מצפה אריה תנינא חלק א קצד

מקום להסתפק בזה דהא דמת אסור בהנא' הוא משום דילפינן שם שם מעגלה ערופה כמו דאיתא בהדיא בע"ז דף כ"ט ע"ב ושם איתא ועגלה ערופה מנ"ל דאסורה בהנאה ומשני כפרה כתיב בה כקדשים א"כ טפי יש לדמות מת להקדש מלדמות לע"ז ובסוגיא דפרק נגמר הדין איתא דפליגי אביי ורבא באורג בגד למת דאביי סבר דהזמנה מלתא היא ורבא סבר הזמנה לאו מלתא היא ומפרש התם בגמרא טעם פלוגתייהו דאביי יליף מעגלה ערופה ורבא יליף מע"ז ואנן קיימ"ל כרבא דהזמנה לאו מלתא הוא ולכאורה הדבר סותר לסתמא דהש"ס דמסכת ע"ז הנ"ל דמת אסור בהנאה משום דילפינן מעגלה ערופה וכבר הרגישו בזה רבותינו בעלי התוס' ד"ה אתיא וכתבו דמת גופא דאסור בהנא' הוא דגמרינן מעגלה ערופ' גם לרבא ולא פליגי כאן אלא במשמשין ע"ש ושיעור דבריהם דבמשמשין יש ללמוד להקל מע"ז ולא להחמיר מהקדש אבל פשיטא דבדבר דחמור ע"ז מהקדש אין ללמוד משמשי מת מע"ז להחמיר יותר מהקדש דא"כ יהי' משמשי' חמור ממת עצמו דמת גופא בודאי ילפינן מהקדש ולפי"ז כאן דקיימ"ל במעילה דף י"ח דאין מועלין גבי הקדש במחובר לקרקע דילפינן חטא חטא מתרומה ובמס' ב"מ דף נ"ד ע"א איתא הקדש אינו מתחלל על הקרקע דכתיב ונתן הכסף וקם לו והנה במעילה דף כ' ע"א רצה הש"ס להביא סייעתא לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו מהך דבית של הקדש הדר בו מעל ודחי דמיירי שהקדישו ואח"כ בנאו והרמב"ם ז"ל פסק להלכה בפרק ה' מהלכות ע"ז הלכה ו' דהמשתחוה לבית אסרו וגבי הקדש בפ' ה' מהלכות מעיל' דהמקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל חזינן לדעתו דס"ל לחלק בין ע"ז להקדש וצ"ל לפי"ז דהא דמייתי הש"ס במעיל' שם לסייע לרב מהקדש היינו רק דאי נימא דבהקדש אמרינן תלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש ואסור כ"ש בע"ז דאמרינן להחמיר אבל מ"מ אין לדמות הקדש לע"ז דנילף להחמיר: ונ"ל דעל פי הסברא יש לחלק בין ע"ז להקדש עפ"י מה שכתבו התוס' בב"מ דף נ"ד ע"א ד"ה הקדש גבי הא דאיתא הקדש אינו מתחלל על הקרקע דכתיב ונתן הכסף וקם לו וז"ל והא דאמר שמואל לקמן דף נ"ו בונין בחול ואח"כ מקדישין למ"ד תלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש אתי שפיר ואפילו למ"ד חשוב כמחובר מ"מ כיון דאי לא הוי קדוש סופו ליעקר מקרי תלוש עכ"ל כמו כן יש לומר החילוק בין ע"ז להקדש אך קצת באופן אחר דבע"ז עכ"פ אי נימא דדינו כתלוש צריך שבירה ונתיצה ומשו"ה לא אלים להיות כמחובר אבל בהקדש בית דבין כך וכך נשאר במחובר (דדוקא גבי בית המקדש שייך לומר סברת התוס' דאי לא קדוש סופו לתלוש אבל בסתם בית גם אי לא קדוש נמי אין סופו לתלוש ופשוט) משו"ה דינו כמחובר ולפי מה שנתבאר דבהקדש תלוש ולבסוף חיברו דינו כמחובר ואינו אסור בהנא' אין לומר דמת יהי' חמור מהקדש ובמשמשי מת פשיטא דלא נאסר בהנא' יותר מהקדש ובזה עולה שפיר דברי הרמב"ם ז"ל דפסק קבר הנמצא מותר לפנותו ואסור בהנא' וקבר הידוע אסור לפנותו ומותר בהנא' דע"כ מיירי בקבר בנין דקרקע עולם אינו נאסר וקבר בנין נאסר משום דהוי תלוש ולבסוף חיברו וא"כ בקבר הנמצא דמותר לפנותו וא"כ חשיב סופו לתלוש והוי כתלוש ומשו"ה אסור בהנא' אבל קבר הידוע דאסור לפנותו א"כ ע"כ ישאר שם במחובר לעולם ואין סופו לתלוש חשוב שפיר כמחובר ומותר בהנא' וגם ממילא החילוק גבי טומאה דכל שאסור בהנא' גזרו חז"ל טומא' על המקום וכל שמותר בהנא' לא גזרו חז"ל טומא' כמו שמבואר ברש"י ז"ל פרק נגמר הדין ודו"ק כי הדברים נכונים לפענ"ד בעזהש"י: ודע דלפי הסברא הנ"ל שחדשנו בעזהש"י דהיכי דתליא בזה דאי נימא