפסח: סימן עז אשיב ואומר שלום אל כבוד ידידי הרב המאוה"ג החוב"ק המפורסם כש"ת מו"ה נפתלי הורוויץ נ"י אבד"ק סאניוואץ יע"א: בדבר המנורה אשר הותך על זר סביב לה שם הקודש של הוי' ושאלו את מעלתו אי טעון גניזה כדין המבואר בשו"ע יו"ד סי' רע"ו הנה כ"ת הביא מ"ש הפמ"א הובא בספר פ"ת להחמיר וטעמו ונימוקו הוא דכיון דבגמרא איתא הלשון הי' כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה שהוא מקום בזיון מנ"ל לומר דאף על שאר כלים צריך גניזה ומתמה על הרמב"ם ששינה הלשון וכתב שם כתוב על הכלים דמשמע דכל הכלים טעונין גניזה וכ"ת העיר ע"ז דמדברי רש"י ז"ל ערכין דף ו' גבי עכו"ם שהתנדב קורה משמע דשם אסור בהנא' ולפ"ז אין לחלק בין ידות הכלים לשאר הכלים הנה באמת כן כתב בספר חו"י סי' י"ז שדעת רש"י הוא דשם אסור בהנאה אבל אנכי תמה אקרא על הגאון בעל חו"י הא רש"י ז"ל כתב התם דאסור בהנאה מחמת איסור הקדש דרכיבה עלה דהא מיירי בהתנדב קורה לבדק הבית וכמו שכתב רש"י ז"ל בהדיא על ואסורה בהנאה דחיישינן שמא בלבו לשמים לשם הקדש כו' ע"ש ואיך כתב הוא ז"ל להוכיח מסוגיא הלז דמחמת קדושת השם אסור בהנא' וגם מה שכתבו התוס' ד"ה יגוד וישתמש במותר וז"ל משמע ע"י שיחתוך הקורה לא יהנה מאותה חתיכ' שכנגד השם דבמקומו מיהא קידש השם ויש ליזהר כשכותבין ס"ת או תפילין וגורר מקום השם שאין לכתוב במקומו עכ"ל כוונתם ג"כ דלא יהנה מחמת איסור הקדש שלבדק הבית אך כיון דחזינן דיגוד כל המקום וכל אותה חתיכ' אסור לשוקעה בבנין של הקדש חזינן דכנגד המקום נמי תופס קדושת השם שאין לעשות תשמיש חול אבל אין כוונת התוס' דשם אסור בהנאה כמו הקדש בדק הבית או קדושת הגוף וכן השתמשו בלשון זה בעלי הפוסקים כמו בהגה"ה או"ח סי' קנ"ד כתב ונהגו להנות בכמה הנאות מדברי קדוש' כגון מטפחת של ספרים כו' דהכונה להשתמש בהם משום דלב ב"ד מתנה עליהם ע"ש אבל פשיטא שאין הכוונ' דלולא כב ב"ד מתנה עליהם הי' אסורים בהנאה ממש כמו הקדש דהא פשיטא דמותר למוכרם דהא אפילו ס"ת מוכרין לצורך ת"ת ולישא אשה אע"פ שיש בה אזכרות טובא וכשמוכר הא לוקח דמים נמי עבור האזכרות וכשהסופר כותב ס"ת נוטל שכר כתיבת האזכרות וכן איתא בש"ס גיטין דף נ"ד נהי דהפסיד שכר אזכרות ע"ש וא"כ מוכח מכל זה דשם מותר בהנא' וגם מש"ס דנדרים דף י"ד ע"ב מהא דאמרינן התם דמנחא אארעא דעתי' אגוילין מבואר בהדיא דגוילין של מקום אזכרות ג"כ אינו אסור בהנאה דאל"כ אמאי לא חשיב כמתפיס בדבר הנדור אך מדברי הראב"ד שם משמע דאזכרות בעצמן חשובים כהקדש ובאמת מש"ס דגיטין משמע דמותר בהנאה. אולם מה דקשה לי על דברי הפמ"א לדעתיה דהא דקתני היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה הוא דוקא איך נפרנס הש"ס דשבת דף ס"א הא דבעי התם קמיעות יש בהם משום קדוש' או דילמא אין בהם משום קדוש' למאי הלכתא כו' אלא לענין גניזה ועל זה מייתי הגמרא לפשוט מהא דקתני היה כתוב על ידות הכלים כו' אלמא דטעון גניזה ע"ש ואם נימא דדוקא דרך בזיון טעון גניזה מאי מייתי לקמיעות הא בקמיעות ליכא ביזיון כלל והאיך קא מדמה להו הש"ס להדדי אלא מוכח מהגמרא דלאו דוקא ידות הכלים וכרעי המטה אלא אפילו כל הכלים נמי צריך גניזה ומשו"ה פשיט הגמרא שפיר דחזינן דכל שם שנכתב שלא במקומו נמי צריך גניזה: