מצפה אריה תנינא חלק א קצט

יצא טמאה שאין בשרו מותר. כדאיתא התם א"כ י"ל דכל זה הוא רק לפי האמת דלא תאכל היינו רק אכילה ולא איסור הנאה במשמע אבל להס"ד דפריך דנימא דאסור נמי בהנא' א"כ שפיר י"ל דגם טמאה חשוב בשרו מותר דעכ"פ מצד איסור טמאה הוא מותרת בהנא' ובא הכתוב לאסור משום אבמה"ח אף בהנא'. דוגמא לזה מצינו בחולין דף קט"ו ע"א גבי כלאי הכרם ובכורות דף ו' ע"ב פריך הש"ס חלב מנ"ל דשרי ורצה הגמרא לומר מדאסר רחמנא בשר בחלב הא לחודא שרי ודחי ואימא חלב לחודא אסור באכיל' ומותר בהנא' בשר וחלב בהנא' נמי אסור ע"ש. וא"כ לפ"ז להס"ד צריך להיות דאיסור אבמה"ח נוהג בטמא' א"כ שפיר ניחא. אמנם אי קשיא הא קשיא לי לפי מה שהבאתי למעל' מ"ש הל"מ בישוב דברי הרמב"ם ז"ל דפסק דבשר מן החי אסור לב"נ כמו אבמה"ח ואע"ג דקי"ל כר' יוחנן דבשר מן החי הוא מקרא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו ולא משום אבמה"ח מ"מ לב"נ דאזהר' דידי' הוא מקרא אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו וקאי האכיל' על הבשר גם בשר הוא בכלל אבמה"ח א"כ יש להקשות דלמא מיירי מתניתין דלא יושיט בבשר מן החי דלב"נ הוי איסור אבמ"ה ולישראל מותר בהנאה דהא גבי דידי' ליכא איסור רק טרפה וטרפ' מותר בהנא' וזהו קושיא אלימתא לפענ"ד. וצריך לדחוק ולומר דלשון אבמה"ח משמע אבר ממש ולא בשר לבדו וצ"ע: אך מ"מ נרא' לי דמצד אחר מוכח דהך סוגיא דפסחים הוא דלא כרב אחא ב"י. דהנה בעת למודי עמדתי למה מייתי הש"ס הפסוק דלא תאכל הנפש עם הבשר דכתיב גבי ישראל ולמה לא מייתי הפסוק דכתיב בפ' נח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו דהוי אזהרה לב"נ ובאמת משמע התם דהש"ס לא פריך לר' אבהו רק דאבמה"ח צריך להיות אסור בהנאה לישראל דוקא אבל ב"נ לא קשיא דליתסר גביה אבמה"ח נמי בהנא'. ולכאור' אמאי לא פריך דליתסר נמי ב"נ בהנא' אך. י"ל לפמ"ש הלחם משנה הנ"ל דעיקר קרא אך בשר בנפשו וכו' קאי לשון אכילה אבשר מן החי. ובשר מן החי פשיטא דב"נ מותר בהנא' דהא גבי ישראל האזהרה אבשר מן החי לר' יוחנן הוא מקרא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו דכתיב גביה בהדיא לכלב תשליכון אותו אלמא מותר בהנא' א"כ פשיטא דב"נ נמי מותר בהנא' דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור וע"כ פירוש' דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו היינו רק איסור אכילה דוקא ולא איסור הנאה. וממילא גם אבמה"ח לנכרי לא מצינו דאסור בהנא' וכה"ג כתבו התוס' פסחים כ"ג ע"ב ד"ה בבהמה. ולכן פריך הש"ס דאבמנה"ח לישראל דוקא והא אסור בהנא' א"כ מוכח מהך סוגיא דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור: אך לפי מה שכתבתי למעלה דגם רב אחא ב"י סבירא ליה דאמרינן הך סברא דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור היכי דליכא טעם לחלק דלישראל בשחיטה תליא מלתא א"כ גם לדידי' ניחא שוב נתתי עיני בתשובת מהר"י סג"ל אשר נרשם בהגהות הש"ס של הגאון חת"ס שכתב דהש"ס פריך רק מישראל דר' אבהו יליף מנביל' דאישראל קאי ולא אב"נ דאי לגוי נמי פריך מנ"ל למישרי לגוי הא אפי' לשינויא דהש"ס דיליף מהיקשא דלכם הא זה לא נאמר בגוי וא"כ נימא דאיכא ביניהו אבמה"ח לגוי וליכא למימר מכח דלישראל שרי ולגוי אסור כיון דלישראל אסור באכיל' חשיב שפיר אסור לישראל ע"ש אבל לפי האמור ניחא. והנה התבוננתי וראיתי דלדעת הרמב"ם ז"ל דמפרכסת אע"פ שמותר לישראל מ"מ אסור לב"נ יש ליישב סוגיא דחולין דף ק"ב ע"א דפליגי התם ר"י ור"ל באכל אבמה"ח מן הטרפה