מצפה אריה תנינא חלק א כ

הוא מחמת עשה דתשביתו ולא משום לאו דב"י ולא כדעת הש"א דשני דברים אלו לא יתאימו יחד והוא עפ"ימה שכתבו גדולי האחרונים הישוי"ע והמק"ח בסי' תמ"ח דהא דקנסו חז"ל אפילו אם היה אנוס או שוגג הוא מחמת הטעם שכיון שהיה מחויב לבער בתוך הפסח ואלו היה עושה כפי חק התורה כבר היה החמץ מבוער מן העולם והיה נעשה אפר מהיכי תיתי נימא שיהא החוטא נשכר מחמת שעבר ולא ביערו ירויח עכשיו ויהנה מהחמץ. ולכן אסרו חז"ל ושוויה כעפרא דארעא עיין בדבריהם ולפ"ז אם נימא דלגבי ב"י וב"י מהני מכירה לנכרי א"כ למה אסרו חז"ל מלמכרו לנכרי אחר הפסח הלא גם בתוך הפסח היה אפשר למכרו כדי שלא יעבור בב"י וב"י אלא על כרחך דהא לא היה רשאי למכרו משום דהיה נהנה מהחמץ ע"י מכירה וגם עבר על עשה דתשביתו א"כ לפ"ז חזינן דהקנס הוא משום זה ולא משום בל יראה ומעתה גם כשעבר ומכר אחר חצות בעה"פ דעבר ג"כ על עשה דתשביתו וגם נהנה מהחמץ יש לקנסו דהא מדינא היה חייב לבערו מן העולם ולמה ירויח זה ע"י מה שעבר ומכר ולא ביערו ודו"ק אבל יש מקום לומר דבנידן דידן דמסתמא ביטל זה כל החמץ ע"י אמירת כל חמירא כמנהג כל ישראל יהא מהני הביטול להתיר החמץ אחר הפסח כיון דעכ"פ לא עבר על עשה דתשביתו כיון שביטלו ואע"ג דמבואר בפוסקים ובשו"ע סי' תמ"ח דגם אם ביטל אסור מ"מ בכה"ג יש מקום לחלק בין אי עבר הפסח על או רק ע"פ משום עשה דתשביתו ומשום דהא דהצריכו חז"ל לבער ולא סמכינין על הביטול הוא מטעם גזירה שלא יבוא לאוכלו וא"כ בע"פ הרי הרבה פוסקים ס"ל דהלכה כר"ש וגם לפני זמנו אינו עובר עליו ואע"ג דאנן קי"ל דהילכתא כר' יהודה דע"פ אסור. עכ"פ איכא סניף להתיר ודו"ק. אמנם בנידן דידן שמכר החמץ אחר הביטול יש לומר דגרע טפי דגלה דעתו שחזר מהביטול דמעיקרא שהרי מכר אח"כ דוגמא לזה כתב הפנ"י בפסחים דף י' ע"ב גבי הא דאמרינן הבודק צריך שיבטל ומסיק התם דשמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עלויה. וכתב רש"י ז"ל וחס עליה לשורפה ומשהה לה רגע אחת ועובר עליו בב"י ע"ש. וכתב הפנ"י לפרש דברי רש"י ז"ל דכונתו היינו שרוצה ליתן לבהמת הפקר או לעכו"ם שאינו ונכירו או לישאל לחכמים מה יעשה בה ובתוך כך יעבור עליו ע"ש שמיישב בזה קושיית התוס'. ולפ"ז היכי שמכר לנכרי אחר הביטול הרי חזינן שהי' דעתיה עליה וניחא ליה בהחמץ ותו לא מהני מה שביטל מקודם אכן יש לומר דאטו כ"ע דינא גמריי ומסתמא כשמכר זה את החמץ היה סבור שמותר למכור ואדרבה סבר שבזה שמוכר הוא יוצא עפ"י ד"ה ולא היה דעתו לחזור מהביטול כלל עוד נראה שיש לצדד כאן להיתר ולומר דחטים שנפלו עליהם מים לא הוי חמץ גמור אלא דחיישינן שמא נתחמצו כמו שמבואר בפוסקים א"כ לא הוי רק ספק חמץ ולא מצינו שאסרו רז"ל אלא בסתם חמץ דהוי חמץ גמור אבל לא בספק חמץ שעבר עליו הפסח דאע"ג שהיה מחויב לבערו מתורת ספק דאורייתא מ"מ השתא דלא ביערו וליכא אלא ספק קנס דרבנן אזלינן לקולא. ויותר מזה הא הרבה פוסקים סבירי להו דאפילו ודאי חמץ שנתערב בתוך הפסח דודאי היה מחויב לבער בתוך הפסח מ"מ מותר התערובות לאחר הפסח כשעבר ולא ביערו א"כ כ"ש הכא דאינו אלא ספק חמץ: הן אמת שאני נבוך בזה דהא דחטים שנפל עליהם מים הוי רק ספק חמץ היינו כשנתייבשו החטים קודם הטחינה וכשנעשו קמח היו החטים יבשין אבל אם נשרו במים ונטחנו בעודן לחים א"כ הלא הקמח הוא לח וכשנפל מים על הקמח הוא חמץ גמור. אך יש לומר