מצפה אריה תנינא חלק א רה

הזה שום בקי הוי ספק לכל העולם כמ"ש הפוסקים עיין שם וגם בהגהת יד שאול שם כתב דלגבי ס"ס מצרפינן גם ספק חסרון ידיעה ועיין ביו"ד סי' מ"ט סעי' ד' בש"ך ובט"ז ובסי' נ"א ובסי' כ"ג ובש"ך: עוד ראיתי מ"ש המנ"י בסי' קפ"ה דהיכי דאיכא חזקת היתר המסייע להס"ס כו"ע מודים שאין צריך לברר ולפי"ז בנ"ד נמי הלא יש חזקת היתר להאשה אבל גם ע"ז יש לפקפק מדברי הרמב"ן הנ"ל. והנה בנ"ד כבר כתבתי למעלה דליכא בלא"ה הך סברא כלל כיון דאם תמצא דם ממש אין לתלות במכה כיון דהמכה מוציאה מראה לובן אבל מ"מ נראה לי להקל ואחרי כי כ"ת לא ביאר במכתבו אם היא מרגשת רק כזיבת דבר לח בשעה שיוצא לחוץ או היא מרגשת בשעה שיוצא מהמקור או פתיחת פי המקור והנה באופן הראשון בודאי לא חשיב הרגשה כלל כמו שכתב החו"ד בסי' ק"צ דאפילו לפי מה שחידשו האחרונים דהרגשת זיבת דבר לח נמי חשוב הרגשה מ"מ אינו אלא כשהיא מרגשת למעלה מהפתח של יציאת מי רגלים אבל למטה לא ואע"ג דמדברי הנו"ב לא משמע הכי מ"מ אחרי שדבר זה ברור הוא כדברי החוו"ד אין לנו לחוש לזה כלל. והנה כתב התה"ד הובא בטו"ז סי' קצ"ח דהרגשה הוי דאורייתא היכי דאין במה לתלות אבל היכי שיש במה לתלות תלינן א"כ הכא אפילו כשמרגשת למעלה נמי הא יש לתלות בזיבת מראה לובן שרגילה לזוב ממנה ובהגה"ה סי' קפ"ח ובמחבר סי' ק"צ כתב הלשון דאם הרגישה שנפתח מקורה ובדקה מיד ולא מצאה כלום יש מי שאומר שהיא טמאה ולפי לשון זה הי' אפשר לומר דרק ע"י הרגשת פתיחת פי המקור מטמאינן בכה"ג מחמת דכבר כתב התה"ד בהגהותיו על ספר בעה"נ בשער הוסתות דפתיחת פי המקור לא הוי רק ע"י הוצאת דם טמא בלבד א"כ משו"ה חשוב נטמא ודאי מחמת דאין לספק כלל במראות טהורות והתה"ד מחמיר בהדי' אפילו בנמצא מראות טהורות אבל כשמרגשת בזיבת דבר לח אפילו בשעה שיוצאות מהמקור ובדקה ולא מצאה כלום יוכל להיות דמודה התרה"ד דאין להחמיר אבל בסי' קפ"ג כתב המחבר אשה שיצא דם ממקורה בין באונס ובין ברצון טמאה והוא שתרגיש ביציאתה כו' אעפ"י שלא יצא לחוץ וכתב הטו"ז ע"ז עיין ריש סי' קפ"ח מדינים אלו עיי"ש ומשמע שזהו דברי התרה"ד דאעפ"י שבדקה מיד ולא מצאה כלום היא טמאה אעפ"י דבכה"ג איכא להסתפק במראות טהורות חיישינן לחומרא: ודע דלפי מה שכתבתי למעלה יש לומר דע"כ לא סבר הרמב"ן ז"ל דאנן השתא לא בקיאין אי דם מכתה משונה ולא סמכינן אדם מכתה אלא בנודע שמכתה מוציאה דם דבכה"ג יש להבחין הדם אי משונה אבל באשה שיש לה וסת דלפי פסק הרמ"א לא בעינן שנדע שמכתה מוציאה דם אין נ"מ מה דאנן לא בקיאין בבדיקה ולפי"ז יהי' גרע היכי שידוע שמכתה מוציאה דם מהיכי שאין המכה מוציאה דם וזהו ודאי לא מסתבר למימר הכי והי' אפשר לומר דהרמב"ן והרא"ש לא פליגי רק באשה שאין לה וסת דבעינן שנדע שמכתה מוציאה דם אבל ביש לה וסת דלפי פסק הרמ"א אפילו באם אין המכה מוציאה דם מודה הרמב"ן דתלינן במכה אפילו היכי שמוציאה דם. אך גם לפי"ז לא ניחא מה שציין הרמ"א בהגה"ה על מ"ש דאם אין לה וסת קבוע אלא א"כ ידוע בודאי שמכתה מוציאה דם כן משמע במרדכי ובהגה"מ ולמה לא כתב שכן מוכח מפלוגתא של הרמב"ן והרא"ש דאי באשה שאין לה וסת ג"כ לא בעינן שיודעת שמכתה מוציאה דם איך פליגי אי תלינן במכה האידנא אלא מוכח דלא תליא כלל בזה וצע"ג