מצפה אריה תנינא חלק א ריב

פשיטא משום דאיבשל פקע לי' איסורי' דמאי פשיטותא הוא הא מצינו דדם שנתבשל או שמלחו פקע לי' איסורי' דמדאורייתא דם שבשלו או שמלחו שרי כדאיתא בפוסקים וצ"ל דדוקא דם דלא הוה אלא איסור אכיל' משא"כ יין נסך דהוה איסור הנאה לא שייך למימר הכי דהא מ"מ נהנה מהאיסור וכמו דמצינו בחמץ שחרכו אחר זמנו אסור בהנא' כיון שכבר נאסר. מעתה זה לא שייך לדידן דקי"ל דהאידנא סתם יינן שרי בהנא' ואינן אסורין אלא בשתיה בזה יש לומר דכל שנעש' חומץ או מבושל פקע לי' איסורי' דאין על זה תורת יין נסך כיון דאיתבטיל מתורת יין: שוב ראיתי שהחילוק בין איסור הנא' לאיסור אכיל' בדבר שנשתנ' כמעט מפורש יוצא מדברי רש"י ז"ל ע"ז מ"ו ב' שכתב אית דגרסי המשתחוה לחטין קמחן מהו למנחות וא"א לומר כן דכיון דתלוש נינהו נאסרו בהנא' להדיוט כו' וכיון דנעש' ע"ז תו מאי מהני להו שינוי לא מבעי' ע"ז דכתוב והיית חרם כמוהו כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוה אלא אפילו כל איסור הנאה כן וכל הנעשה ממנו נאסר דהא הנאה היא עכ"ל הרי בהדיא כמ"ש דדוקא באיסורי הנאה לא מהני שינוי אבל באיסורי אכילה מהני שינוי דהא כתב הטעם דהא הנאה היא מוכח דבלא"ה הי' מותר. וע' בתוס' שם ד"ה יש שינוי כתבו בתירוצם דמדאורייתא ודאי פשיטא לי' דיש שינוי בנעבד כמו באתנן אלא מדרבנן הוא דקא מיבעיא ליה משום דע"ז יש לאסור אע"ג שנשתנ'. ועי' ברמב"ם פרק ג' מה' איסורי מזבח הל' י"ד שכ' המשתחוה לקמה חטיה מותרין למנחות שהרי נשתנה א"כ כ"ש בסתם יינם מסתברא לומר דאחר שנשתנה פקע איסור שתיית סתם יינם: וראיתי בחו"ד סי' צ"ט ס"ק ה' שכתב לענין ביטול איסור לכתחיל' דהא דסבירא להו לרוב הפוסקים דמה דאין מבטלין איסור לכתחיל' אינו אלא מדרבנן זהו רק באיסורי אכילה אבל באיסורי הנאה אסור מדאורייתא שהרי הביטול גופי' הנאה הוי כמו דאסור לפטם בהמה באיסורי הנאה מהאי טעמא שנהנה מאיסורי הנאה אע"ג דהבהמ' לא נאסרה עי"ז. ומצאתי שגם מוח"ז הישי"ע כתב ג"כ הכי שם ע"ש. ואל תקשה דהא התם בדיעבד מותר לאחר הביטול דשאני התם דהאיסור ליתא בעין שהרי נתבטל בתערובות משא"כ כשנשתנה דמ"מ דבר האסור הוה בפני עצמו. ואין להקשות ממה דקי"ל דכל הנשרפין אפרן מותר אמאי לא נאסר מהאי טעמא שהאפר בא מא"ה והרי נהנה דשאני הני דמצותן בשריפ' ואינו שורפו בשביל הנאתו אלא בשביל המצוה שצותה התורה לשרוף וחשיב לא אפשר ולא קא מכוון ולהכי הנקברין אפרן אסור כדאיתא בתמור' דף ל"ד במתניתין וע' בירושלמי פרק ג' דערלה הלכה ג' באבנים מנוגעות שעשאן סיד פליגי התם אי עלו מטומאתן או לאו רצה הש"ס מעיקרא לומר דפליגי ג"כ אי אסורות בהנאתן או מותרות ומסיק דלא כן הוא אלא דלכו"ע אסורות בהנאה. ופריך הש"ס מהא דכל הנשרפין אפרן מותר ומשני שאני התם דכתיב נתיצה נתיצה ויש לומר הטעם מה שאסרתן התור' כיון דמצותן אינו בשריפ' אלא בנתיצ' אלא שעשאן סיד ונתכוון להנות מהם אסורות שהרי נהנה מא"ה [ועי' ברמב"ן פרשת תזריע שהביא הירושלמי וחסר שם איזה תיבות מהירושלמי]: והנה ראיתי להצל"ח פסחים כ"ב מ"ש על דברי הת"י ד"ה והרי דם מה שכתבו להוכיח דדם לא הוי בכלל בהמה מדלא משני כשהותר' נבלה דמה נמי הותר דיש לדחות דגם אי דם בכלל בהמה ל"ש לומר כשהותר' נבלה דמה נמי הותר. דמשום איסור דם הי' יכול לבשלו או למולחו דמותר מה"ת לדעת רוב הפוסקים ע"ש. ולפי הנ"ל יש לסתור דבריו דהא דס"ל להפוסקים דדם שבשלו או שמלחו מותר הוא מטעם שכתב רש"י ז"ל בזבחים כ"א א' דע"י