מצפה אריה תנינא חלק א ריג

התם דחלב טמאה אסור מריבוי דגמל. ואי נימא דבתר מעיקרא אזלינן אית לן למימר דחלב טמאה אסור משום דם אחרי דגבי בהמה טמאה לא התיר הכתוב א"כ הדרא לאיסור דם אלא מוכח דבתר השתא אזלינן ומשו"ה פשיטא דבחלב טמאה ליכא איסור דם. והא דאמרינן דחלב חידוש הוא היינו חידושו למה לא אסר הכתוב בפירוש את החלב כמו שאסר לדם כיון דדם נעכר ונעש' חלב וז"ב. תדע דהא הש"ס פריך התם וחלב מנ"ל דשרי בתר דקאמרינן דחלב הר כאבר מן החי ולמה לא פריך למ"ד דם נעכר ונעש' חלב לדידי' חלב מנ"ל דשרי. וגם הש"ס משני מדאסר רחמנא בשר בחלב מכלל דחלב לחודי' שרי אכתי קשה דלמא חלב לחודי' אסור משום דם ואין ראי' מבב"ח דהתם דרך בישול אסרה תורה ודם שבישלו שרי מה"ת ולהכי צריך הכתוב לאסור אבל חלב חי אסור משום דם: ונראה לי דיש להביא ראי' מהספרי סדר נשא פרשה כ"ג על הפסוק חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה מגיד שעשה בו חומץ כיין שהי' בדין הואיל ועובד אסור בשתיית יין ונזיר אסור בשתיית יין אם למדתי לעובד שלא עשה בו חומץ כיין אף סיר לא עשה בו חומץ כיין כו' ת"ל חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה מגיד שעשה בו חומץ כיין הרי בהדיא דגבי נזיר אי לאו דריב' הכתוב בפירוש הוי אמינא דכשנעש' חומץ פקע איסורי' מיני' דודאי אין לומר דהכתוב בא לרבות כשנעש' חומץ קודם שקיבל עליו הנזירות דלא נאסר עליו מעולם. אבל אם הי' בשעת הנזירות יין ואח"כ נעשה חומץ לא הי' צריך לרבות דהא מדמדמ' לעובד דהוי פירושו כהנים שאסורים ג"כ בשתיית יין ואצלם לא שייך לומר דנעש' חומץ קודם שנאסר דהא כהנים אסורין ועומדין תמיד מסתמא ה"ה בנזיר מיירי ג"כ שבעת קבלת נזירותו הי' יין ואח"כ נעשה חומץ ומ"מ בעינן קרא לרבות דאל"ה הי' שרי: שוב התבוננתי דבענין זה היינו דבר שהוא אסור באכיל' לבד אם אפשר להיות נפקע האיסור מצינו מחלוקת בכעין זה בין ר"ת ובין ר' יצחק בר' מרדכי בתו' ב"מ פ"ח א' ד"ה תבואת זרעך דר"ת סובר דלוקח קודם מירוח חייב בתרומ' ומעשר דתבואת זרעך קרינן בי' אבל לוקח אחר מירוח פטור ואע"ג דכבר נתחייב ברשות מוכר מ"מ איסור טבל פקע ע"י הלקיחה והריב"ם ס"ל להיפך דאם לוקח אחר מירוח כיון דכבר נתחייב תו לא פקע איסור טבל ולוקח קודם מירוח פטור דאכתי לא נתחייב כלל חזינן דדעתו עכ"פ דאפשר להיות לאיסור נפקע ע"י איזה שינוי וה"ה י"ל דאפשר להיות נפקע בכה"ג היכי דאחר השינוי לא הי' האיסור נתפס כלל אבל לדעת ריב"ם י"ל דכיון דחל האיסור שעה אחת תו לא פקע ואין לדמות לדם שבישלו או שמלחו דשרי דשם הוי גזירת הכתוב דפשיטא דשאר איסורים שבישלום ושמלחום אסור דזה ל"ח שינוי כלל אלא על כרחך דהוי גזירת הכתוב אצל דם אבל לא בשאר איסורים ואפשר דהטעם בזה משום דטבע הדם שיהי' נעכר ע"י הבישול והמליח' עד שישתנ' הכחות הפועלות מה שיש לדם בהווייתו בתולדה ולהכי חשיב הבישול והמליחה שיני אצל דם בלבד. תו איתא במג"א הל' פסח סי' תס"ב ס"ק ו' שהביא הרבה פוסקים דס"ל דכל שנשתנ' המים להיות יין או מעד הנקרא מי דבש חשוב המים כמו מי פירות ואינו מחמיץ ועי' פמ"ג שם וע' בספר מק"ח סי' תס"ו ס"ק ד' שכתב להביא ראי' דדבר איסור שנשתנ' נתבטל האיסור מכריתות ה' א' דאיתא התם לכתוב רחמנא כרמל ולילף לחם וקלי מיני' איכא למיפרך מה לכרמל שלא נשתנ' מברייתו. וע' בשו"ת הרי"מ בקידושין בסוגיא דחדש שהוא ז"ל העיר ג"כ מש"ס הנ"ל: והנה כבר הבאתי למעל' מ"ש החוו"ד בסי' צ"ט בישוב קושי' הש"ך מנר חנוכה דיש חילוק בין איסורי אכיל' לבד ובין איסורי הנאה דבאיסור הנאה אין מבטלין איסור