מצפה אריה תנינא חלק א יט

ענין הפסח קנסא קניס ר"ש ואין לדחות ולומר דהאיך מהני ההקדש בחמץ בתוך הפסח הא בב"ק דף מ"ה ע"א אמרינן גבי שור הנסקל שנגמר דינו הקדישו אינו מוקדש דז"א הא כמו כן קתני התם מכרו אינו מכור ומ"מ סבירא להו להני פוסקים דלשאר איסורי הנאה מהני מכירה דדוקא בש"ה לא מהני דמצותו בסקילה מדאורייתא גם לאחר המכירה וההקדש אבל לא בשאר א"ה, א"כ בחמץ בפסח לדעת הפמ"ג דמהני מכירה מטעם דתו לא חשיב שלך ה"ה דמהני הקדשו ותו ליכא מצוה בשריפתו. דהא לא חשיב שלו ובודאי לא מסתבר לחלק בין מכירה להקדש איברא דלדעתי יש לחקור לרב אחא ב"י דאמר אליבא דר"י דמקיש שאור דאכילה לשאור דראיה האיך הדין בחמץ של ישראל שמכר לנכרי בתוך הפסח לדעת הפמ"ג דמהני המכירה לגבי לאו דבל יראה דתו אין הישראל עובר מכאן ולהבא מי נימא כיון דנפקע איסור דב"י וב"י נפקע נמי איסור אכילת חמץ דכיון שהחמץ הוא עתה של הנכרי חשיב עכשיו חמץ של אחרים או נימא דכיון שכבר נאסר החמץ בעודו ברשות ישראל מקודם מכירתו לא נפקע דוגמא לזה כתבו התוס' בב"מ דף פ"ח ע"א בשם הריב"ם בלוקח שאינו מירוח פטור שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל ליקח ממורח הואיל ונתתייב ברשות מוכר תו לא פקע שם טבל מיניה כמו בהקדש והפקר ע"ש. וכן נראה לי דהא ודאי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור לר' יהודה מן התורה גם אי מכר הישראל לנכרי אחר הפסח אסור דאע"ג דעכשיו הוא של נכרי מ"מ כיון דבימי הפסח היה של ישראל ועבר עליו בב"י וב"י נאסר לעולם. א"כ הכא נמי כשמכר הישראל בתוך הפסח כיון שכבר עבר הישראל בב"י וב"י נאסר לעולם דלא גרע מאלו מכר אחר הפסח לנכרי דאסור ואע"ג דיש לחלק דשאני לאחר הפסח דליכא תו לאו דב"י וב"י משא"כ בתוך הפסח דאיכא לאו דב"י וב"י רק דנפקע אצל הישראל מחמת המכירה דלא חשיב שלך. א"כ יש לומר דה"ה לגבי איסור אכילה לא חשיב שלך מ"מ אי אפשר לומר כן, דאם כה נימא יקשה לרב אחא ב"י הא דיליף ר' יהודה לעיל דף כ"ז ע"ב דאין ביעור חמץ אלא שריפה מנותר דאסור באכילה ובהנאה והוא בשריפה ה"ה חמץ הא איכא למיפרך מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו משא"כ חמץ דאיכא היתר לאיסורו ע"י הפקר או למכרו לנכרי ויעשה חמץ של אחרים דמותר. אלא עכצ"ל דמודה ראב"י דחמץ שכבר נאסר ועבר עליו בב"י וב"י תו לית ליה היתר כלל לענין איסור אכילה והנאה: שוב התבוננתי וראיתי דיש נמי להביא ראיה דגם לראב"י אליבא דר' יהודה כל שהחמץ היה של ישראל בתוך הפסח ועבר עליו בב"י וב"י לא מהני עוד המכירה לנכרי בין שמכר אחר הפסח ובין שמכר בתוך הפסח שיהיה מותר החמץ באכילה או בהנאה מחולין דף ד' דאיתא התם חמצו של עוברי עבירה אחר הפסח ונותר מיד מפני שהן מחליפין סברוה הא מני ר' יהודה היא דאמר חמץ לאחר הפסח דאורייתא. וכתב רש"י ז"ל דכיון דמצי לאכול היתרא דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר לא אכיל דידיה דחנץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור. ואע"ג דהשתא כמי אסור לגבוה דהא מיתהני מחמץ שעבר עליו הפסח אפילו הכי כל כמה דמצי למיעבד בהיתרא פורתא עביד וכו'. ויש אומרים דאף לעצמו מותר וטעות היא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח וכו' ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים. עכ"ל: והנה מדברי רש"י מוכח דס"ל דהסוגיא אזלא כרב אחא ב"י דר' יהודה ס"ל דרק חונן של ישראל אסור לאחר