מצפה אריה תנינא חלק א יח

ק"ג ע"א ד"ה לא צריכא בשם הערוך והכא הא לא ניחא ליה מחיקת השם א"ש לר' שמעון שרי: נחזור לענינינו נה שהערותי למעלה מהירושלמי דבשריפת ס"ת יש להתענות וממילא אין חילוק אם נשרף ע"י ישראל או ע"י נכרי ושאר מאורעות אמנם משמע מהירושלמי דאין חיוב בדבר רק ר' יונה עבד עובדא בנפשיה מחמת שהיה ת"ח חביב ליה עד מאוד. וכן מצינו בשמואל ב' כששמעו דוד וכל ישראל ממיתת שאול ויהונתן בנו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו כו' אבל לא מצינו שיהיו מחויבים להתענות ואפילו ביום שמת בו אביו ואמו אסור לאכול בשר ולשתות יין אבל אינו חייב להתענות וביו"ד סי' ח"ב סעיף י"ב בהגה"ה דמצוה להתענות ביום שמת בו אביו או אמו היינו ביום היא"צ אבל לא מצינו שיהיו מצוה להתענות ביום מיתת אביו ואמו גופא. ואין לומר דהא כשמתו באמצע היום וכבר אכל ושתה ל"ש תו תענית ע"כ גם כשמתו בלילה אע"פ דיש להתענות תו לא פליגי חכמים. דהא בירושלמי איתא דר' יונה כששמע שמת בריה דר' אבוה אע"פ שאכל גובנא ושתה מיא אסקיה צום ההיא יומא וצ"ל דר' יונה היה ס"ל דמתענין לשעות אע"פ שאכל ושתה אבל אנן ס"ל דכל שאכל ושתה, לא מקרי תו תענית שעות עיין או"ח הלכות תענית סי' תקס"ב סעי' י"א. והנה ביו"ד סי' ש"מ איתא הרואה ס"ת שנשרף או תפילין קורע שתי קריעות ודוקא ששורפין אותו בזרוע וכמעשה שהיה ששרף יהויקים את המגילה והוא מש"ס בבני מו"ק דף כ"ו ע"א ומירושלמי שם לא מצינו שיהיו מחוייבים להתענות ע"ז וביבמות צ"ו ע"ב במחלוקת של ר' אלעזר ור' יוסי בבית הכנסת של טבריה עד שקרעו ס"ת בחמתן ופריך קרעו ס"ד אלא אימא שנקרעו ס"ת בחמתן והיו שם ר' יוסי בן קיסמא אמר תמה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו ע"א וכן היה ע"ש ולא מצינו שהתענו ע"ז הן אמת דלא מצינו גם כן שקרע ע"ז וכמדומה לי שמזה ראיה לדעת הסוברין דדוקא על שריפת ס"ת יש לקרוע אבל לא על שאר אבדון. ואולי י"ל דקריעת ס"ת לא הוה אבדון כל כך אבל עכ"פ הוה בזיון יותר מנפילת ס"ת על הארץ ומוכח דעל בזיון התורה כעין זה שמונחת על הארץ בלי מלבוש אין לקרוע וכ"ש שאין להתענות. ועיין בתוס' שם ד"ה קרעו שכתבו דקריעה משמע ע"י פשיעה ונראה כונתם לפרש דגם לפי מה דמשני שנקרע ס"ת בחמתן היינו שלא ע"י פשיעה. דאם ע"י פשיעה הוה קרעו ואע"פ שלא היה בידים ממש מ"מ כיון שפשעו מעלה עליהם כאלו קרעו. כמו דמצינו בש"ס בכמה מקומות כה"ג סיומא דהך מלתא דלפענ"ד אין להתענות דודאי מה שנהגו להתענות בנפילת ס"ת על הארץ זהו משום שדואגים שמא הוה קצת פשיעה על ידיהם אבל אם באו גנבים בלילה ופרצו בבהכ"נ שלא פשעו כלל אין שייך תענית ע"ז הנראה לענ"ד כתבתי וד' ישמור את עמו ישראל ולא יבואו זרים בהיכלו ח"ו וירום קרן התורה לעד. אח"כ ראיתי בספר דברי שאול חידושים על אגדות הש"ס סנהדרין דף מ"ג ד"ה וכרת יוצא לפניו שמביא בשם ספר לדוד אמת מהגאון אזולאי ז"ל דס"ת שנפל לארץ מנהג להתענות ארבעים יום משום שהתורה ניתנה בארבעים יום ע"ש: סימן ח בדבר השאלה באחד שהיה לו קמח חמץ היינו מחטים שנשרו במים קודם הטחינה ושכח למכור בעה"פ לנכרי ונמכר אחר חצות והלך ומכר לנכרי עפ"י שטר מכירה ואג"ק כדת אך כבר עבר אז שתי שעות אחר חצות היום ושאל אחר הפסח מה דינו של הקמח אם הוא מותר או יש לו דין כמו חמץ שעבר עליו הפסח דאסור בהנאה. ואף על גב שביטל כמנהג כל בר ישראל לבטל כל חמירא בשעת הביעור הא גם זה לא מהני כמבואר