דלחלוחית של החיטה אינו כל כך בעומק החיטה שיהא הקמח לח רק על הקליפה למעלה וכיון שהקליפות המה הסובין נזרקין לא הוי רק ספק חמץ: ולענין אם המעות שקיבל מהנכרי בעד החמץ מותרין הדבר מבואר להיתר באוו"ח סימן תמ"ג ואפילו לדעת רש"י שהביא הט"ז שם דלמחליף עצמו אסורין מ"מ בנידן דידן שזקף המעות להנכרי במלוה והוא משלם ליה אחר הפסח גם לרש"י ז"ל מותרין דלא חשיבי חליפי איסורי הנאה שהרי השתא החמץ מותר וכמו שכתבתי למעלה מש"ס דע"ז דף ס"ב ע"ב דבי ר' אפי' פירות שביעית מישראל ופרעי להו בשמינית ודו"ק היטב: והנה ראיתי להעיר כאן על שהמציא בספר קצה"ח בסי' רס"ב אות ד' וכתב וז"ל ובשו"ת כתבתי בזה באחד ששכח מחמת אונס לבטל חמצו בע"פ קודם שש ואחר שש נזכר וביטל חמצו והעלית דמותר בהנאה אחר פסח כיון שהעלו האחרונים להתיר כל שביטל אפילו בלא מכירה כיון שעכשיו נהגו כו"ע בנוסח כל חמירא לא חיישינן להערמה שבודאי יעשה כסדר הזה אלא בנ"ד גם ביטול לא היה לו בזמנו וכתבתי מהך סוגיא דעירובין דף ס"א בביטול משחשיכה דה"ל כמו כלך אצל יפות ואמרינן מסתמא ניחא ליה מעיקרא אלא ששכח ולא ידע א"כ ה"ה בזה שנזכר אחר שש וביטל אמרינן מעיקרא ניחא ליה אלא ששכח ולא ידע והא דאמרינן פ"ק דפסחים דף ז' ולבתר איסורא לא מצי מבטל ליה והתניא היה יושב ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו אחד שבת ואחד יו"ט וכו' י"ט בתר איסורו הוא ולא אמרינן מעיקרא ניחא ליה בביטול אלא ששכח ולא ידע דאפשר לומר הך סוגיא נמי אידחי מהך סוגיא דעירובין כו' ע"ש ואנכי תמה אקרא על גברא רבה גדול הדור כמותו יאמר דבר זה. דאיך מדמי הך דפסחים לענין כלך אצל יפות וגם לענין דעירובין הנ"ל דלא מיבעיא דיש מרחק מהך דחמץ להך דכלך אצל יפות דהתם אפילו אם נימא דביטל ההפרשה שהפריש השליח מעיקרא מ"מ עכ"פ יש בידו של השליח לתרום בתר דאמר כלך אצל יפות ויהא חל תרומתו מכאן ולהבא דהא נמצאו יפות מהן משא"כ הכא דאם נמא דלא חל הביטול קודם זמן הביעור שוב לא מהני מכאן ולהבא. וגם מהך דביטול רשות ג"כ לא דמי דאף דהתם אי נימא דלא מהני ביטול רשות משחשיכה להיות מותר לטלטל עכ"פ הרשות עדיין הוא שלו ובידו לבטל גם עכשיו משא"כ בחמץ לאחר זמן איסורו שכבר נאסר החמץ בהנאה ותו לא קאי ברשותיה והחמץ אינו שלו לבטל איך נימא דכיון שהוא מבטל עכשיו ניחא ליה ג"כ קודם שש דשאני עכשיו שכבר נאסר החמץ וכבר נעשה אינו שלו ואין לו שווי כלל. ואין ראיה מזה שגם קודם זמן איסורו ניחא ליה שיהיה החמץ בטל דאולי רק עכשיו הוא מבטל אבל בשעה שהיה החמץ מותר בהנאה לא היה מבטלו אלא היה מוכרו לנכרי וז"פ לפע"ד כתבתי: סימן ט אחדשה"ט כמשפט לת"ח כמותו את מכתבו עם שאלתו שאלת חכם קבלתי לנכון ומחמת שהענין נוגע להלכה למעשה אמרתי נכון שלא לעכב יותר והנני להשיב חוו"ד העני' עפ"י ד"ת. ובכלל אני אומר כי כ"ת יפה הורה לדמות ד"ז למ"ש הט"ז באו"ח סי' קנ"ג ס"ק ו' דמותר למכור ביהכ"נ של כרכים שלרבים ליחיד עפ"י שבעה טובי העיר וה"ה לדעתי רשאי לשנות עפ"י שבעה טובי העיר מבהמ"ד לביהכ"נ אפילו דהוה הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה. וכאשר בינותי בספרים מצאתי ראיתי להגאון החסיד משאנץ בספרו דברי חיים חלק שני סי' י"ג דמתיר עפ"י זט"ה לעשות וביהכ"נ של אנשים בהכ"נ של נשים כיון דביהכ"נ של נשים נמי יש קדושה בה ואינו אלא הורדה לכן שרי ע"ש א"כ ק"ו בן בנו של ק"ו דשרי לעשות