מצפה אריה תנינא חלק א קעו

שפיר יש לומר דאתי קרא להשחתה ולחייב את המשחית להאשה ולהסריס אלא צריך לומר די"ל דהסוגיא אזלא לרב אדא ולדידי' פשיטא דמותר משום דכל דניקף פטור מקיף נמי פטור וה"ה בהשחתה אבל התוס' מסתפקים אליבא דרב הונא דקי"ל כותיה דניקף פטור ומקיף חייב ואולי יש לומר דכיון דנקט הלשון הרי הוא כזקן לכל דבריהם אי נימא דמיירי להשחתה משמע דחייב הנשחת והמשחית כמו בזקן של איש שאינו סריס וצ"ע: אמנם יש קצת להביא ראיי מב"מ דף י' ע"ב דאמרינן התם מאי בינייהו [היינו בין רבינא לרב סמא] איכא בינייהו כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה אי נמי איש דאמר לה לאשה אקפי לי קטן וכתבו בתוס' דה"ה מצי למימר אקפי לי גדול אלא שהגדול לא יניח עצמו להקיף כדאמר בפרק אלו הן הלוקין דף כ' דאחד הניקף ואחד המקיף חייב כו' ע"ש ואי נימא דהמקיף את האשה חייב הוי מצי למימר איכא בינייהו איש דאמר לאשה אקפי לי אשה דאשה הניקפת תניח את עצמה להקיף כיון שהיא בודאי אינה חייבת וגם עדיף טפי למינקט אשה דהא באשה קאי כדאמר צא וקדש לי אשה ולמה צריך לשנות אקפי לי קטן אלא מוכח דאיש המקיף את האשה מודה רב הונא דגם מקיף פטור אמנם יש לומר דדבר זה תליא אי ממעטינן משום קרא דזקנך ולא זקן אשתך היינו שמותר אתה להשחית זקן אשתך א"כ הא ודאי לפי דרשה זו מותר להקיף ולהשחית לנשים אלא אם נימא דממעטינן בהקפה מטעם דאינה בהשחת' דלית להו זקן יש לומר דעכ"פ אסור לאיש להקיף את הנשים ומשו"ה נקט הש"ס יותר אקפי לי קטן: ובעת למודי אמרתי על מה שכתבו בתוס' בהך דכהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה ואע"ג דהישראל עובר משום לפני עור לא מקרי בר חיובא ע"ש. דהאיך אפשר לפטור את המשלח משום לפני עור של השליח הא זה בזה תליא דאם נימא שהמשלח אינו עושה איסור שוב לא עבר השליח על לפני עור ולא הוה בר חיובא ולהכי ניחא מה דנקט הש"ס אקפי לי קטן דאלו אמר אקפי לי גדול א"כ השליח עובר על לפני עור אף אם נתבטל השליחות והמשלח לא עשה איסור הא עכ"פ הניקף עשה איסור על ידו ועבר השליח על לפני עור משום ניקף להכי חשיב בר חיובא ופטור המשלח ומיושב עפי"ז דברי התוס' בשבועות דף ג' ע"א ד"ה ועל שכתבו ועוד נראה דאפילו רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא אע"ג דמקיף לאו בר חיובא ולא פטור אלא היכי דניקף לאו בר חיובא הוא מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקיף לי גדול והוה נפקותא לרב אדא והמהרש"א דקדק למה נקטו קטן או נכרי והשמיטו אשה כמו שכתבו אח"כ וז"ל וגם אין להביא ראיה ממצורע דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפ' הא אפשר לקיים שניהם ע"י אשה ועכו"ם זהו ת"ד ע"ש והזכירו כאן אשה. ולפי האמור שפיר ניחא דהתוס' בשבועות סבירא להו דמשום לפני עור חשיב בר חיובא ומשו"ה השמיטו אשה דגם אשה עוברת על לפני עור ומקרי בר חיובא ופטור המשלח ואל תשיבני