מצפה אריה תנינא חלק א רא

ישראל שיכול כ"א מישראל לשחוט ג"כ בעצמו לכן מהני שחיטת חבירו משא"כ נכרי. ונראה לי די"ל דיש לדמות לפלוגתא דר' חייא ובר קפרא ביבמות שהבאתי למעלה בזר ששימש בשבת או בטומא' או שאכל מליקה דר"ח סבר דחייב שתים משום זרות ומשום שבת או משום זרות ומשום טומאה וכן משום זרות ומשום מליקה ובר קפרא סבר דאינו חייב אלא אחת ואיתא התם דהתחיל ר' חייא לדון שבת וטומאה ונביל' לכל נאסרו כשהותרה במקדש לכהנים הותרה ולא לזרים והתחיל ב"ק לדון דנבילה וכו' לכל נאסרה וכשהותרה במקדש לכל הותרה ואין כאן אלא משום זרות והנה גבי מליקה פשיטא דהותר לכל הכהנים לאכול מה שנמלק ע"י כהן מחמת דאינהו בני מליקה נינהו ומ"מ לישראל פליגי ר"ח ובר קפרא אי הותר להם איסור נבילה ועל כרחך משום דישראל לאו בני מליקה נינהו: א"כ לפ"ז אפשר דבסברא זו פליגי נמי רב אחא ב"י ורב פפא דמתחלה אבמה"ח לכל נאסרה בין לישראל ובין לב"נ וכשהותרה מפרכסת ע"י שחיטה שוב הותרה לכל לב"ק דאע"ג דנכרי לאו בני שחיטה נינהו מ"מ דמי למליקה דישראל לאו בני מליקה נינהו ומ"מ סבר ב"ק דמה שנמלק ע"י כהנים במקדש הותרה לישראל איסור נבילה משום דלא אפשר לומר דיהא האיסור נבילה דנאסרה לכל שרי לכהנים ולא לישראל א"כ הכא נמי אי אפשר לומר דאבמה"ח דנאסרה לכל יהא שרי לישראל ע"י שחיטה ולנכרי אסור אבל לר' חייא דסבר דהותרה רק לכהנים ולא לישראל משום האי סברא דשאני כהנים דבני מליקה נינהו אבל ישראל לאו בני מליקה נינהו א"כ הכא כמי י"ל דשאני נכרים דלאו בני שחיטה נינהו א"כ שפיר י"ל דהרמב"ם סובר דהך ברייתא דהרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה וכו' דאמרינן אחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו דלא כרב אחא ב"י אתיא כבר קפרא אבל הרמב"ם פסק כר' חייא דחייב שתים דלכהנים הותרה משום דבני מליקה נינהו אבל לא לזרים דלאו בני מליקה נינהו ולהכי פסק כרב אחא ב"י דמפרכסת אסור לנכרים דלאו בני שחיטה נינהו. ולפי האמור יש ליישב הקושיא הנ"ל די"ל דכל עיקר טעמא דרב אחא ב"י דסבר דמפרכסת אסור לב"נ מחיות דלאו בני שחיטה נינהו הוא משום דמדמי למליקה דאע"פ דכהנים מותרין מ"מ לישראל אסור משום נבילה ג"כ א"כ כל זה לפי האמת דכתיב כל נבילה וטרפה מן הבהמה ומן העוף לא יאכלו הכהנים וכיון דכהנים אסורין בנבילה שפיר דמי אהדדי אבל אי לא הוי כתיב האי קרא והוי אמינא דכהנים לא נאסרו כלל בשום נבילה לא הוי ידעינן למילף ממליקה וממילא הוי אמרינן כיון דשחיטת ישראל מתיר לישראל האיסור אבמה"ח בעודה מפרכסת הותר ג"כ לב"נ: עוד זה התבוננתי וראיתי דריש לקיש בלא"ה לא מצי סבר הך שינוי' דרבינא דקאמר דס"ד אמינא דכהנים הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו אישתרי נמי נבילה לגבייהו דהנה בחולין דף ק"כ ע"א סבר ריש לקיש דגבי חמץ וגבי חלב וגבי נבילה דאמר קרא נפש לרבות את השותה וקאמר הש"ס וצריכא וכו' לא לכתוב רחמנא בחלב ותיתי מהנך מה להנך שכן לא הותרו מכללן תאמר בחלב שהותר מכללו ומאי נינהו אילימא חלב בהמה לגבוה נבילה נמי אשתרי מליקת עוף לגבוה ואלא חלב חיה להדיוט נבילה נמי אשתרי מליקה דחטאת העוף לכהנים לעולם חלב חיה להדיוט ודקא קשיא לך כהנים. כהנים משלחן גבוה קא זכו ע"ש. א"כ לפ"ז מוכח דרק מליקה הותר לכהנים ולא כל נבילות דעלמא ולא הוי ס"ד כלל דלכהנים הותר שאר נבילות דא"כ הא נבילה נמי הותר מכללו ול"ל קרא דנפש בחלב אלא ע"כ דרבינא דמנחות לא סבירא ליה כר"ל דנפש בא לרבות את השותה ור"ל לא ס"ל כמו