לדעתי: והנה לדינא בהאי עובדא אחרי שכבר נתברר שיזוב ממנה תמיד מראה לובן ויש לסמוך על זה לילך בתר רובא אחרי כי זה טרחא מרובה מאוד לבדוק בכל פעם וחשוב שעת הדחק כמו שהאריך בזה כ"ת זולת מלמ"ד יום ללמ"ד יום כמו דין אשה שאין לה וסת והנני למטיה שיבא מכשורא: סימן ע ע"ד השאלה איך לחשוב האידנא הבאנק נאטען לענין פדיון או לענין אונאה אם נחשבין כמו שטרות ודין שטרות להם או המה חשובין כמטבע גמור לענין פדיון ואונאה: והנה בדבר הערה ראשונה כבר החלטו גדולי האחרונים הגאונים בעל חת"ס ובעל השיב משה דבאנקנאטען דין מעות יש להם וחשובים המה ככסף גמור וגופן ממון הוי לענין שבועה ודין שומרים אך לענין פדיון בכור הגאון בעל חת"ס מפקפק קצת ע"ש שדבריו המה מגומגמים בלי הסבר והנה בעל השיב משה הביא סמוכין לדבריו מב"ק דף י"א דבתוס' שם מבואר דבגזלן דכתיב אשר גזל ודרשינן כעין שגזל לא אמרינן ביה שוה כסף ככסף וצריך להחזיר או הכלי או דמיה ע"ש ויש להבין למה חשיב הדמים כעין שגזל יותר משאר שוה כסף דאינון נמי דמי שוויא ועכצ"ל דבעד מעות יכול לקנות הכל ולפ"ז הני באנקנאטען וכדומה שיכול לקנות הכל כמו בעד מעות הוי כעין שגזל לענין זה וא"כ הדברים ק"ו כו' דודאי חשיבי הבאנקנאטען הנ"ל גופן ממון כנ"ל ברור וכן הוא מצד הסברא דכיון שיכול לקנות בהן הכל הוי גופן ממון עכ"ל של הגאון הנ"ל ע"ש: והנה באמת ראיה זו יש לדחות דלענין תשלומין פשיטא דעיקר תשלומין הוא בכסף והלא לענין נזיקין ועבד עברי בעינן קרא לרבות דשוה כסף הוא ככסף כדאמרינן ישיב לרבות שוה כסף ככסף ועיין בריש קדושין דמפלפלו שם התוס' דבקדושין מנ"ל דשוה כסף ככסף א"כ גבי גזלן דליכא קרא ואדרבא בעינן כעין שגזל והגזילה ליכא בעין ואין תקנה אלא תשלומים שפיר כתבו התוס' דתשלומים הם בדמים דחשיב כעין שגזל טפי משאר שוה כסף אבל מ"מ לא מוכח מזה לענין שלפנינו דשטרי מדינה חשיבי כסף אך בלא"ה לא היה להגאון ז"ל להביא עצות מרחוק אלא הדבר מבואר בתוס' ב"מ דף מ"ה ע"ב ד"ה אין שהביאו שם בשם יש אומרים דמטבע חשיב כלי לפי שיוצא בהוצאה וקונין בו כל דבר ואפילו לפי מאי דדחו התוס' שם דהא מוקי הגמרא בפרוטטות דליכא עלייהו טבעא היינו רק דלענין חליפין בכל גווני חשיב כלי אבל מ"מ לא נחית מהאי סברא דמחמת הטעם שיוצא בהוצאה חשוב גם כן כמו כל דבר ועוד מביא בב"מ דף מ"ה ע"א גבי הא דאמרינן התם דב"ש סברי כסף ראשון ולא כסף שני ופרכינן מדתנן הפורט סלע ממעות מ"ש ב"ש אומרים בכל הסלע מעות ומשני רבא ירושלים קמותבת שאני ירושלים דכתיב ביה ונתת כסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וכתבו בתוס' וז"ל וא"ת והא בעינן פרי מפרי וגידולי קרקע וי"ל דלא מיעטינן אלא מים ומלח אבל לא פרוטה דבפרוטה קונה בקר וצאן דהוי פרי מפרי ע"ש הרי בהדיא הך סברא דבמטבע שיכול לקנות בהם חשיב כמו בקר וצאן דזה וזה אחת הוא: וארוחנא בזה להבין דברי הרשב"א ז"ל בקידושין דף י"א גבי הא דאמרינן התם כל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי ופריך והרי מעשר דכתיב וצרת הכסף וכו' ותנן הפורט סלע ממעות מ"ש והקשה הרשב"א ז"ל והמהרש"א בשם מהר"י בן לב דמאי פריך הא י"ל דהוי ליה מתחילה מעשר שני בעד דינר שלם וחילל על פרוטות שיהיו שווים כמו דינר וע"ש ועיין בפנ"י שצעק