מצפה אריה תנינא חלק א קצח

הנאה היתר ע"י מיתה שוב דמי לנכרי דבמית' תליא מלתא לגבי איסור הנאה. וכיון דמ"מ לישראל מפרכסת מותרת בלא האי סברא דבשחיט' תליא מילתא שוב מותר ג"כ לנכרי מטעם דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור א"כ לפי הס"ד דאבמה"ח אסור בהנאה מפרכסת מותר לב"נ כמו לישראל ושפיר פריך הש"ס ודו"ק כי זה נכון לפענ"ד: וביתר ביאור דבשלמא לפי האמת דאבמה"ח מותר בהנאה ולא אסרה התורה אלא אכילה אבל בהנאה שרי להכי אע"ג דהמיתה מתרת איסור אבמה"ח רק נאסר משום איסור נבילה דאיסור אבמה"ח כבר אזדא ליה מ"מ לא שמיתת' מתירת' דעכ"פ ליתא בבהמ' צד היתר אכיל' כלל משא"פ להס"ד דאבמה"ח אסור בהנא' וא"כ עיקר קרא דלא תאכלו הוי פירושו איסור הנא' ומה שנאסר' באכיל' משום דאפיל' בכלל הנאה ועל ידי מיתת' התירה התור' בפירוש איסור אבמה"ח שהי' עלי' דהלא מקרא מפורש לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. וממילא הותר כל הלאו של אבמה"ח לגמרי רק נאסרה משום נבילה דלא שייך כלל גבי נכרי ומעתה גבי ישראל נמי מיתה מתרת האיסור הנאה שבו שוב אמרינן מי איכא מידי וכו'. והי' מותר לזמן נכרי על בני מעים: ועוד לפי מ"ש לעיל בסי' מ"ה לפרש הא דאמרינן דבישראל בשחיטה תליא מילתא ובנכרי במיתה תליא הכונה דלישראל על כרחך מותר מפרכסת דאי אפשר להמתין עד שתצא נפשה דא"כ המיתה תהי' גומרת ההיתר לאכילה וזה אי אפשר דבעינן שתהי' השחיטה מתרת ולא המיתה משא"כ נכרי דמיתה מתרת שפיר יש להמתין עד שתצא נפשה ע"ש א"כ כ"ז לפי האמת דאבמה"ח מותר בהנאה אבל להס"ד דאסור בהנאה ובזה ודאי המיתה מתרת שמפורש בהדי' לגר אשר בשעריך תתננה ומ"מ השחיטה מתרת לישראל בהנאה ולא הצריכה התורה להמתין עד שתצא נפשה שוב י"ל מי איכא מידי דלישראל שרי בלי יציאת נפשה ולנכרי אסור אבמה"ח בהנא': עוד נרא' לפענ"ד שיש לישב קושית הכרו"פ על דרך אחר ובהקדם כי קשה לי ג"כ בהא דאמר ראב"י ש"מ מר"ל מזמנין ישראל על בני מעים ואין מזמנין נכרים על בני מעיים. הא מר"ל אינו מוכח כלל דבר זה. אלא שמעינן דלאחר שחיטת הושט הוו הבני מעים כמאן דמנחי בדיקולא. אבל מ"מ יוכל לסבור דמזמנין נכרי על בני מעים מטעם דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסיר וצ"ל דזה מוסיף ראב"י מדעתי' דנפשי' לפי מה דס"ל לדידי' דלא אמרינן הך טעמא דמי איכא מידי כו' הדין הוא דאין מזמנין נכרי על בני מעיים: אבל ל"נ דיש לומר דממקום אחר שמעינן לר"ל ג"כ דלא אמרינן הך סברא דמי איכא מידי דהנה לקונן בדף ק"ג פליגי ר' יוחנן ור"ל אם אכל אבמה"ח מן הטרפ' דר"י מחייב שתים ור"ל סבר דאינו חייב אלא אחת ומפרש אביי התם דמיירי בנטרפ' עם יציאת רובה ור"י סבר דבהמה בחייה לאברים עומדת ובהדי הדדי קאתי ור"ל סבר לאו לאברים עומדת ולא אתי איסור אבר וחייל על איסור טריפ'. ובתוס' ד"ה מר סבר הקשו אהא דר' יוחנן דמשמע דאי לאו לאברים עומדת ואיסור טרפה קדים לא אתי איסור אבר וחייל עלה אע"ג דאיסור מוסיף הוא דאסור לב"נ ותימא דבפ' בתרא דיומא קאמר ר' יוחנן בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים מוכח דר"י אית ליה כולל וכ"ש דאית ליה מוסיף וי"ל דאע"ג שפירש מתניתין דהתם בכולל לדידי' לאסבירא ליה הכי: ונ"ל בישוב קושית התוס' די"ל דבעלמא אית לי' לר' יוחנן כולל וכ"ש מוסיף אלא ס"ל דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרים אסור כמו דסבר רב פפא והתוס' שם בדף ל"ג ד"ה אחד הקשו מהא דאמרינן בפ' גיד הנשה ק"ב דפליגי אם