מצפה אריה תנינא חלק א קעז

דר"ה הנ"ל שהי' ביו"ט עכ"פ מדברי הברטנורא נשמע דדעתו ג"כ דבלא סיוע ליכא איסור מדאורייתא לפ"ז קשה לי אליבא דרב אדא דס"ל אם ניקף פטור מקיף נמי פטור לדידי' צריך להיות דאם הניקף אינו מסייע להמקיף שניהם פטורים מחמת כל שניקף פטור מקיף נמי פטור בשלמא להראב"ד יש לומר כיון דמ"מ ניקף נמי עובר על לאו אף שהוא פטור ממלקות מחמת שאינו עושה מעשה בכה"ג לא מקשינן מקיף לניקף אבל להרמב"ם צריך להיות כן אליבא דרב אדא דשניהם פטורים ואם נימא כן יקשה לפ"ז למה במצורע אמרינן דעשה דתגלחת דוחה ללאו דהקפה הא אפשר לקיים שניהם כגון שהמצורע לא יסייע להמקיף ונרא' לפענ"ד דעד כאן לא קאמר רב אדא אלא בקטן שאלו מקיף לעצמו נמי פטור אבל בגדול כיון דאלו היה מקיף לעצמו היה חייב לכן חייב המקיף גם בלא סיוע של הניקף ועיין בתשובת רע"א סי' צ"ו שדעתו נוטה דל"ח מסייע אלא א"כ שהוא מסייע בשעת גילוח ממש אבל הפעולות שעושה שלא בשעת הגילוח ממש אלא שהוא ממציא את ראשו קודם או שאר הכנות לא מקרי מסייע]: אבל עדיין יש לעורר דלמה לא קאמר הש"ס בב"מ דאמר לאשה אקפי לגדול כקושית התוס' ומה שתרצו התוס' דגדול לא יניח עצמו להקיף משום איסורא דידי' הא להרמב"ם שפיר מצי להניח א"ע להקיף באופן שלא יהא שום מסייע ולא עביד איסורא ולפי מה שהבאתי למעלה לשיטת הרמב"ן והר"נ ז"ל דאשה המקפת את הגדול שליחותא דניקף קא עבדא ולפי מה דסבר רבינא דאי השליח לאו בר חיובא מחייב שולחו הוה כאילו הוא מקיף לעצמו וחייב הניקף אפילו אם הוא אינו מסייע כלל א"כ יש נ"מ בין רבינא לרב סמא לגבי הניקף דלרבינא חייב הניקף ולרב סמא פטור גם תירוצי שכתבתי למעל' דמש"ה לא קאמר הש"ס אקפי לי גדול דא"כ יהי' השליח בר חיובא משום דעובר על לפני עור לגבי הניקף לא שייך לשיטת הכ"מ הנ"ל דהיכא דאין הגדול מסייע אינו עושה איסור כלל אם נימא דאין שליחות וזה בזה תליא וכנ"ל ואולי יש לומר דאין כונת הרמב"ן והר"ן ז"ל במה שכתבו דשליחותא דניקף קא עביד שהניקף הוא לבדו חשיב משלח אלא שהמקיף הוי שליח של שניהם המקיף והניקף ביחד וס"ל דבכה"ג לא חשיב שליח לחייב את המשלח ולא את הניקף דשנים שעשאו שליח אחד לדבר עבירה שניהם פטורים דלא מצינו בשום מקום שיהיו חייבים שני אנשים על עבירה אחת ובשבת דף צ' ע"א אמרינן בעשותה יחיד העושה אותה חייב אבל שנים שעשאוה פטורים ובסנהדרין דף ע"ח הכהו עשרה בני אדם בעשר מקלות כו' כולם פטורים ע"ש דילפינן מקראי א"כ פשיטא דאם שני בני אדם עשאו שליח אחד אפילו אילו הוה יש שליח לדבר עבירה אין לחייב שניהם: גם נ"ל שיש להביא קצת ראי' לזה מב"ק דף נ"א ע"א דפריך הש"ס בור של שני שותפים היכי משכחת לה אי דשוויה שליח תרווייהו ואמרי לי' זיל כרי אין שליח לדבר עבירה ואי דכרי האי חמשה והאי חמשה כו' הניחא לרבי ולנזקין משכחת לה אלא לרבי ולמיתה ולרבנן בין למיתה ובין לנזקין היכי משכחת לה ע"ש וקשה לי לפי דעת הסוברים דבגוונא שהשליח לא ידע דאיכא עבירה בהמעש' משלחו חייב א"כ גם הכא משכחת לה שלא ידע השליח שמקום זה הוא ר"ה אלא סבר שהוא רה"י אלא מוכח דבכה"ג שהוא שליח של שני בני אדם בכל גווני אמרינן דאין שליח לדבר עביר' ואל תשיבני מהא דאיתא בב"מ דף ח' ע"א ואלו שותפים שגנבו חייבין ופירש רש"י שגנב אחד לדעתו ולדעת חבירו וכן בב"ק דף ע"ח ע"ב די"ל דשאני