מצפה אריה תנינא חלק א קפו

אחר מימרא דאותבי' רבא לרב נחמן ממתניתין דנטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא נדרי עינוי נפש הוא ויפר לה וכתב רש"י ז"ל הואיל לכשתתגרש או תתאלמן לא תוכל להנשא לכל אדם אהכי קרי לי' מהשתא עינוי נפש אע"ג דהשתא כל זמן שהיא תחתיו אינו עינוי נפש דידה הואיל ועינוי נפש אינון אמאי יפר חלקו כשתצא מתחתיו חל הנדר ויפר לה לעולם כשאר נדרי עינוי נפש ע"ש מזה מוכח ונראה דכונת רש"י לא כמ"ש הרא"ש והר"נ ז"ל דלהך גירסא סבר הס"ד דמה דקאמר' נטולה אני מן היהודים לאו לענין תשמיש קאמר' אלא לענין הנאה קא אמרה שאסרה הנאת היהודים עליה ע"ש אלא סבר רש"י דכונתה לאסור התשמיש לאחר שתתגרש וע"כ יפר חלקו לאחר שתתגרש דלא תהא נאסרת עליו ואתיא כר"י בן נורי דביד הבעל להפר גם לאחר שיגרשנה ומשו"ה פריך נדרי עינוי נפש הוא אלא על כרחך דבעל בכלל בריות ואתיא כת"ק דלא יכול להפר לאחר הגרושין והא דיפר חלקו בעודה תחתיו קאי ולפ"ז מוכח שפיר דלא כהירושלמי דלשיטת הירושלמי אליבא דר"ע צריך להיות דגם אחר שנתגרשה מותרת לבעלה דאם בעל לא הוה בכלל בריות ומותרת לבעלה דאין כונתה לאוסרה עליו ולאחרים בלא"ה היא אסורה שהרי היא אשת איש ועל כרחך אהתירא קא אסרה נפשה היינו לכשתתאלמן או תתגרש והוה כאילו אומרת בפירוש לאחר שתתגרש ולר"ע דאזלינן בתר אמירת הנדר הרי בשעת אמירתה בעל לא הוה בכלל בריות א"כ אפילו כשגירשה ונעשה בכלל בריות הא מותר לר"ע ואיך פריך הש"ס שיפר לה לעולם מטעם נדרי עינוי נפש הא כיון דלבעלה שרי גם אחר שגירשה תו לא חשיב נדרי עינוי נפש דרק כשאסורה לכל העולם מקרי נדרי עינוי נפש אבל לא אם מותרת לבעלה לאחר שגירשה שיחזירנה ואין לומר דחשיב נדרי עינוי נפש לכשימות בעלה דאפשר דלא מצי מיפר אלא כשתהא לה עינוי נפש בחייו אבל לא לאחר מותו דלא איכפת לי' מה שיהי' לאחר מותו כמו שכתבו התוס' בכתובות דף מ"ז ע"ב ד"ה שלא ע"ש וכן יש לדקדק מלשון רש"י שכ' כשתצא מתחתיו חל הנדר ויפר לה לעולם ולא כתב ג"כ כשתתאלמן וזה נכון מאוד לפע"ד: סימן ס למדינת אונגארן. להרב וכו' מו"ה פנחס זעליג הכהן בהגאבד"ק מאד: ע"ד שאלתו שאלת חכם בכרמים שנוהגים עכשיו במדינתו שמתחילה נוטעין נטיעה גמורה והוא ממדינה אחרת נקרא ווילדע רעבין וכשגדלה בשנה שניה מבריכין אות' ועושין ממנ' שרשים הרבה בארץ ואח"כ מרכיבין בכל שורש ועושין נקב קטן ומרכיבין בתוכו יחור קטן ממין הנטיעות הטובות שלנו כך היא לשון השאלה במכתבו השני אבל במכתבו הראשון כתב הלשון היפוך מזה דכשגדלה בשנה שניה עושין בה נקב קטן ומרכיבים שם יחור קטן ממין הנטיעות הטובות שלנו ובסוף שנה זו מבריכין אותו בארץ והנה לדינא אין שום נ"מ בזה אי הברכה קודמת אי הרכבה קודמת מ"מ ראוי לדקדק בענינים כאלה לכתוב הדבר כמו שהוא. והנה אי נוהג דין ערלה במבריך ומרכיב מבואר הדבר להלכה בטור ובשו"ע יו"ד סי' רצ"ה דבארץ נוהג ובחו"ל אינו נוהג וליכא מאן דפליג ע"ז כלל לא הרמ"א בהגהותיו ולא אחד מנושאי כליו והט"ז והש"ך והפר"ח לא העירו ע"ז כלל ובפ"ת שם ראיתי כתוב כי בספר שאילת יעב"ץ האריך בזה אבל אין הספר הלז תחת ידי לעיין בו. ומה שכתב כ"ת כי מצא בט"א ר"ה דף ט' מכריע לאסור גם בחו"ל חפשתי בכל דבריו ולא מצאתי אפילו רמז שיהא דעתו לאסור מבריך ומרכיב בשנות ערלה בחו"ל ובחו"ל לאסור מו"מ מאן דכר שמיה ואף דמפרש פירוש אחר בדברי הש"ס בסוגיא דסוטה דף מ"ג לא כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל ולפי פירושו גם ראב"י סובר דמו"מ חייב בערלה מ"מ אין שום רמז דפליג על מ"ש הר"ן בשם הרמב"ן דאנו נוהגין היתר בהברכה והרכבה בחו"ל. אח"כ בא לנגד עיני ספרי דבי מר שאגת אריה החדש וראיתי שם דרך העברה שיש שם תשובה ארוכה בענין זה והאריך דמו"מ נוהג בחו"ל ע"ש: וי"ל דהפוסקים סמכו על מה דמשמע מפ"ב דמס' ערלה דליכא דין ערלה בהברכה והרכבה כמ"ש התוס' בר"ה שם וכמו שמביאים מהתורת כהנים דקתני בהדיא ונטעתם פרט למו"מ וקי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ומ"ש בתוס' ליישב דהתם כשלא נפסקה מאבוה ובאילן זקן ובר"ה מיירי כשנפסקה מאבוה כבר שדו בה התוס' בעצמם נרגא שהרי כתבו ח"ל וצריך לדקדק אי הוה שייך לשנויי הכי בפ' משוח מלחמה דף מ"ג ע"א גבי חוזר מעורכי המלחמה משום מבריך ומרכיב ומשני כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר וכונתם דאי הוה מצי הש"ס לשנויי התם הכי ולא קא משני מוכח דלא ניחא ליה להש"ס לאוקמי בהכי דמיירי כשלא נפסקה מאבוה דסתם הרכבה הוא כשנפסקה מאבוה וא"כ ה"ה הך דפ"ב דערלה והך דת"כ מיירי נמי כשנפסקה מאבוה ומ"מ פטור מערלה ואם באנו לומר דלפי מה שפירש הט"א אליבא דראב"י שם בסוטה דס"ל דערלה נוהג במו"מ ממילא צריכין אנו לפסוק כמותו שהרי קי"ל משנת ראב"י קב ונקי וממילא נוהג גם בהברכה והרכבה בחו"ל דז"א חדא דהרבה דיעות איכא דהא דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי והלכה כמותו זה דוקא היכי דאיתמר במתניתין אבל לא היכא דאיתמר בברייתא עיין סה"ד גבי ראב"י וספר יד מלאכי סי' תט"ו שהאריכו הרבה בזה ועוד דחז"ל סתמא אמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ולא חילקו כלל דאם המחמיר בארץ יש לו עדיפותא על המיקל אין הלכה כהמיקל. ועוד יש להביא ראיה משבת קל"ט ע"א דפריך הש"ס ולישלח להו כר"מ דתניא כישות ר"מ אומר אין כלאים בכרם וחכמים אומרים כלאים בכרם וקי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ע"ש אלמא דגם יחיד כנגד רבים הלכה כמותו בחו"ל וכ"ש כנגד יחיד אפילו כנגד ראב"י: אמנם ראיתי בשעה"מ ה' מע"ש פרק ט' הקשה דברי מרן אהדדי שפוסק דנטע רבעי נוהג בחו"ל ועל כרחך סבר כשיטת ר"י הזקן דהאי כללא דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחז"ל לא נאמר אלא רק היכי שמפורש בגמרא הכי אבל היכי שהלכה לא איפסוק בגמרא אנן לא סמכינן אהאי כללא ואיך פוסק להקל במו"מ דלא נוהג בהן ערלה בחו"ל וסיים בצ"ע ע"ש והנה אע"ג שהניח השעה"מ דבר זה בצ"ע מ"מ אין לדחות מחמת זה הלכה פסוקה בטור ובשו"ע מתלין אינשי לכל קושיא יש פירוקא ועיין בב"י בטור או"ח סי' תקמ"ח שכתב בזה הלשון וכן נ"ל שאין לעשות בנין בלא יסוד כי באו להחמיר ולומר סברות רחוקות ורחוקות מכח קושיא ואם יש תירוץ לקושיא נתרועע היסוד ונפל הבנין עכ"ל עיין שם היטב ובפרט דלפע"ד בפשיטות ניחא ואנכי תמה אקרא למה הניח הגאון שעה"מ דבר זה בצ"ע הא י"ל דהא דאמרינן לכללא כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל הוא משום דחשיב כמו ספק ערלה וקי"ל דספק ערלה בארץ אסור ובחו"ל מותר דאפילו למ"ד בקידושין דף ל"ח דערלה בחו"ל הלכה למשה מסיני הא מסקינן התם בדף ל"ט ע"א שהלכה כך נאמר' ספיקא מותר ודאה אסור ע"ש א"כ לפ"ז י"ל דז"א אלא בערלה דהוי דבר שאין לד מתירין אבל נטע רבעי דהוי דבר שיל"מ דאפשר לפדותן