דדינו כתלוש על כרחך יצטרך לתלוש ולעשותו תלוש אמרינן דדינו כתלוש נהירנא לעינין לפרש סוגית הש"ס בב"ק דף ס"ז ע"א דלעיל מזה משני הש"ס שינוי השם כשינוי מעשה דמי כו' ואח"כ איתא ר' זירא אמר שינוי החוזר לברייתו בשינוי השם לא הוי שינוי ופריך הש"ס ושינוי השם שאינו חוזר לברייתו מי הוי שינוי והרי צינור דמעיקרא קצוציתא והשתא צינורא ותניא צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה ואי אמרת שינוי השם מלתא הוא אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי ליפסל ומשני שאני שאיבה דרבנן כו' עיי"ש והנה הדבר תמוה מאי ענין שינוי השם לפסול את המקוה ואיזה דמיון יש לזה למאי דאמרינן דדמי לשינוי מעשה למיקני בי' הא ע"י שינוי מעשה ג"כ אין המקוה נפסלת ולמה יגרע שינוי השם משום הטעם דאמרינן מלתא הוא שקונ' הגזלן מחמת זה וכבר נתקשו בזה הקדמונים עיין שטמ"ק שם במקומו ועי' בספר יוסף דעת יו"ד בהשמטות ועוד הקשו דמאי משני שאני שאיבה דרבנן דאכתי יקשה לדעת הסוברים דכולו שאוב פסול מה"ת הו"ל לאשמועינן דבכולו שאוב גם קבעו ולבסוף חקקו פוסל את המקוה או לדעת הסוברין דאין טובלין בכלים הוי מה"ת א"כ עכ"פ יש לפסול לטבול בצינור גופא אפילו בקבעו ולבסוף חקקו עיין נו"ב חלק יור"ד סי' קמ"ב. עוד אני מוסיף להקשות דמלשון הש"ס דקאמר ושינוי השם שאינו חוזר לברייתו מי הוה שינוי משמע דפריך רק לר' זירא דמחלק בין שינוי החוזר לברייתו לבין שינוי שאינו חוזר לברייתו ולכאורה כמו כן קשה לרב יוסף דאמר כל שינוי בין חוזר בין אינו חוזר קניא אכן עפ"י הסברא הנ"ל נרא' לפיענ"ד דיש לפרש ולהסביר כוונת הש"ס על דרך זה דלרב יוסף ולרבא ליכא למיפרך כלל דאף דלגבי קנין מהני שינוי השם דדמי לשינוי מעשה מ"מ אין שייכות זה כלל לפסול המקוה אלא פריך לר' זירא דמחלק בין שינוי החוזר לברייתו לבין שינוי שאינו חוזר לברייתו וע"כ הטעם בזה וסברתו דהנה הא דשינוי קונה מפרש הש"ס דדרשינן אשר גזל כעין שגזל יחזיר ומזה ילפינן דאם אי אפשר להשיב כעין שגזל משום שנשתנה שוב אינו מחזיר ולהכי דוקא אם אי אפשר להחזיר לברייתו ולהשיב כעין שגזל אבל אם יש להחזיר לברייתו אמרינן דמחויב להחזיר לברייתו ולהשיב לבעלים כעין שגזל דאע"ג דאי נימא דקני בשינוי בודאי אין הדבר עומד להחזיר לברייתו מ"מ כיון דאי נימא לאידך גיסא דמחויב להחזיר יהי' עומד להחזיר לברייתו כדי לקיים מצות השבה לא חשיב שינוי כלל כיון דזה בזה תליא והבן וע"ז פריך הש"ס הא גבי צינור שקבעו ולבסוף חקקו אי הוה אמרינן דפוסל את המקוה ע"כ יצטרך לעקרו ולתלוש את הצינור מהמקוה כדי שלא יפסול המקוה עי"ז דהא עיקר התכלית שקבעו שם כדי לתקן את המקוה אבל לא לקלקלו ולפסול את המקוה מעתה ג"כ יש לומר דמאי אמרת דחשיב כמחובר אינו פוסל אדרבה כלך לאידך גיסא דפוסל את המקוה וממילא יחזור להיות תלוש כבראשונ' ומשני שאני שאיבה דרבנן וכיון דעכ"פ יוכשר הצינור לשאיב' דרבנן שוב אינו עומד לתליש' דאפילו אי נימא דלגבי דאורייתא כגון לטבול בתוך הצינור או אי לפעמים כשיהי' כולו שאוב דינו כתלוש מ"מ שוב אינו עומד לתלוש אלא יניחו אותו בתוך המקוה כדי לטבול כשלא יהי' כולו שאוב וכיון דשוב אינו עומד לתליש' נחשב לגמרי כמחובר ונתבטל אגב קרקע דבין כך ובין כך אין סופו להיות תלוש להכי כשר גם לגבי דאורייתא לטבול בתוך הצינור או אפילו לפעמים כשכולו שאוב ודו"ק: ולפי הנ"ל יש להסתפק באם לקח צינור של חבירו וקבעו במקוה ואח"כ חקקו אם אינו פוסל את המקוה כיון דמצד הדין מחויב לתלוש ולהשיב אותו לבעלים וא"כ כיון דעומד לתלוש יש לומר דפוסל את המקוה ואולי