אבמה"ח נוהג בטמא מחלוקת בישראל אבל ב"נ דברי הכל מוזהרין וכתבו דכיון דלישראל אסור משום טמא לא אמרינן מי איכא מידי ע"ש. ומעתה שפיר י"ל דהא דאמר ר' יהודה דאיסור גיד חל על איסור טומא' שכן איסורו נוהג לב"נ ורבנן השיבו דלא נאסר אלא לבני יעקב דמוכח דד"ה ס"ל דמה דנאסר לבני נח חשיב איסור מוסיף. וכן פריך הש"ס בדף ק"ב ע"א ליתי איסור אבר ויחול על איסור טומא' שכן איסורו נוהג בב"נ ע"ש זהו דוקא אאיסור טומא' דאפילו אי הוה אמרינן דלא חל ולישראל ליכא איסור גיד או איסור אבר מ"מ על ב"נ דליכא למימר בכה"ג מי איכא מידי כיון דגם לישראל איכא איסור טומא' וכמ"ש התוס' אבל בענין דפליגי ר"י ור"ל לא מצי איסור אבר לחול על איסור טרפה מטעם דאיכא כאן איסור מוסיף שכן איסורי נוהג לב"נ דהא כתב הש"ך והתב"ש ביו"ד סי' כ"ז בשם הרשב"א ז"ל דמותר למכור הבני מעיים של טרפה לב"נ מטעם דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור אע"ג דלישראל אסור משום טרפה. דדוקא גבי טמא אי אסור לישראל משום טומא' לא אמרינן מי איכא מידי אבל אי אסור משום טרפה אמרינן כיון דלישראל ליכא איסור אבמה"ח מותר למכור גם לב"נ. ולפ"ז ה"ה אי נימא דלא מצי איסור אבר לחול על איסור טרפה שוב יש לנו לומר דגם אצל ב"נ ליכא איסור אבמה"ח מטעם מי איכא מידי אע"ג דלישראל אסור משום טרפה. ומשו"ה כעין זה לא חשיב מוסיף כמו שכתבו האחרונים דענין כולל או מוסיף בעינן שלא יהא תלוי זה בזה אלא שבדבר הכולל או המוסיף יהא חל בכל גוונא כמו ביבמות ל"ד גבי זר ששימש בשבת דאמרינן דמעיקרא הי' אסור בעבוד' משום זרות אתיא ליה שבת אסור במלאכ' דאפילו אם לא יחול איסור שבת אעבוד' מ"מ חל על המלאכ' וכן גבי נשא חי ואח"כ נשא מת דניתוסף איסור אשאר אחוו' אפילו אם נימא דאינו חל איסור אחד על חבירו מ"מ חל אאידך כעין זה. חשיב כולל או מוסיף. אבל כאן אי נימא דאינו חל על ישראל איסור אמה"ח ממילא לא יחול ג"כ אב"נ דאמרינן מי איכא מידי. זה לא חשיב מוסיף דאיך נימא מיגו בדבר שמתלי תלי וקאי אי חל או לא חל. וכיון שהוכחנו דר' יוחנן ס"ל דלא כראב"י אלא כרב פפא מיושב סוגיא דפסחים הנ"ל דאף דהרמב"ם ז"ל פסק כראב"י דמפרכסת אסורי לב"נ מ"מ הסוגיא בפסחים פריך אר' אבהו אמר ר' יוחנן דכ"מ שנאמר לא תאכל ואר"י לשיטתו שפיר פריך הש"ס דלדידי' לא מצינו לאוקמיה במפרכסת דלדידי' שרי לנכרי וליכא איסור אבמה"ח. וכנ"ל: ועפ"י הנ"ל מוכח דר"ל סבירא ליה דלא אמרינן מי איכא מידי וכו' להכשיר מפרכסת לב"נ דכיון דס"ל דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת ולא מצי לחול על איסור טרפה ואי יסבור דאמרינן מי איכא מידי וכו' צריך להיות דבטרפ' ליכא גבי נכרי איסור אבמה"ח ואיך יפרנס מתניתין בפ"ק דטהרות משנה א' גבי עוף טהור דפליגי ר"א ור"י אי שחיטת' מטהר' את טרפתה והש"ס בחולין ק"ב שם מפרש גבי עוף טמא שאינה מטהרת' דפירוש' הוה לב"נ וכן צ"ל גבי עוף טהור כמו שכתבו התוס' שם תיפוק ליה דבטרפ' אינו חל כלל איסור אבמה"ח לב"נ משום דלא חל אצל ישראל אליבא דר"ל אלא עכצ"ל דר"ל לא מצי סבר הטעם דמי איכא מידי אלא אע"פ דלישראל לא חל אמה"ח מ"מ אסור לב"נ משום איסור אבמה"ח ולהכי שפיר קאמר ראב"י ש"מ מדר"ל דאין מזמנין כותי על בני מעיים: עוד הקשה הכרו"פ הא קי"ל בחולין דף ק"ב דאבמה"ח אינו נוהג בטמא' ודלמא מיירי הך מתניתין באבמה"ח של טמאה. ונ"ל דג"כ יש לומר דכל עיקר הטעם דקי"ל דאינו נוהג בטמא' הוא משום דדרשינן לא תאכל הנפש עם הבשר. כל שבשרו מותר אתה מצוה על אבריו