דר"י מחייב שתים ור"ל סבר דאינו חייב אלא אחת ומפרש אביי דפליגי בנטרפה עם יציאת רובה ור"י סבר בהמה בחיה לאברים עומדת ואיסור טרפה ואיסור אבר בהדי הדדי קא אתי ור"ל סבר בהמה בחיה לאו לאברים עומדת ולא אתי איסור דאבמ"ה וחייל אאיסור טרפה ע"ש והקשו בתוס' ד"ה מר סבר אמאי לא חשיב אבמה"ח איסור מוסיף לגבי טרפה שכן איסורו נוהג בב"נ כמו דסבר ר' יהודה דגיד הנשה הוי מוסיף שכן איסורו נוהג בב"נ ואפילו רבנן לא פליגי עליו אלא משום דלא נאסר אלא לבני יעקב לפ"ז באבמה"ח דלכו"ע נאסר לב"נ צריך להיות חשוב מוסיף ודחקו לתרץ דלית ליה ג"כ איסור מוסיף ע"ש: והנה אנכי בעת למודי עמדתי עוד בהבנת דברי הגמרא הלזו דר"ל סבר דלאו לאברים עומדת ומשו"ה לא חל איסור אבמה"ח איך סבר דאיסור טרפה חל מחיים דאם הבהמה אינה עומדת לחתוך בחיה ממנה למה יהא חל איסור טרפה בחי' ונראה לי ברור דביאור הדבר כך הוא דאיסור טרפה כיון שסוף בהמה לשחיט' עכ"פ עומדת הבהמה שתחול עליה איסור טרפה לאחר השחיט' שתהא אסורה לאכול מחמת איסור טרפה וכיון שהיא עומדת לכך חל עליה האיסור ג"כ בחייה אבל איסור אבמ"ה שאינה עומדת כלל הבהמ' שתחול עליה איסור הלזו דבחייה אין דרך לחתוך ממנה אבר עד שתשחט ולאחר שחיטה שאז בודאי דרך לחתוך ממנה אבר לאכיל' בעודה מפרכסת כדאיתא בהדיא בחולין דף ל"ג הנ"ל דטוב לבריאת הגוף (וכן מדוקדק בלשון רש"י ז"ל שכתב לאו לאברים עומדת עד שתשחט) מ"מ הלא אחר השחיטה כשהוא מפרכסת ליכא איסור אבמה"ח לישראל ולהכי אינה עומדת כלל לעולם שתבוא על הבהמ' איסור אבמ"ה ומחמת שאינה עומדת לכך ע"כ כשחתך האבר אמרינן דלא מצי לחול על איסור טריפ' דקדים לה משום שהיתה עומדת לכך בחייה שתאסר מחמת איסור טרפה ולפי המבואר זה אינו אלא בישראל אבל בב"נ לדעת הרמב"ם ז"ל דמפרכסת אסור לב"נ וא"כ שוב עומדת הבהמ' שתחול עלה איסור אבר אחר השחיט' לגבי ב"נ מודה ר"ל דלגבי ב"נ אמרינן לאברים עומדת וחל לגבי דידי' בחיי הבהמ' כמו איסור טרפה לישראל ובזה ניחא קושית התוס' אמאי לא חשיב אבמה"ח איסור מוסיף שכן איסורו נוהג בב"נ דהא לב"נ כבר חל איסור אבמ"ה עוד קודם שחתך האבר ובשעה שחתך האבר ובא איסור אבר לחול לגבי ישראל אינו מוסיף על הנכרי כלל כי על הנכרי כבר חל מקודם שחתך וכנ"ל: וארוחנא בדברינו להסיר קושית המהרש"א מה שנתקשה בדברי התוס' ד"ה ומר סבר לאו לאברים עומדת וז"ל וא"ת כמאן סבירא לי' אי כר"א דאמר לעיל כל שאתה מצווה על דמו אתה מצוה על אבריו א"כ נחייב נמי הכח טרפה משום אבמה"ח ואי כרבנן דאמרי כל שבשרו מותר וכו' א"כ ל"ל טעמא דלאו לאברים עומדת וא"ל דדרשינן כל מין שבשרו מותר והקשה המהרש"א לפ"ז ל"ל טעמא לרבנן דאבמה"ח אינו נוהג בטמא' מחמת הך דרשא דכל שבשרו מותר תיפוק לי' דלא מצי איסור אבר לחול על איסור טומא' ותירץ דבהא ודאי לא סבירא ליה כרבנן ותירוצו אינו מובן כלל אבל לפי האמור נכונים דברי התוס' דדוקא בטהורה לישראל סבר דלאו לאברים עומדת משום דהשחיט' מתרת בעודה מפרכסת שאז היא עומדת לחתוך לאברים אבל בבהמ' טמאה דהשחיט' אינה מתרת כלל לאיסור אבר כשהוא מפרכסת ואז בודאי עומדת לאברים א"כ עכ"פ עתידה שתחול עלי' איסור אבר גם ר"ל מודה דאמרינן בהמה טמא' בחייה לאברים עומדת ואיסור אבר ואיסור טומא' בהדי הדדי קאתי: ואל תשיביני ממה שכתבו התוס' לעיל ק"ב ד"ה כר אליבא דר"י דאיסור טומא' קדים לאיסור אבן' משום דאיסור טומא' חל בעוד שלא נתקשרו אבריו בגידין דזה אינו דלפענ"ד נראה ברור דהתוס' לא כתבו הכי אלא לר' יוחנן דסבר דלא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר אן