מצפה אריה תנינא חלק א קעט

נתיישב לי סוגיא דע"ז דף ע"ה דקאמר הש"ס התם האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנא' וע"ז פריך וליתני ככרות של בעל הבית לענין חמץ בפסח ומשני מאן שמעית דאית ליה ר"ע הא תנא לי' התם ר"ע מוסיף אף ככרות של בעל הבית ע"ש. ובעת למודי עמדתי ע"ז הא לפי מה דקי"ל דחתיכ' הראוי' להתכבד לא בטל כמו דתנן בפרק גיד הנשה הובא בתוס' שם ד"ה למעוטי איך נופל הלשון מאן שמעית דאית לי' ר"ע דמשמע דרק ר"ע סבר הכי ולפי האמור דדין חה"ל לא שייך גבי חמץ דהשתא דהוה חמץ שוב אינה ר"ל ואפילו אם יתבטל אין ראויה להתכבד ששום אדם בר ישראל אינה יכול לזכות בהתערובות משום ב"י וב"י אלא אליבא דר"ע דלא סבר חה"ל אלא ככרות של בעל הבית דיש להם חשיבות מצד עצמם שפיר פריך. ועפ"ז יש לישב ג"כ דברי הב"ח דדוקא נקט ככר חמץ שנתערב במצה אבל אם אם אינו ככר בטל דלא אפשר גבי חמץ שיהי' חתיכ' ה"ל אלא בככר לא בעינן שיהא ר"ל דהא אפילו ר"ע סובר דככר לא בטל אע"ג דלא ס"ל דין חהר"ל וה"ה לדידן נמי דינא הכי ודו"ק: והנה הרב הנ"ל הקשה מ"ש האו"ה דגם בדברים החשובים כשנולד האיסור בתערובות שפיר בטל מסנהדרין דף ע"ט ע"ב דמשני ר"ל מתניתין דהתם לפי גירסת הריב"ם בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשורם מעליא רבנן סברי כמיתת בעלים כך מיתת השור ואין גומרים דינו של שור שלא בפניו ע"ש ולפי שיטת האו"ה אפילו אי גומרים דינו שלא בפניו ג"כ נימא דבטל ברוב דבכה"ג אין לומר בעלי חיים חשיבי ולא בטלי דהא נולד האיסור בתערובות ובאמת י"ל דנ"מ אם נתערב חד בחד דלא שייך ביטול ברוב. אך מלשון שנתערב בשורים אחרים משמע שנתערב בין שורים רבים אמנם באמת נרא' לי דל"ש ביטול אלא היכי שההיתר הי' ניכר והאיסור נולד בתערובות אבל הכא שהספק הוא שוה על כל בהמה ובהמ' וכולם שקולים המה אצל הספק הזה ואפילו בלי התערובות כלל כגון שמתו כל התערובות ולא נשאר רק אחד מהתערובות ונגמר דינו יש ספק שמא הוא זה שנגמר דינו והספק הוא מצד עצמו וכה"ג כתב החוו"ד בסי' ק"א בביאורים ס"ק ה' לחלוק על הכרו"פ ומביא ראי' ממה דפריך הש"ס בחולין י"ב ולר"מ דחייש למיעוטא האיך אכיל בישרא ומאי קושיא דלמא מטעם ביטול ברוב קא אתי עלה ע"ש והכא נמי אפילו אם הי' ספק על שור אחד אי הרג אי לא הוי דיינינן אי לאו דכמיתת בעלים כך מיתת השור כמו לר' יהוד' דס"ל דמספק כונסין כולם לכיפה. וכאשר עיינתי אח"כ בספר כרו"פ ראיתי שגם הוא כתב בסי' ק"א דכל היכי שלא הי' ניכר האיסור וההיתר בפני עצמם מקודם לא שייך ביטול כלל ולא ידעתי איפא מה הקשה החוו"ד עלי כא לר"מ האיך אכיל בישרא הא התם נמי לא הי' ניכר מעולם האיסור וההיתר. ודע דממה דרצה הכרו"פ לישב הך דפסחים דחזה ושוק הוה חה"ל מוכח דלא נחית להך סברא דחידש לן האו"ה שהרי התם נמי הי' איסור אכיל' לכהן מחמת שהספק פסח שלא למנויו נולד בתערובות: ודרך אגב אמרתי לישב דברי המרדכי הנ"ל מה שהקש' עליו הישי"ע בסי' ש"כ דאיך ראי' והך סוגיא דביצ' דעצים שנשרו מן הדקל כו' דהא אדרב' משם מוכח איפכא דאי לאו הטעם דמקלי קלי איסורא הי' אסור ע"ש. ולפענ"ד נרא' דכוונת המרדכי אינ' להביא ראי' משם לענין דבר שיל"מ אלא לכאור' הי' אסור אפילו שלא מטעם דשיל"מ הכא גבי גיגית כיון שעל דעת זה הניח הענבים תחת הקורות של הבעיט' שתרד בשבת א"כ הוה מבטל איסור בידים וסבר המרדכי כהפוסקים דאפילו באיסור של דבריהם אסור כשמבטל בידים אכן הטור באו"ח סי' תרע"ז הביא בשם המהר"ם מרוטנבערג גבי נר חנוכה שאין להוסיף עליו כדי לבטלו ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל