מצפה אריה תנינא חלק א רג

יתכן שתהא מטמאה ונ"ל דיש לפרש הא דקאמר הש"ס אישתרי נמי נבילה היינו ע"י נחירת סימנים אבל לא כשמתה מאליה דלא הוה דומיא דמליקה דנעשה ע"י מעשה המכשיר אבל אי קשיא הא קשיא לי אמאי סבר ר"ח דזר שאכל מליקה חייב שתים הא אמרינן בע"ז דף ס"ז ע"ב דר' שמעון סבר דכיון דכתיב לא תאכל כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה הראוי' לגר קרוי' נבלה ושאינה ראוי' לגר אינ' קרוי' נבילה א"כ מליקה שאינו ראוי לגר ל"ש לומר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי שכהנים אוכלים אותם ולמה יהא חייב משום נביל' הא אינו יכול לקיים לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה ובהדיא מבואר ביבמות שם בסוגי' דלר' שמעון זר שאכל מליקה חייב שתים הרי דלא בעינן שיהא ראוי ליתנו לגר וצריך לומר דרשא ל"ש במליקה דכיון שנאכלת לכהנים פשיטא דע"ז לא שייך לגר אשר בשעריך תתננה כו' שוב ראיתי להתוס' יומא ל"ו ע"ב ד"ה לאו דנביל' איכא בינייהו שהקשו דלמה לא נקט כמי טריפה וכתבו בתוך דבריהם לישב דאפילו ריה"ג לא חשיב ניתק כיון דלא ניתק כל מה שבלאו דבלאו כולל נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצתן ואהנך לא קאי לכלב תשליכון אותו ואעפ"כ מצאתי בספר אחד לאו דנביל' וטריפ' איכא בינייהו עכ"ל. מדבריהם שמענו דקדשים שמתו או שנתנבלו בשחיטתן רשאי ליתנן לגר ושנטרפו רשאי ליתנן לכלב מדקאמרי קדשים שיצאו חוץ למחיצתן א"א להשליכם לכלב מוכח דנביל' של קדשים כיון דמדאוריית' אין בהם מעילה כמו דקי"ל בריש מעילה כל הקדשים שמתו יצאו מידי מעילה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' ג' מה' מעילה א"כ שרי ליתנם לגר מה"ת ורק מדרבנן אסורין ומשו"ה חשיב שפיר ניתק לעשה דאלת"ה קשה הא גם בנביל' אין העשה כולל כל מה שבלאו דבלאו איכא נמי בהמת קדשים שנתנבלו וא"א ליתנם לגר ולא ניתקו לעשה ואך מ"מ יש לתמוה למה הי' צריכין התוס' לומר דהלאו כולל נמי בשר שיצאו חוץ למחיצתן תיפוק ליה דטריפות קדשים א"א להשליכן לכלבים דטעונין שריפה כדאית' בהדיא ברמב"ם בפ' ב' מהל' א"מ הלכה יצא שחטה ונמצאת טריפה הרי זו תצא לבית השריפ' וצ"ע: והנה לפי מה שכ' למעל' דיש בטריפ' עשה דשאינה זבוחה וכ"ש בעוף טריפה נתישב לי הא דאיתא בחולין נ"ו ע"א דאמר ליה מאן דבדיק במחטא למאן דבדיק בידים עד מתי אתה מאכיל לישראל נבילות ופריך נבילות הא שחוטה היא אלא טריפות ע"ש וזה הלשון איתא נמי בבכורות דף מ' ועיין תוס' חולין כ' א' דיה לא שכתבו דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת הא דנקט בפ' התכלת דף מ"ה סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו אשתרי נמי נבילה לאו דוקא דנביל' לא הוה כו' אלא כלומר טרפה וקרא נקט נבלה אגב טרפה ע"ש ולפי האמור דבטריפה איכא עשה דשאינה זבוחה שפיר מקרי טריפה נביל' דלענין אכילה הוה כמו לא נשחטה כלל רק גזירת הכתוב היא ששחיטתה מטהרתה מטומאת נבילות מ"מ לגבי אכילה חשיב כמו שלא נשחטה וכ"ל דיש להביא ראיה ברורה לזה מחולין ק"מ א' דאיתא התם כל צפור טהורה תאכלו מכלל דאיכא טמאה לא מכלל דאיכא איסורא ופריך מאי הוא אי טריפה בהדיא כתיב ואי בשחוטה דמצורע מסיפא דקרא נפקא וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות שחיטת מצורע ומשני לעולם בשחיטה דמצורע ולעבור עלי' בעשה ול"ת ופריך ולוקמיה בטריפה ולעבור עליו בעשה ול"ת ומשני דבר הלמד מענינו