מצפה אריה תנינא חלק א קצא

חייב על הכתיב' אינו חייב נמי על המחיק' כמו שמבואר ברמב"ם פי"א מהל' שבת, והאמת שדבר זה קשה מאוד לומר שהרי בשבת פרק כלל גדול דף ע"ג ע"א תנן והמוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות ובמנחות דף ל' ע"ב גבי הטועה בשם גורר את מה שכתב כו' ר' יצחק אומר אף מוחק. וכתבו רש"י ותוס' דגורר כשנתייבש' הכתיב' ומוחק היינו בעוד' לחה א"כ לפ"ז הא דקתני דמוחק ע"מ לכתוב חייב משמע דגם כשהכתיב' לחה חייב דאם דוקא כשנתייבש הי' לתנא למיתני הגורר ע"מ לכתוב שתי אותיות לאשמעינן דוקא לאחר שנתייבש ומדנקט "המוחק" ש"מ דגם כשמוחק בעוד הכתיב' לחה חייב על המחיק' ובודאי ה"ה ג"כ על הכתיב' חייב כשהיא לחה: והנה לענין מחיקת השם לפי דברי הגאון בעל מנחת חינוך דכ"ז שהדיו לחה אינו חייב משום שבת י"ל נמי דכ"ז שהדיו לחה אינו חייב משום מחיקת השם דעדיין לא חשיב כתב כלל ולהכי לפי"מ שמסיק הש"ס בשבת דהברייתא דהי' שם כתוב על בשרו ע"כ מיירי בדיו לחה שוב אין ראי' כלל דגרמא שרי דכיון שהדיו לחה בלא"ה ליכא איסור דאורייתא והא דקתני ובלבד שלא ישפשף הוא רק מדרבנן כמו גבי שבת דעכ"פ איכא איסורא ומשו"ה אינו אסור רק לשפשף דהוי מחיקה בידים אבל בלי שפשוף אלא הכנסת ידו למים חשוב כמו גרמא ושרי אפי' מדרבנן אבל לעולם בשאר מחיקת השם כשנתייבש הדיו דאיכא איסור דאורייתא אפי' גרמא אסור ולפי"ז שפיר ניחא הך דמכות דשאל דוד מהו למיכתב שם אחספא דהתם מיירי בדיו יבש: ודע דיש מקום עמי לומר גבי סוטה שעיקר כתיבת השם הוא ע"מ למחוק א"כ לא חשיב כתיבה של קיימא כמו קושר ע"מ להתיר די"ל דפטור משום דלא חשוב קשר של קיימא כן ה"ה גבי כתיבה לפי"ד המנחת חינוך דבעינן גבי שבת כתיבה המתקיימת ולפי"ז גבי סוטה אפי' אחר שנתייבש לא חשיב כתיבה של קיימא וצריך להיות פטור בשבת דהא נכתב ע"מ לימחק. ומעתה אפשר להיות דמשקין את הסוטה גם בשבת ויו"ט אחרי כי ליכא בהשקאת סוטה חילול שבת זולת כתיבת הפרשה כי בלקיחת העפר לא הי' חילול שבת מחמת כי הי' אפשר להיות מוכן עפר תיחוח. וכן משמע ברמב"ם בפ"ג מהל' סוטה הל' יו"ד שכתב ומקום הי' שם כו' ולוקח עפר מקרקע המשכן ע"ש והקרבת המנח' אינה צריך להיות בו ביום אלא אפשר להקריב למחר וליומא אוחרא וכן כתב בעל מנחת חינוך בסי' שס"ו וז"ל ואף אם אינו יכול ביום השקאה להקריב המנחה כגון שהשלים היום מקריב למחר וליומא אוחרא כי לא מצאתי בזה קפידא דיקריב המנחה דוקא באותו יום עכ"ל ע"ש. ובזה נראה לי נכון לפרש מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' סוטה ה"א ובכל זמן משקין הסוטה וכתב הכ"מ שאין מאחרין אותה עד ט"ו אדר ע"ש אבל המעיין יראה שזה דוחק. אבל לפי האמור נלפענ"ד דכונת הרמב"ם הוא דמשקין אותה בכל זמן אפי' בשבת ויו"ט דאין בזה חילול שבת מה"ת ואפי' אי אסור מדרבנן כתב שאינו של קיימא בעלמא מ"מ י"ל דבמקדש לא גזרו חז"ל כמו דאמרינן אין שבות במקדש: והנה ראיתי להתוס' שבת דף ה' ע"ב ד"ה אגוז שכתבו ח"ל ואמרינן נמי בהמוציא דף פ' הוציא דיו כשיעור שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב כתיבתן זו היא הנחתן משמע דוקא כתבן שהניחן במקום שישארו שם לעולם כו' ע"ש מוכח מדבריהם דאם כתבן ע"מ למחוק פטור משום הוצאה ומשמע להו דסתם כתיבה הוי ע"מ להתקיים ולפ"ז שפיר י"ל נמי דכותב ע"מ למחוק פטור נמי משום כתיבה בשבת דבכה"ג לא חשיב כתיבה: עוד י"ל דמשו"ה השמיטו הפוסקים להך דינא דגרם מחיקה שרי עפי"מ שכתב הטו"ז ביו"ד סי' רע"ו ס"ב דשם שנכתב