גניבה דאין הפעול' היא האיסור רק הזכי' והקנין עיין בספר קצה"ח סי' רצ"ב דבזכי' שייך לומר מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה ואף בטביח' ומכיר' יש בהם ענין זכיה ע"ש באריכות וגם יש לומר דשותפים שאני דאלים כח השותפות יותר מכח השליחות ועיין בקדושין דף מ"א למעוטי שנים שאוחזין בסכין ושוחטין: עוד ראיתי להגאון רע"א בהגהותיו ליו"ד סי' קפ"א שעמד על מה דמבואר בשו"ע שם דאשה אסור' להקיף את הקטן כיון דקי"ל כרב הונא דאשה אינה בלאו דמקיף וע"כ הא דאסור' להקיף את ראש האיש הוא משום לאו דלפני עור א"כ אפשר דלהקיף את הקטן אפילו איסורא דרבנן ליכא זהו תוכן דבריו ע"ש עוד העיר למה נקט המחבר בשם יש אומרים שאע"פ שאשה מותרת להקיף ראשה מ"מ אסור' להקיף את ראש האיש הא זה לכו"ע צריך להיות אסור משום לפני עור דמכשלת לזה שניקף ע"ש והניח בצ"ע ולפענ"ד כראה דלא קשיא דלדעת הראב"ד י"ל דהא דלטי' רב אדא לחובה אינו רק לרב הונא אלא אפילו לדידי' דאיהו ס"ל דיותר טוב לאיש להקיף את הקטן ולא לאשה ומטעם דבאמת כשהניקף הוא מסייע הוא עובר משום מקיף ג"כ אליבא דרבא והא דס"ל לרב אדא דכשהניקף פטור מקיף נמי פטור הוא רק בשאינו מסייע אבל לא כשהוא מסייע ומשו"ה כשאיש מקיף בודאי ידקדק שלא יהא הקטן מסייעו אבל נשים דדעתן קלות ויש בזה טירחא יתירה לדקדק בזה חיישינן שמא יהא הקטן מסייעתה כמ"ש התוס' בפסחים דף ד' ע"ב ד"ה המנוה דכ"מ שיש טירחא יתירתא וצריך דקדוק גדול לא הימנוה לנשים ומשו"ה שפיר ניחא מה דלטי' רב אדא לבני' ולא לטי' לדידה משום דעיקר החשש דהקטנים יעברו על איסור מקיף והתורה לא התירה אלא להיות ניקף אבל לא לסייע למקיף והיא מוספית להו איסור בידים ממש ודו"ק ומטעם זה כתב ג"כ בשם יש מי שאומר דזהו רק לרבא דבמסייע איכא איסור לאו דמקיף אבל להרמב"ם ז"ל מסייע אינו עובר על מקיף ודו"ק: סימן נה להרב המאוה"ג כו' מו"ה אלטר שפירא האבד"ק אקנא: ע"ד שאלתו במעשה שאירע בקהלתו בשוחט ששחט ששה תרנגולים ואחר השחיטה חתך מכל אחד מהתרנגולים רגל אחד כמנהג השוחטים בחודש טבת ושבט ומחמת שסבר השו"ב שגם העוף הזה כבר נשחט חתך גם ממנו הרגל ואח"כ כאשר הגידו לו שהעוף הזה עדיין לא נשחט חזר ושחט אותה ולא ידע זה השו"ב שיש חשש ושאלת חכם על התרנגולת הלזו והעופות הללו נתערבו אח"כ ולא נודע באיזה הי' המעש' וכשנודע המעשה לכ"ת כבר הי' הוסר הנוצות מהתרנגולים ודעת כ"ת להתיר כל התערובות ולסמוך על דעת הרשב"א ז"ל שכל זמן שלא נתבשל אע"פ שהוסר הנוצות לא חשיב חתיכה ראוי' להתכבד אחרי כי בעובדא דידן יש לצרף דעת בעל אמונת שמואל הובא בספר לבושי שרד דבדיעבד כשנחתך הרגל בין הערקום כשר ואין לחוש לצומת הגידים כלל וזה החלי בעזר הצור. הנה מתחלה אמרתי דיש לעיין אפילו לדעת הסוברים דאחר שהוסר הנוצות בתרנגולים אע"פ שלא נתבשלו עדיין חשיב חתיכה ר"ל מ"מ איך הדין בכה"ג שבשעה שנתערבו לא הי' עדיין הוסר הנוצות אלא בשעה שנודע התערובות כבר הי' הוסר הנוצות אי אזלינן בתר שעת התערובות או בתר שעת הידיע' מהתערובות והנה בפמ"ג בסי' ק"א הביא בשם ספר פרי תואר דאם לא נודע עד אחר שהסירו הנוצה וכ"ש אם נודע אחר הבישול יש לזה דין חר"ל ולא בטל אע"פ שבשעת התערובות לא הי' לה דין חר"ל דעיקר הוא שעת הידיע' וכן כתב החוו"ד שם סעי"ק י"ב בקיצור דבריו וז"ל הסירו