אך לכאור' יש להקשות על הש"ס גופא דלמה לא נימא דהברייתא דוקא קאמר על ידות הכלים וכרעי המטה דהוי בזיון אבל בשאר כלים לא וצ"ל דכיון דקתני יגוד ויגנוז דגם אחר שיחתוך הידות מהכלי נמי צריך גניזה ולאחר החתיכה שוב ליכא בזיון מזה מוכח דבכל גווני צריך גניזה והא דנקט הברייתא ידות הכלים וכרעי המטה הא קמ"ל דאחר שיחתוך הידות או הכרעים מותר להשתמש בהכלי ובהמטה דשם שנכתב שלא במקומו לא קידש כמו דאיתא בש"ס דעירוכין הנ"ל ועוד הא הגמרא קאמר התם בתר הכי אלא לכנוס בהם לבית הכסא מוכח א"כ דאף דקמיעות טעון גניזה מ"מ אפשר להיות דמותר לכנוס בהם לבית הכסא אלמא דטעמא דגניזה לא כדי שלא יבואו לידי בזיון דאלו הוה מטעם זה פשיטא דלא היו רשאין לכנוס בהם לבית הכסא דאין לך בזיון יותר מזה אלא מוכח דהטעם דבעינן גניזה לאו משום בזיון אלא כדי שיעמדו ימים רבים ומשו"ה בעינן נמי בכלי חרס כדאיתא במגילה דף כ"ו ע"ב מדכתיב ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים ולפ"ז אין נ"מ בין מקום בזיון או לא: והנה לכאורה יש להקשות בגמרא דפ' במה אשה הנ"ל דע"כ בעיית הש"ס בקמיעות אי יש בהם משים קדוש' מיירי בקמיעות שנכתבו בהם שמות הקדושים שהרי מייתי עלה מהא דתניא שם שנכתב על ידות הכלים שאינו נמחק ומעתה קשה הא דאמר הגמרא מקודם אילימא להצילן מפני הדליקה הא תנן הברכות והקמיעות כו' אין מצילין אותן ואם נימא דיש בהם אזכרות הא פשיטא דמצילין אותן כדאמרינן לקמן בפרק כל כתבי דף קט"ו דתיבעי לך פרש' ויהי בנסוע הארון גופא ומשני פרש' ויהי בנסוע לא קא מבעיא לן דכיון דאית בהו אזכרות מצילין אותן ע"ש מבואר בהדיא דכל דאית בי' אזכרות מצילין אותן בכל גווני וכן מסתברא וכן כתב המג"א סי' של"ד סעי"ק ח' דשאר ספרים אף שנכתבו שלא כדין ולא ניתכו לקרות בהן מצילין אותן מפני אזכרות שבהן ע"ש וכן נראה מלשון הברייתא דקתני אע"פ שיש בהם אותיות של שם דמשמע אבל אם יש בהם שם שלם מצילין ובאמת מה שמוגה בגמרא בשני חצאי עיגולים הן ואזכרותיהן לא ידעתי מי המגיה כי לדעתי לא נראה הגה"ה זו דאזכרות משמע אפילו שלמים ובברייתא לא קתני אזכרות רק אותיות משמע שיש בהן רק אותיות כגון שני יודי"ן שנהגו לכתוב במקום השם דיש בהן קצת קדוש' כמבואר ברדב"ז חלק א' סי' ר"ל ובשו"ע יו"ד סי' רע"ו דגם בשני יודי"ן או ה' שנהגו לכתוב במקום השם יש בהם קצת קדוש' ואסור למוחקו אבל מלקות ליכא ע"ש (ולדעתי יש ראיה שאסור למוחקו מלשון הברייתא הלזו) אבל באם יש בהם אזכרות שלימות הא דמי לפרשת ויהי בנסוע שנכתבה לבדה שמצילין דמה לי פרש' ויהי בנסוע אף שנחסר וליכא פרשה שלימה לשאר פסוקין שבתורה ומעתה צריך לומר דבעיית הגמרא קמיעות יש בהן משום קדושה נמי מיירי בכה"ג דלית בהו אזכרות: ונראה דבאמת לפי ההוה אמינא של הגמרא שבעיית הגמרא הוא לענין להציל מפני הדליקה סבר הש"ס דע"כ מיירי בכה"ג דליכא בהו אזכרות דאי איכא בהו אזכרות פשיטא דמצילין אבל לפי מאי דקאמר בתר הכי אלא לענין גניזה מצי שפיר מיירי בדאיכא בהו אזכרות דלענין גניזה לא מצינו חילוק בין איכא אזכרות ובין ליכא אזכרות דכל כתבי הקודש צריכין גניזה וכן למאי דמסיק דבעיית הגמרא הוא לענין לכנוס לבית הכסא נמי מיירי אפילו אי יש בהן אזכרות דהא פריך ממתניתין ולא בקמיע כו' ומשני