שלא בכונה מותר למחקו ועי' בספר מחנה אפרים בחידושיו לטור יו"ד שכ' דאפי' להפוסקים דשם שנכתב שלא בקדוש' אסור למחוק מ"מ מודו שאם נכתב שלא בכונה מותר למחוק. והנה זה פשוט דבכל גווני אסור לנהוג מנהג בזיון דהא כתב הרמ"א ביו"ד סי' רע"ו סי"ד אסור לכתוב שם לכתחיל' שלא בספר שלא יבוא לידי בזיון ולכך נזהרין שלא לכתוב שם באגרות ויש נזהרין אפי' במלת שלום א"כ לפ"ז לפי מסקנת הש"ס דר' יוסי ורבנן פליגי אי מותר לעמוד בפני השם ערום שפיר מצי הברייתא מיירי כשנכתב שלא בקדוש' או שלא בכונה דליכא איסור מחיקה רק איסור בזיון: והנה בישוב דברי הרמב"ם ז"ל דגבי נתיצת אבן מן המזבח נקט דרך השחתה וגבי השם סתם דבריו ולא הזכיר כלל דרך השחתה נ"ל די"ל דהא דכתב דרך השחתה אין כונתו לאשמועינן שכדי לתקן שרי כמו שדקדקו בדבריו כל האחרונים אלא כונה אחרת הית' לו להרמב"ם ז"ל במה שדקדק לומר דרך השחתה והיינו דדוקא אם נותץ אבן לגמרי עד שיהא נשחת ונאבד חייב אבל אם לא עשה דרך השחתה ועדיין צורתו קיימת אלא שפוחת ממנו מעט אע"פ שנפסל למזבח בכ"ש מ"מ אינו חייב על לאו דלא תעשון כו' והטעם בזה דלא מצינו שהזהרה התורה רק שלא לעשות כמו שאנחנו מצווין לעשות בע"ז יוהתם גבי ע"ז הא מצוה לאבד דרך השחתה ולשרש אחרי' ולא סגי בפגימה כ"ש א"כ ה"ה בלאו דלא תעשון כן היינו דוקא דרך השחתה לגמרי ולא בפגימה כל שהוא ונראה לי להביא ראי' ברורה מהא דקימ"ל המטיל מום בקדשים לוקה מלאו וכל מום לא יהי' בו ולא מצינו בשום מקום בש"ס ופוסקים דיהי' חייב מחמת לאו דלא תעשון כן כו' וכן ביומא דף ע"ב איתא המקרע בגדי כהונה לוקה דכתיב לא יקרע עי"ש ויש להקשות תיפוק לי' מלאו דלא תעשון כן. ועוד יש להביא ראי' מפורשת מע"ז דף י"ג דאמרינן התם אמר מר איזהו עיקור מנשר ארכובותי' מן הארכובה ולמטה ורמינהו אין מקדישין ואין מעריכין בזה"ז ואם הקדיש והעריך בהמה תיעקר ואיזהו עיקור נועל דלת בפני' והיא מתה אמר אביי שאני התם משום בזיון קדשים ונשחטי' משחט אתי בהו לידי תקלה ולשווי' גיסטרא אמר אביי אמר קרא ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כו' ע"ש אלמא דבנשירת פרסותי' מן הארכובה או בשחיטה אע"ג דקיימא לאיבוד ליכא לאו דלא תעשון אלא בדשווי' גיסטרא דהבהמה נשחתת לגמרי איכא לאו דלא תעשון ובזה עולה שפיר דברי הרמב"ם ז"ל דגבי מחיקת השם שכתב המוחק אות אחת מן השם א"כ א"צ תו למיכתב דרך השחתה דכשמוחק אות אחת הרי נשחת צורת השם לגמרי אבל גבי נתיצת אבן דקדק לומר דרך השחתה דבא למעט כשאין המזבח נשחת ע"י נתיצת האבן ולא דרך השחתה שאינו חייב: שוב נתתי עיני ברמב"ם בפ"ה מהל' כלי המקדש ה"ג שכתב הקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע וה"ה כל בגדי כהונה שהקורע דרך השחתה לוקה והביא המל"מ בשם המהר"ם גלאנטי בספרו דהרמב"ם ז"ל סובר דבמעיל לוקה הקורע אפי' שלא בדרך השחתה משא"כ בשאר בגדי כהונה אינו חייב רק בדרך השחתה והמל"מ כתב שאין דבריו נראין ע"ש ולפי שיטת המהר"ם גלאנטי נדחית הראי' הנ"ל שהבאתי למעלה דל"ל קרא דלא יקרע תיפוק לי' מלאו דלא תעשון דהא הכא חייב אפי' שלא בדרך השחתה ובגדי כהונה באמת אינו חייב רק משום לאו דלא תעשון וכן כתב בספר מנחת חינוך בפ' תשא דאי נימא דבשאר בגדים נמי הוא חייב משום לאו דלא יקרע ע"ש דבמעיל לא בעינן דרך השחתה ובשאר בגדים בעינן דרך השחתה אולם לפ"ש שהחזיקו המפרשים בפשט דברי הרמב"ם ז"ל דהא דכתב דרך השחתה בא למעט דלאפוקי דכדי לתקן שרי לדעתי בלא"ה לא קשה כלל מה דלא נקט גבי מעיל