כו' שמרב' עליהם עצים מוכנים ומבטלן דשאני התם דאין נהנין אלא עד אחר ביעורן ע"ש וכונתו דהא דמשני הש"ס התם שאני הכא דמקלי קלי איסורא קאי נמי אמאי דפריך והא אין מבטלין איסור לכתחיל' וז"ב. ולפ"ז יש להסביר על דרך זה דברי המרדכי הנ"ל דבכה"ג שהאיסור נולד בתערובות ברוב שנתבטל תיכף מיום הולדו נמצא דלא חל עליו איסור כלל מתחילתו והוה כמו מקלי קלי איסורא שאין נהנה מחמת ביטול האיסור אלא דלא נאסר כלל ואנן לא מצינו אלא הלשון אין מבטלין איסור לכתחל' היינו היכא שחל על הדבר שם איסור אבל לא בכה"ג שהרוב אין מניח שיחול עליו שם איסור אלא מקלי קלי לשם איסור ודו"ק: והנה המג"א כתב שם דלדעת הרא"ש המובא ביו"ד סי' ק"ט דיבש ביבש שנתערב נעשה היתר גמור ומותר אח"כ לבשל הכל יחד מותר לקיימן בפסח. וצריך להיות דאם החמץ הוה חה"ל דלא בטל דאם תאמר דבטל שוב יהי' רשאי לקיים דהא נעשה היתר גמור ע"י הביטול וכיון דאם יתבטל והי' חה"ל אינו בטל כמ"ש הקדמונים. אולם לפ"ז יש לומר דהשתא דאמרינן דלא בטל אינו מחויב לבערן דלענין בל יראה וב"י עכ"פ שפיר בטל דכיון שאסורין לאכיל' ובהנא' שוב לא חשיב חה"ל ובשלמא להתירן לגמרי אי אפשר דכשיתבטל שוב יהי' חה"ל אבל השתא דאסורין עכ"פ נתבטל לענין ב"י וב"י וכמו לדעת הסוברים דחמץ בפסח גם בנתערב יבש ביבש אפילו באלף לא בטל והמג"א הביא בשם נקודות הכסף הטעם בזה משום דחמץ הוה דבר שיל"מ ועכצ"ל דעכ"פ דלענין שאינו חייב לבערו שפיר בטל דאל"ה לא הוה לי' דבר שיל"מ אחר הפסח כיון שהוא חייב לבערו ואינו רשאי להניחו עד אחר פסח אלא עכצ"ל דלגבי חיוב לבערו שפיר בטל רק לענין איסור באכיל' ובהנא' לא בטל. שוב ראיתי שגם בספר מק"ח סי' תמ"ז כתב כן וה"ה נמי להפוסקים דחמץ יבש ביבש בטל ברוב רק אם החתיכ' היא ראוי' להתכבד לא בטל ג"כ זה אינו אלא לענין איסור אכיל' ובהנא' אבל מ"מ אינו צריך לבערו דלענין זה שפיר בטל: והנה יש לעורר בענין חה"ל איך הדין אם כשהי' בעין הי' חה"ל ואחר התערובות נעשה ע"י התערובות אינה ר"ל כגון שנתערב' עם דברים שאינם ר"ל ומחמת שהרוב אינם ר"ל גם החתיכ' הלזו אינה ר"ל ואע"ג דמבואר באחרונים דאזלינן בתר השתא ומוכח זאת מהתוס' ומכל הקדמונים דכיון דאם יתבטל יהי' ר"ל אע"ג דבעין מחמת האיסור אינה ר"ל לא בטל. וע' ט"ז או"ח סי' תרע"ג מה שהביא בשם תה"ד והוא חולק עליו וע' בישי"ע מה שמישב דברי התה"ד בדברים נכונים וע' בפמ"ג יו"ד סי' ק"א מ"מ יש לומר ולחלק דהתם הוא רק מחמת האיסור אינה ר"ל אבל הכא חשיב כמו שעצם החתיכ' שוב אינה ראוי' להתכבד אחרי שאינ' ניכר בטל החשיבות. ונרא' דיש לפשוט דבר זה מתוס' זבחים ע"ב ד"ה ה"ג אגוזי פרך שכתבו דהא דלחם הפנים בשל חולין לא בטלה שאני לחם הפנים דסמידא טפי וראוי להתכבד כו' ע"ש. והא ע"כ מיירי דבתערובות אינה ניכר דסמידא טפי ומ"מ אינה בטל ולא אזלינן בתר השתא אבל התוס' ביבמות דף פ"א כתבו הלשון דחמור טפי וכתבו המפרשים משום קדושת לחה"פ חמור טפי להיות ראוי להתכבד ולכאור' תמוה הדבר דמה מהני דחמור קדושת' אטו חמור קדושתי טפי מחטאת ומ"מ משמע מדברי התוס' דאם לא הוה חה"ל שפיר בטל. ועוד הא כתבו התוס' התם ביבמות ובחולין ובזבחים דכיון שנאכל לכהנים לא חשיב ר"ל דכהנים אין מחזיקין טובה זה מזה דכתיב לכל בני אהרן תהי' א"כ לחה"פ דנאכל לכהנים הא לא הוה חה"ל כשהוא בעין וראיתי שהפמ"ג בסי' ק"א במ"ז נתקש' בזה דממ"נ בלחה"פ בין אי אזלינן בתר מעיקרא ובין אי אזלינן בתר השתא הא לא הוה חה"ל ע"ש והי' בדעתי דאפשר לומר דכשנתערב דנאכל לזרים אם נימא דבטל שפיר חשיב