לכתחיל' מדאורייתא דנהנ' במה שמבטל דהביטול גופא חשיב הנאה. והנה דבריו אלה צריכין ביאור אי כונתו לישב הקושיא לא העלה כלל ארוכה דהא השיך בעצמו רצה לישב די"ל דהוקצה למצותו חמור טפי משאר איסורים ושוב דחה מדברי המהר"ם מרוטענבערג דמדמה הך דנרות חנוכה בעצים שנשרו מן הדקל א"כ מזה נדחה נמי תירוצו של החוו"ד דכתב דשאני נרות חנוכה דאסור בהנא' וע"כ רציתי לפרש דכוונת החוו"ד רק לפרש דברי הש"ך שכתב דהוקצ' למצותו חמור זהו מחמת דהוקצהו למצותו אסור בהנא' ומשו"ה חמור טפי. ואם כה נימא חידושו של החוו"ד אינו דבר של קיימא שהרי באמת אזלינן מזה משום שמדברי המהר"ם מרוטענבערג מוכח דאין שום חילוק בין נרות חנוכה לאיסור מוקצה ומוקצ' אינו אסור בהנא' כמ"ש המג"א בסי' תק"ז ובסי' שכ"ה ס"ק ט' בשם המרדכי ע"ש אמנם מספרי אחרונים נרא' שתפסו כונת החוו"ד דקיימינן בהך סברא של המג"א דבאיסורי הנאה אין להוסיף ולבטל. וראיתי דגם מוח"ז הישי"ע ז"ל כתב ג"כ בישוב קושי' הש"ך לחלק בין איסורי הנאה לאיסורי אכיל' ושם נרא' בהדי' דדעתו דלפי חידושו נדחה המהר"ם מרוטענבערג ולכאור' תמוה: אמנם להצדיק כונתם נ"ל די"ל דהמהר"ם מרוטענבערג יסבור דהך מימרא דרב מתנא דעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מיירי אפילו אם חל יו"ט אחר השבת אע"ג דבכה"ג אסור מה"ת משום הכנה ודלא כשיטת רבינו יחיאל שהביא הטור או"ח בסי' תכ"ז דכשנופל בשבת אסור ביו"ט שלאחריו דכיון שאסור מדאורייתא אין להתיר להוסיף אלא ס"ל להמהר"ם דגם בכה"ג מותר להוסיף. והנה בגוונא דאסור מטעם הכנה אסור להנות דהא הכנה מיחשב כאלו נעשה במלאכת שבת ואסור להנות ממלאכ' שנעש' בשבת. א"כ ג"כ יש לומר דאסור להוסיף ולבטל דהביטול בעצמו חשיב שנהנ' ממלאכת שבת דהא קי"ל דכל שנעש' בחילול שבת אפילו בחול אסור כדי שיעש' כדי שלא יהנה ממלאכת שבת ולהכי פשיטא דכמו כן אסור לבטל דנהנ' עם הביטול. ולפ"ז לפי מה דפסקינן ביו"ד דבאיסור דאורייתא אין להוסיף עליו כדי לבטלו והוא כשיטת רבינו יחיאל ועכצ"ל דרב מתנא איירי רק ביו"ט לחודי' דאסור מטעם מוקצה לחודי' אבל לא ביו"ט אחר השבת דאסור מטעם הכנה מה"ת וזה לא כשיטת המהר"ם מרוטענבערג א"כ אין אנו צריכים לבקש עצות לישב קושית הש"ך אלא י"ל כתירוצו של הש"ך דשאני מוקצ' למצותו דחמור ואין להקשות ממ"ש המהר"ם כיון דבין כך ובין כך המחבר לא ס"ל כמהר"ם אלא רק דנרווח לקיים הך סברא לחלק בין איסורי אכיל' לאיסורי הנאה שלא יסתור מדברי המהר"ם הנ"ל ואולי י"ל דגם אי נימא דגם ביו"ט אחר שבת מותר לבטל מ"מ שאר איסורי דאורייתא אסור לבטל אלא דשאני הכא דמקלי קלי' איסורי' וכמו שכתב המהר"ם דהך סברא דמקלי קלי איסורי' בעינן נמי לתרוצי הך דאין מבטלין איסור לכתחיל': עוד אמינא ואומר שאפילו לדעת הצ"צ שאוסר יין שרף הנעשה מחרצנים מ"מ יש למצוא היתר בקאניאק עפ"י מה דאיתא בש"ס מכות ג' ב' ואמר יהודא אמר רב שלשת לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב של יין ומראהו כמרא' יין ונפלו למקוה לא פסלוהו מתקיף לה רב כהנא וכי מה בין זה למי צבע דתנן ר' יוסי אומר מי צבע פוסלין את המקוה בשלשת לוגין א"ל רבא התם מיא דצבעא מקרי הכא חמרא מזיגא מקרי ע"ש א"כ לפ"ז יש נמי לחלק בין יין שרף לקאניאק דיין שרף לא נשתקע שם יין לגמרי אלא שמו עליו משא"כ קאניאק נשתקע שם יין לגמרי ואין שמו עליו אלא לכאור' יש לומר דלפי מה דפריך הש"ס התם והתני ר' חייא הורידו את המקוה ומשני רבא לא קשיא הא ר' יוחנן בן כורי הא רבנן שוב לא צריכנא לשינויא דרבא לחלק בין מי צבע לבין חמרא מזיגא אלא מצינו לשנויי