מצפה אריה תנינא חלק א רב

הושט ונמצא הגרגרת שמוטה כו' שסבר דשמוטת הגרגרת הוי כמו נפסק הגרגרת וכן כתב רש"י ז"ל בחולין דף כ"ז ע"ב ולהלן שם כ"ח ע"א דלמ"ד אין שחיטה לעוף מהני עיקור סימנים כמו נחירת סימנין ע"ש ולהכי הכא אפילו אם נשמט הגרגרת קודם ששחט הושט עכ"פ אחר שחיטת הושט חשיב כמתה וליכא עליה תורת מפרכסת ותו ליכא למימר דבחזקת איסור אבמה"ח עומדת לפי פירושו של מוח"ז ז"ל ומ"מ אמרו חכמים ספק בשחיטה פסול ש"מ דגם היכא דליכא למימר בחזקת איסור עומדת מ"מ בספיקא מקמיה שנתחזק היתרא אמרינן דטריפה והא דאמר ר"ה הלשון בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הוא לאו דוקא אלא שעכ"פ אינה בחזקת היתר ורק כשנמצא ספק טרפה אחר שנתחזק' הבהמ' להיתר אינה יוצאת מהיתרה הראשון. וע' בתב"ש סי' י"ח ס"ק כ"ט שהאריך בכלל זה דכל שיצא הדבר בהיתר אין לשנות לאיסור ומביא ראיה מכתובות דף כ"ד אמר ר' יוסי גדול' חזקה ע"ש: היוצא לנו מזה דגבי עוף שייך דין מפרכסת דוקא כשסימן אחד נשחט לבד אבל אם שני סימנים נשחטו ליכא תו דין מפרכסת אלא חשובה כוותה ולא דמי לבהמה דגם אחר שחיטת שני סימנים יש לה דין מפרכסת מחמת כיון דבעוף סגי בשחיטת סימן אחד הרי מוכח דכח החיות אין בעוף חזק כל כך כמו בבהמ' ולפ"ז יש לנו כמו כן לומר דהא דפליגי חזקיה ור' יוחנן בחולין דף קכ"א בשחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת דחזקיה אמר אינה לאברים ור' יוחנן אמר ישנה לאברים דדוקא בבהמה פליגי בשחט בה שנים או רוב שנים דבזה סבר חזקיה דאינה לאברים אבל בעוף לא פליגי כלל דאם שחט בה שנים או רוב שנים גם לר' יוחנן אינה לאברים ואם שחט בה רק סימן אחד גם לחזקיה ישנו לאברים דאף דלענין שחיטה חילק' התורה בין בהמה לעוף דבעוף סגי בסימן אחד מ"מ מוד' חזקיה דלא חשוב כמתה כיון דסימן א' קיים ואף שהתוס' חולין דף פ"ד ע"א ד"ה בעינן כתבו ודוחק לומר דהכא מיירי בעוף כו' ע"ש אין ענין העמדה והערכה דומה לדין מפרכסת לחייב משום אבמה"ח והבן: ועפ"ז נתיישב לי מה שהביא בספר תפארת ישראל בפ' א' דטהרות קושיא חמורה בשם הגאון רע"א דאיך יפרנס חזקיה מתניתין מפורשת דטהרות שם גבי עוף טמא אין שחיטתה מטהרתה היינו לב"נ ע"ש הא לחזקיה צריך להיות דחשוב כמתה ואינה לאברים. ולפי הנ"ל שפיר ניחא דמיירי מתניתין בסתם שחיטה גבי עוף דהיינו בסימן אחד ומוד' חזקיה דישנו לאברים ודוק: אבל אי קשיא הא קשיא לי לפמ"ש התוס' בביצה שם לפרש דחזקת איסור היינו עשה דשאינה זבוחה האיך אמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה ולמה הדבר פשוט כל כך הא ר"ש ס"ל בפ' אותו ואת בנו ובפ' כיסוי הדם דף פ"ה דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה וגמר לה מטבוח טבח והכן רק דנפקא לן מקרא דכי ימות מן הבהמה דשחיטת טרפה מטהרת מידי נבילה. ולפ"ז למה לא יהיה בטריפה עשה דשאינה זבוחה כיון דלאו שחיטה היא כלל ובקרא כתיב וזבחת ואכלת וכיון דלא חשיב זביחה צריך להיות העשה דשאינה זבוחה בתקפה א"כ אפילו בטריפה נימא דאיכא חזקה דשאינה זבוחה לר' שמעון ודוחק לומר דרב הונא קאמר אליבא דר' מאיר דקי"ל כוותיה דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ולא עוד אלא שנראה לענ"ד דאפילו לר"מ דסבר שחיטה שא"ר שונה שחיטה ז"א אלא לענין שאר דברים כמו לגבי איסור אותו ואת בנו או לגבי ד' וה' אבל לענין עשה שאינה זבוחה מודה דלא שמה שחיטה ויש להוכיח דבר זה ממה דאיתא בחולין דף פ"ה ע"ב דמודה ר' מאיר שאינה מתירתה לאכילה ופריך פשיטא טרפה באכילה מי משתרי ומשני לא נצרכה אלא לשוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי ע"ש ולכאורה איזה איסור יש בהולד דהאיסור טרפה שיש בהבהמה ליכא בהולד שהרי שחיטת עצמה מתרת אותה וע' בהגהות רע"א יוי"ד סי' י"ג שנדחק בזה אבל לפענ"ד נראה שיש לומר דכאן דכתיב בקרא וזבחת ואכלת א"כ בעינן שהזביחה תהא מתרת לאכילה אבל אם הבהמה אינה ראויה לאכילה לא חשיב שחיטה לענין אכילה ורק פלוגתא דר"מ ור"ש הוא לענין שאר דברים אבל לענין עשה דשאינה זבוחה גם ר"מ מודה דלא חשיב זביחה וכבר כתבתי דבר זה בהגהות מלחמת אריה סי' נ"ג. ובזה ישבתי דברי ומשם הר"נ ז"ל בסנהדרין דף קי"ב ע"ש תדרשנו: אך דבר זה אינו מוחלט אבל עכ"פ לר"ש דסבר בהדיא דשחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה בודאי קשה דגם בטריפה יש לומר דבחזקת איסור עומדת דהיינו בעשה שאינ' זבוחה אמנם אנן קי"ל כר' מאיר דשמה שחיטה באותו ואת בנו וכר"ש בכיסוי הדם כמבואר בחולין בפרק כיסוי הדם דף פ"ה אמר ר' יוחנן ראה רבי דבריו של ר"א באותו ואת בנו ושנאה בלשון חכמים ודבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאה בלשון חכמים והטעם מבואר בגמרא דגבי עוף כתיב אשר יאכל ע"ש ולפ"ז יש לומר ולחלק בין בהמה לעוף דבבהמה דשחיטה שא"ר שמה שחיטה ליכא בטריפה עשה דשאינה זבוחה (ובעוף אי נימא דבכשרה איכא עשה דשאינה זבוחה דלא כמ"ש הפ"מ בפתיחתו דבעוף ליכא כלל עשה דשאינה זבוחה) גם בטריפה איכא עשה דשאינה זבוחה משום דבעוף שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה ולפ"ז מיושב ג"כ דברי הרבינו יונה שכ' דבגף העוף או שנשברה רגלו מן הארכובה ולמעלה ואינו ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה אסורה היינו דוקא בעוף דבחזקת איסור קיימא שאינה זבוחה וע"ז מביא ראיה מהך דשחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה דבעוף אין לחלק בין ספק בשחטיה לספק טרפה והחילוק דאמר רב הונא בביצה הוא רק בבהמה אבל לא בעוף ודו"ק. והנה בדבר מה שכתבתי למעלה לדקדק בדברי התוס' דחולין ק"ב דנקטו מה דלא קתני ברישא אין שחיטתה מטהרתה לב"נ והשמיטו מליקתה לכאורה יש לומר דבמליקה ל"ש לומר מי איכא מידי כו' דהא באמת אסור בישראל ולכהנים בלבד הוא דשרי ולפי מ"ש למעלה דתליא בפלוגתא דר"ח ובר קפרא ביבמות ל"ג ע"ב דר"ח סבר דמליקה לכהנים הותרה ולא לזרים ובר קפרא סבר דכשהותרה מליקה הותרה לכל א"כ לב"ק שייך שפיר לומר מי איכא מידי כו' דאף דלישראל אסור משום איסור זרות מ"מ כיון דאיסור נבילה ליכא הוה כמו טרפה ששחטה שהשחיטה מתרת לב"נ מטעם מי איכא מידי כמ"ש התב"ש בסי' כ"ז. וכן כתב הגאון רע"א בהגהות יו"ד סימן כ"ז. ע"ש וכמבואר בתוס' הנ"ל בהדיא: אמנם מה דקשה לי לר' חייא שסבר דזר שאכל מליקה חייב שתים דמליקה הותרה לכהנים ולא לזרים אמאי באמת המליקה מטהרת לישראל מידי נבילה ולמה לא יטמאו בגדים אבית הבליעה אחרי דלגבי ישראל הוה נבילה: והנה בפרק א' דטהרות ובזבחים ס"ט ע"ב דפליגי ר"מ ור' יהודה ור' יוסי אי מליקת טרפה מטהרתה מידי טומאתה וקתני התם מה מצינו בשחיטתו שהיא מכשרתו לאכילה ומטהרת טרפה מטומאתה אף מליקתו שהיא מכשרתו באכילה תטהר טריפתה מידי טומאתו לכאורה יש להקשות הא מליקה אינה מכשרת לאכילה אלא לכהנים ולא לישראל אליבא דר' חייא דחייב שתים בזר שאכל מליקה ועכצ"ל דכיון שעכ"פ מכשרת לאכילה לכהנים שוב לא יתכן שתהא מטמאה ולפ"ז קשה לי הא דאיתא במנחות דף מ"ה דמליקה לכהנים איצטריך ליה סד"א כיון דהותרה מליקה לגבייהו אשתרי נמי נבילה אם אשתרי נבילה לכהנים איך אפשר שתהא נבילה מטמאה הא כל שמכשרת לאכילת כהנים לא