הפסח. וחמץ של נכרי מותר דאיתקש שאור דאכילה לשאור דראיה וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דסברוה אתיא כרב אחא ב"י ואי נימא דלדידיה גם בחמץ של ישראל שנמכר לנכרי מותר אח"כ לישראל הא שפיר י"ל כדעת הי"א דגם לעצמו מותרין החליפין מחמת הטעם כיון דבמשיכת הנכרי להחמץ נעשה החמץ היתר א"כ כשנותן הנכרי אח"כ החליפין להישראל לא חשיב כלל תו חליפי א"ה דבההיא שעתא ליתא לאיסורא דכבר נסתלק האיסור מהחמץ של ישראל שמכר להנכרי: ולפענ"ד יש לדמות דבר זה להא דאיתא בע"ז דף ס"ב דבי ר' ינאי יזפי פירות שביעית מעניים ופרעי להו בשמינית אתו אמרי ליה לר' יוחנן אמר להו יאות הן עבדין וכתבו רש"י ותוס' כיון דההיא שעתא לא הוי הנך בעין לאו חליפין נינהו ע"ש וא"כ הכא נמי דבההיא שעתא כבר ליתא לאי סורא דחמץ לא חשיב חליפי א"ה. ואדרבה נראה לי דזה עדיף טפי דבשעה שקיבל החליפין כבר נעשה החמץ היתר ואיך יחול האיסור על החליפין ולפ"ז לא קשה כלל קושית רש"י ז"ל מהא דתנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור דמתניתין אתיא כר' שמעון דחמץ של אחרים בתוך הפסח נמי אסור באכילה ובהנאה. א"כ החליפין נמי אסורין אבל לרב אחא ב"י אליבא דר"י דחמץ של נכרי מותר החליפין נמי מותרין אלא מוכח מדדחי רש"י ז"ל להיש אומרים ש"מ דסבירא ליה ז"ל דחמץ של ישראל שכבר עבר עליו הישראל בב"י וב"י לא מהני תו מכירתו להנכרי להפקיע איסור חמץ מיניה ואסור באכילה ובהנאה לעולם ומשו"ה שפיר כתב רש"י ז"ל דהחליפין נמי אסורין ודו"ק: אמנם לפענ"ד דברי המק"ח לא נתחוורו דנהי נמי דחמץ אינו ברשותו של אדם ולהכי קאמר הש"ס בפסחים דף ה' ע"ב דלאחר זמן איסורא לא מהני שום ביטול דלאו ברשותיה קאי דליבטליה מ"מ מכירה לנכרי צריך להיות דמהני דשוב אין הבעלים עוברים בב"י וב"י מחמת דעכ"פ יש רשות להנכרי לזכות בהחמץ כמו הזוכה מן ההפקר לא מיבעיא אי נימא דחמץ בתוך הפסח חשיב כהפקר מחמת דאסור בהנאה וכמו דמשמע מב"ק דף צ"ח. ועיין בספרי מצ"א סי' כ"ו שהארכתי קצת בזה. פשיטא דזכות הנכרי הוא זכיה גמורה אפילו היה זוכה בו שלא מדעת הבעלים כלל, אך אפילו אם נימא דאין רשות ביד הנכרי לזכות. בהחמץ מן שלא מדעת הבעלים מ"מ מדעת הבעלים פשיטא לי דזכות הנכרי הוי זכיה גמורה דכל שאין הבעלים מקפידין רשות ביד כל אדם לזכות ואיסורי הנאה לא גרע עכ"פ מדבר שאין הבעלים מקפידין ומכ"ש שהבעלים נתנו לו רשות לזכות בהחמץ. אין שום מקום לומר דהנכרי לא זכה בהחמץ וכיון דהנכרי זכה בהחמץ ונעשה שלו איך אפשר תו לומר שהבעלים עוברים בב"י וב"י על חמץ של נכרי הא קי"ל דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של נכרי. והגע עצמך אלו הוטל החמץ לים מאליו או ע"י נכרי אטו עוברים הבעלים ב"י וב"י מחמת הסברא דחמץ בלא"ה אינו ברשותיה של אדם וא"כ הכא נמי כיון דהנכרי זכה בהחמץ ומאליו נפקע זכות של הבעלים ואין להבעלים עוד שום זכות בחמץ אינם עוברים בב"י וב וכדעת הפמ"ג ודו"ק: שבתי וראיתי שמה שכתבתי למעלה לחפש להתיר בנידן השאלה שלפנינו וצרפתי יחד לאגודה אחת דעת הגאון בעל ש"א דמשום עשה דתשביתו לחודיה לא קנסו חז"ל להחמץ רק משום לאו דבל יראה וב"י קנסו ודעת הפמ"ג דאי מכר אחר חצות לנכרי בע"פ לא עבר על עשה דתשביתו דהמכירה מהני שלא יהי' עוברים הבעלים בב"י וב"י אינו ברור כל כך ויש לשדות בה נרגא ולומר דאי מהני מכירה לנכרי לענין הסתלקות הלאו דב"י וב"י כדעת הפמ"ג עכצ"ל והקנס של חונן שעבר עליו הפסח