בא"ח סי' תמ"ח. גם שאל השואל אי מותר להמוכר לקבל המחיר מהנכרי בעד הקמח שמכר מחמת חשש שדמי איסורי הנאה קא שקיל וזה החלי בעזר הצור: הנה לכאורה יש לצדר להתיר תחמץ אחר הפסח עפ"י מ"ש הש"א בסי' ע"ט דדוקא בחמץ שעברו עליו בב"י וב"י אסור בהנאה אחר הפסח מדרבנן מטעם קנס אבל היכי דלא עברו עליו בב"י וב"י אע"ג שעברו עליו עשה דתשביתו שרי לאחה"פ דלא מצינו דקנסו חז"ל אעשה דתשביתו רק משום ב"י לבד שכן הוא לשון הש"ס בפסחים דף כ"ט ע"א י"ש קנסא קניס הואיל ועבר עליו בב"י וב"י. משמע דוקא בכה"ג דאיכא ב"י וב"י קנסוהו אבל משום עשה דתשביתו לחוד לא קנסו ע"ש. ולפ"ז בנידן דידן לפי מה שהעלה הפמ"ג או"ח סי' תמ"ג דאם עבר ומכר החמץ בתוך הפסח לנכרי אין הבעלים עוברין מכאן ולהבא בב"י וב"י כיון שמכר מהני המכירה וכדעת הסוברים דאיסורי הנאה יש להם בעלים ושייך בהם תורת מכירה וקנין וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' חמץ ומצה שכתב דהקונה חמץ בתוך הפסח לוקה ע"ש. ומעתה בעובדא שלפנינו שמכר זה בערב הפסח דאכתי לא הגיע זמן איסור דב"י וב"י לדידן דפסקינן כר' שמעון דלפני זמנו אינו עובר עליו וגם כשתחשך ג"כ אינו עובר בב"י וב"י דהא כבר מכר לנכרי ולדעת הפמ"ג מהני המכירה שלא יעבור עליו בבי' ובי' וא"כ לא עבר רק על עשה דתשביתו ובכה"ג הא דעת הש"א דשרי החמץ לאחר הפסח דליכא קנס בזה כן עלה על לבי. שוב אחר כמה שנים מצאתי וראיתי בספר נו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' ס"ג אשר מפורש יוצא מדבריו דבכה"ג שמכר החמץ אחר שש שעות מותר החמץ לאחר הפסח. ומטעם דהמכירה מהני לענין ב"י וב"י וכיון שהנכרי קונה להחמץ שוב אין הישראל עובר עליו בב"י וב"י. וכל שלא עברו עליו בב"י וב"י לא קנסו חז"ל לאחר הפסח ע"ש: אמנם ראיתי להמק"ח בסי' ת"מ שכתב בהדיא דהמכירה לאחר חצות לא מהני כלל ועובר גם אח"כ בב"י וב"י משום דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם רק דעשא הכתוב כאילו הוא ברשותיה לא מהני כלל המכירה הלזו דלאו ברשותיה קאי בשעת מכירה וכתב שם בהדיא דאי מכר חמץ אחר שש שעות היום אסור בהנאה לאחר הפסח מחמת שעברו עליו הבעלים וב"י ע"ש וזה שלא כדעת הפמ"ג. הנ"ל אמנם יש לדייק מדבריו אלי של המק"ח שדעתו ג"כ כדעת השאג"א דרק משום לאו דב"י וב"י קנסו חז"ל אבל משום עשה דתשביתו לבד לא קנסו. דאפ"ה אפילו אי הוה אמרינן דמהני המכירה ג"כ צריך להיות אסור לאחר הפסח דהא עכ"פ עברו עליו שש על עשה דתשביתו. אלא נראה דגם דעתו נוטה דאילו היה מהני המכירה לענין ב"י וב"י הוה החמץ מותר לאחה"פ וכדעת השג"א הנ"ל ודו"ק והנה עלה על לבי להביא ראיה דלא מהני מכירה בחמץ לאחר שש וכדעת המק"ח מפסחים דף כ"ט דאמרינן התם והדר ביה רב אחא ב"י מההיא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל ואמר ראב"י דכו"ע דבר הגורם לממון כממון דמי ובפלוגתא דר"י ור"ש קא מיפלגי מאן דאמר מעל כר"ש ומ"ד לא מעל כר"י והא ראב"י אמר דר"י מקיש שאור דאכילה לשאור דראיה אלא ש"מ הדר ביה ראב"י מההיא ע"ש. ואי נימא דלחמץ בפסח מהני מכירה הא שפיר יש לומר דלא הדר ביה ראב"י אלא דמיירי בחמץ שהקדישו הבעלים בתוך הפסח דכבר עברו עליו בב"י וב"י א"כ שפיר נקרא חמץ שלך שיהא אסור באכילה לעולם כונו חמץ של ישראל דעלמא ומשו"ה לר' יהודה לא מעל ולר"ש מעל דאע"ג דעבר בב"י וב"י מ"מ החמץ מותר לאחר הפסח דהא רב אחא ב"י לא סבירא ליה הא דרבא דחמץ שעבר