דמשני רבינא. גם י"ל דר"ל דס"ל נפש לרבות את השותה ע"כ מוכח כר' חייא דזר שאכל מליקה חייב משום נבילה דאל"ה הא נבילה הותר מכללו במליקה נמי אצל זרים כמו חלב דחיה ודו"ק: סימן סז בדבר מה שכתב מוח"ז הגאון ר' מרדכי זאב ז"ל בתשובתו הנדפס בישי"ע יו"ד סימן י"ז בישוב דברי רש"י ז"ל ביצה דף כ"ה בהא דאמר ר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נטרפה דהוה בחזקת איסור אבר מן החי ובתוס' ד"ה בחזקת כתבו ולא נהירא דכיון דחזינן דמתה לא שייך בה איסור אבר מן החי די"ל דכונת רש"י ז"ל דבעודה מפרכסת איכא חזקת איסור דאבמה"ח דאי שחיטתה פסולה אכתי איסור אבמה"ח לא נפקע ממנה כל זמן שהיא מפרכסת כמו שכתב התב"ש בסי' כ"ז ואי השחיט' כשרה ליכא שום איסור אבהמ"ח לישראל כדאיתא בש"ס ופוסקים ולהכי סבר ר"ה דאמרינן בספק שחיטה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה וכמו שכתב רש"י ז"ל בחזקת אבמה"ח ע"ש. ונ"ל דלפ"ז יש מקום לישב מה שהביא הר"נ ז"ל ריש חולין בשם רבינו יונה דאם נשבר גף העוף או נשברה רגלו מן הארכובה ולמעל' ואינו ידוע אם קודם שחיטה נעשה אי אחר שחיטה נעשה דאזלינן לחומרא ומביא ראיה מחולין דף יו"ד דתניא שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואינו ידוע אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה זה הי' מעשה ואמרו כל ספק בשחיט' פסול ותמהו עליו דשאני התם דהוי ספק בשחיט' וכדרב הונא דבחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחט' משא"כ בספק טרפה וע' מה שכתבתי בזה בספרי שו"ת מצפה אריה סימן מ"ו: ולפי מ"ש מו"ח ז"ל דבחזקת איסור דאמרינן היינו כשהבהמ' מפרכסת שפיר יש לישב דברי הר"י הנ"ל. עפ"י מ"ש רש"י בחולין כ' ע"ב גבי הא דאמר רבא ותקשי לך עולת העוף וכי מתה עומד ומולק דאף בסימן אחד בודאי היא מתה ע"ש וע' במהרש"א שמפרש עם רוב בשר והוכיח מהא דאמרינן גבי חטאת העוף שם דחותך שדרה ומפרקת בלי רוב בשר וכשהגיע לושט או לקנה חותך סי' אחד או רובו ורוב בשר עמו ויקשה וכי מתה עומד ומולק עיין בדבריו ועי' מ"ש לעיל ועתה הנני מוסיף לומר דדוקא בסימן אחר בעינן עם רוב בשר דאז חשיב כמתה אבל בעוף בשני סימנים גם בלא רוב בשר חשיב כמתה דלא מסתבר כלל דרוב בשר יהיה יותר גרע מסימן השני לכן במליקה דעולה דחותך שנים או רוב שנים לא קתני ורוב בשר עמו כמו דקתני גבי חטאת משום דבחטאת חותך רק סימן אחד לבד בעינן רוב בשר עמו אבל עולה דחותך שני סימנים לא בעינן רוב בשר וכן לא מצינו גבי עולה בשום מקום שיהא צריך לחתוך גם רוב בשר משום הך טעמא דאמרינן וכי מתה עומד ומולק ואך לפי הס"ד שהי' סבר דהא דקתני גבי חטאת חותך רוב בשר הוי פירושו קודם חתיכת הסימנים הי' סבר דגם בעולה צריך לחתוך רוב בשר אבל לפי המסקנא לא בעינן גבי עולה שיחתוך רוב בשר וכן כתב בספר מנחת חינוך בפ' ויקרא מצוה קט"ו וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר דעם רוב בשר הרי הוא כמתה וכן נראה מדברי התוס' חולין ק"ב ד"ה אלא שכתבו דאין שחיטת' מטהרת לב"נ כ"ז שמפרכסת גבי נבילת עוף טהור דקתני רישא שחיטת' מטהרת טרפת' מטומא' ולא קתני דאין שחיטת' מטהרת' כדקתני סיפא כו' עכ"ל. ויש לדקדק הא ברישא קתני שחיטת' ומליקתה ולמה השמיטו התוס' מליקתה ולפי הנ"ל ניחא דבמליקה ל"ש מפרכסת דאחר המליקה תיכף נחשב מתה דבחטאת חותך סימן אחד עם רוב בשר ובעולה הוא חותך שני סימנים ותו ליכא למימר דין מפרכסת משו"ה דקדקו וכתבו שחיטתה לבד מעתה לפ"ז שפיר הביא הר"י ראיה מהך דשחט את