הבישול והמליח' יצא מתורת דם א"כ טעם זה לא מהני אלא לפי האמת דדם אסור באכיל' ומותר בהנא' אבל להס"ד של הש"ס דפריך דליתסר דם בהנא' בודאי גם דם שבישלו ושמלחו ג"כ הי' אסור כמו דקי"ל כל הנקברין אפרן אסור וזה מדאורייתא כמ"ש הת"י בסוף תמורה ואפילו להסוברין דאפרן אינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן מ"מ כ"ז שלא נעשו אפר גמור לכו"ע אסורות מה"ת כיון שנעש' מאיסורי הנאה: וכמו כן ראיתי למוח"ז הישוי"ע או"ח הלכות פסח סי' תס"ז סעי' ח' אות ה' על מ"ש התו' בחולין ק"כ א' בהא דפריך הש"ס אברייתא המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת הא אכילה כתיב בי' דאע"ג דהוא אסור בהנא' הנאת חמץ לית בי' כרת אלא לאו וע"ז הקשה הישוי"ע הא אפילו אלו הוה כרת בהנא' אין מזה ראי' לחייב השותה דדוקא כשנהנ' מהדבר כמו שהוא אבל כשנשתנ' הדבר ואין דרכו לאכול כך ה"ה דאינו אסור בהנא' ע"ש. ולפי הנ"ל זה ליתא דאי הוה הנאת חמץ בכרת לא הוה מהני מה שנשתנ' הדבר מכמו שהוא דמ"מ יש לו הנאה מחמץ כיון שהווייתו מעיקרא משל חמץ. ואולי י"ל דדעתו דאף שהי' אסור מה"ת מ"מ לית בי' כרת בכה"ג שאין האיסור בעין אבל משמעות דבריו אינו כן וצ"ע: עוד יש לאלק מלים בזה דהש"ס פריך התם להלן והרי אבמה"ח וכו' ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבמה"ח לב"נ ת"ל לפני עור וכו' הא לכלבים שרי והקשו ע"ז בתו' ד"ה ואמתיח דמאי פריך הא הברייתא מיירי באבמה"ח של נכרי כדאיתא בנזיר ובתשובות מהרי"ל סי' קל"א הובא בהגהות חת"ס ובספר יד דוד שכתב בשם השואל שרצה לפרש דברי התוס' שדעתם בפירוש' של הגמרא הא לכלבים שרי דקאי לכלבים של גוי דהא הגוי נהנה בזה שנותן לכלבו ומה זה קושיא של התוס' והשיב המהרי"ל דגם להס"ד דפריך דאבמה"ח יהי' אסור בהנאה אינו אלא לישראל אבל לגוי גם להס"ד פשיטא דשרי בהנא' ע"ש: ואנכי בעת למודי הערותי על דברי מהרי"ל דבלא"ה ניחא דהא כל השקלא וטריא של הסוגיא הלזו אזלא אליבא דר' יוחנן ואיהו ס"ל בחולין ק"ג ע"ב חלקו מבחוץ פטור והנה החוש מעיד שאין דרכן של כלבים לאכול כל האבר הבשר עם העצמות יחד אלא אוכל מתחיל' הבשר ואח"כ גם העצמות א"כ הו"ל חלקו מבחוץ וליכא שוב בזה איסור דאבמה"ח מן החי פשיטא גם להס"ד שרי בהנא' דהא ר' יוחנן ס"ל בחולין שם דאזהרתו מקרא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו דמפורש בקרא היתר הנאה דכתיב לכלב תשליכון אותו. אבל לפי האמור יש לישב דברי המהרי"ל דמסתברא לומר דהא דס"ל לר' יוחנן דחלקו מבחוץ פטור זה אינו אלא לפי האמת דאבמה"ח שרי בהנאה אבל להס"ד דאסור בהנא' גם חלקו מבחוץ אסור דכיון דכבר נאסר בהנאה שוב לא נפקע האיסור ע"י החלוקה דמ"מ נתהווה ע"י דבר שאסור בהנא' וכנ"ל: והנה אחר שנתבאר דאין ללמוד שינוי באיסורי אכילה משינוי באיסורי הנאה נצעד הלאה לעיין באיסורי אכילה שנשתנו מה דינם והנה כבר עמד על מדוכה זו המג"א בסי' רט"ז סעיף ג' גבי המוסק די"א שהוא מדם שמתקבץ בגרון חיה והרז"ה הי' חושש לאכלו והר"י כתב להתיר דאע"פ שמתחיל' הי' דם לא חיישינן להא דבתר השתא אזלינן כמו אם נפל חתיכת איסור לדבש וכתב עוד דצ"ע מבכורות ו' ב' דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב הו"ל לאסור א"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן זהו ת"ד בקיצור ע"ש. ועי' בספר ח"י הלכות פסח סי' תס"ז שכתב לחלק בין היכא שנתהפך לדבר המותר מעיקרא ע"ש אבל לפענ"ד אדרבה משם ראי' להיפוך שהרי איתא