ובענינא דשחיטה כתיב וכ' רש"י ז"ל ד"ה טהורה תאכלו והא ודאי לא אכיל לה אלא שחוטה ועלה כתיב וזה אשר לא תאכלו מן השחוטה עכ"ל ולכאורה קשה אטו טריפה לאו שחוטה הוא הא קי"ל דשחיטת טרפה מטהרתה מידי נבילה ודוחק לומר דהש"ס מוקמיה להברייתא כר' יהודה דס"ל במתניתין דטהרות פרק א' דטריפה אין שחיטתה מטהרתה אבל לפי האמור דלענין אכילה שחיטת טריפה לכו"ע לא מקרי שחיטה שפיר ניחא דמשו"ה מוקי הש"ס לשחוטה דמצורע דודאי מקרי שחיטה דהא כתיב בהדיא ושחט את הצפור משא"כ בטרפה לא מצינו לשון שחיטה ודו"ק: סימן סח כבוד ידידי הרב החריף ובקי מו"ה ישראל יהודה וואלפסבערג נ"י בק' וויניק: ע"ד המקוה אשר דרש ממני שבעת תגבורת המים וגאה גאו בלתי אפשר להנשים הטובלות שיעמדו על הרצפה כי המים יגביהו עוף ועד הצואר יגיעו ע"כ נעשה עפ"י הרב הגאון המנוח המגיד דתו"ה ז"ל נסרים להניחם על גבי יתדות בעת ההיא כדי שיהי' עומדים על הנסרים שהמה מכסים את כל אורך ורוחב המקוה לבד לצד הצדדים יש חלל כדי לצרפם עם המים התחתונים וכתב כבודו שאין בזה שום חשש כלל כמ"ש הנו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' קל"ז שמותר להעמיד נסרים לסתום שלא יבלעו המים בקרקע המקוה דאפי' לדהר"ש והרע"ב שסוברים דאסור לסתום בדהמק"ט זהו רק היכא שהמקוה פסולה ובאים להכשיר ע"י דהמק"ט אבל במקום שעדיין המקוה כשרה גם קודם הסתימה והסתימה היא שלא יבלעו המים יותר ואז יפסול כשר לכו"ע וגם הביא מ"ש בספר חת"ס חלק יו"ד סי' י"ד מה שהשיב שם הרהג"א ר"ד ז"ל ממ"ש התוס' בסוכה דף יו"ד בשם ר"ת דאין לפרוס סדין בסוכה להגן בעד נפילת העלין גם מה שדחה אותו החת"ס לדחות קושייתו דשאני סדין שהוא סכך פסול ע"ש: והנה כל השקלא וטריא של הנו"ב והחת"ס אינם שייכים לנידון השאלה של המקוה הלזו דאין הנסרים מעכבים את המים לבל יבלעו אלא שיהי' מקום לעמידת הנשים עליהם ולא יהי' עמוק הרבה יותר מכפי גבהות של הנשים הטובלות ודבר זה הלא מבואר ביו"ד סי' קצ"ח סעיף ל"א והרבה שקלי וטרו בזה הנושאי כלים זה אוסר וזה מתיר וכבר נתפשט המנהג לסמוך על המהר"ם פאדווא ומהר"י כ"ץ מובאים בט"ז שם להקל ע"ש ומה נענה אנן אבתרייהו: אכן אחרי שאנחנו עסוקים בזה הענין בגוונא אם הנסרים עשויים לעכב את המים לבלי יבלעו בקרקע המקוה ויחסרו המים משיעור אמרתי אעיין קצת גם אנכי בזה. והנה החילוק של אא בין אם כבר נפרץ והמים שבמקוה נעשו זוחלים ועכשיו באים לסתום הסדקין ולהכשיר את המקוה אשר כבר נפסל' לבין הבא לתקן הסדקים הקטנים שעדיין אין בכח המים להיות זוחלין רק החשש על העתיד שלא ירבו הסדקים ויהיו המים זוחלין ע"י הסדקים זהו חילוק גדול ופשוט ומצינו כזאת כמה פעמים בש"ס ולא אזכיר רק לדוגמא גבי חמץ דאם חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו אבל חרכו לאחר זמנו בעינן שיהי' נפסל מאכילת כלב והחילוק אם החריכה נעשה קודם שחל על החומץ שם איסור דסגי בחריכה לבד לבין היכא שכבר חל עליו שם איסור דאז בעינן דוקא שיפסל מאכילת כלב וכן איתא בכריתות דף כ"א ע"א ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי ליה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב עי"ש: והנה גוף הדבר אי סילוק המניעה חשוב כעין הויה נראה לפע"ד דיש ללמוד דבר זה ממתניתין מפורשת בשבת דף קנ"א קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה לא שתעלה אלא שלא תוסיף וכתב רש"י ז"ל ד"ה לא שתעלה דהוה לי' בונה ע"ש הרי