הא התוס' קאי לרב אדא אי נימא דאי מקיף פטור ניקף נמי פטור א"כ היכא שהוקף מגדול אין לבטל השליחות משום לפני עור של השליח מהאי טעמא שכתבתי דלפני עור של השליח אינו דבר עביר' בהחלט שתתבטל משום זה השליחות דא"כ לא יהי' עובר על לפני עור וכנ"ל. דמ"מ כיון דלרב הונא בודאי יהי' השליח עובר על לפני עור משום ניקף לא הי' מצי הש"ס למינקט אשה ומשו"ה כתבו התוס' קטן או נכרי והשמיטו אשה דיש נ"מ בין לר"ה ובין לרב אדא ואח"כ כתבו ויש לדחות דלר"ה לא יניח גדול להקיף את עצמו אבל בקושייתם דמצורע דאפשר לקיים שניהם ולא שייך לפני עור דהא אדרב' התור' צותה להקיפו שפיר נקטו ג"כ אשה: ודרך אגב הנני להעיר דבמכות דף כ' ע"ב פריך הש"ס אהא דתניא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה הא לאו שאין בו מעשה הוא ומשני רבא במקיף לעצמו ורב אשי משני במסייע ע"ש והרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מה' ע"ז לא הביא דמקיף לעצמו חייב שתים וראיתי בספר מנחת חינוך פרשת קדושים מצוה רנ"א שהרגיש בזה ונראה דדעת הרמב"ם ז"ל דמקיף לעצמו אינו חייב אלא אחת משום ניקף ולא משום מקיף וצריך לומר שסבר הוא ז"ל דרב אשי דמשני במסייע פליג אדרבא ומשו"ה פסק כרב אשי דהוא בתרא ונ"ל שגם הרמב"ן והר"ן ז"ל קאי בהאי שיטתא שהשטמ"ק בב"מ הביא בשם הרמב"ן והר"ן ז"ל דמשו"ה לא קאמר הש"ס אקפי לי גדול דכיון דניקף בר חיובא הוא וא"א להקיף שלא מדעתו לאו שליחותא דמקיף קא עביד אלא שליחותא דניקף ע"ש ולכאור' יש לתמוה הא גם אי שליחותי' דניקף קא עביד יש נפקא מינה דלרבינא היכי דשליח לאו בר חיובא מחייב הניקף שתים משום מקיף ומשום ניקף ולרב סמא כיון דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אינו חייב הניקף אלא אחת משום ניקף וגם הי' מצי לאשכוחי כגון שצוה הניקף לאשה שתקיף ליה דבכה"ג ודאי שליחותי' קא עביד אלא עכצ"ל דסבירא להו כהרמב"ם דגם במקיף לעצמו אינו חייב אלא אחת לכן אפילו כשצוה לאשה להקיפו ג"כ לא עדיף ממקיף לעצמו ואינו חייב אלא משום ניקף. וראיתי בספר שיח יצחק על מכות שכתב לישב דעת הרמב"ם ז"ל שהשמיט דמקיף לעצמו חייב שתים ובגמרא משני רבא במקיף לעצמו וכתב רש"י ז"ל לפרש דחייב שתים משום דבפסחים דף מ"א פליגי אביי ורבא באוכל נא ומבושל דאביי סבר דאינו חייב אלא אחת משום דמחד לאו קאתי ורבא ס"ל דחייב שתים ולפ"ז מקיף לעצמו נמי תליא בהך פלוגתא דרבא לשיטתי' דחייב שתים אבל הרמב"ם ז"ל דפסק כאביי דאוכל נא ומבושל אינו חייב אלא אחת הכי נמי במקיף לעצמו אינו חייב אלא אחת דמחד לאו קאתי ע"ש ויפה כתב: אך לדידי קשה לי אליבא דרבא הא מקרא דלא תקיפו דהוי לשון רבים דרשינן דקאי על המקיף והניקף ואם לרבא דמקיף לישראל חבירו הניקף פטור אלא דבמקיף לעצמו חייב שתים סוף סוף לא קאי הלאו אלא על אדם אחד ובפרט לשיטת הרמב"ם ז"ל לפי מה דמפרש הכ"מ דניקף אינו עושה איסור כלל דלא כהראב"ד שכתב אף דאינו לוקה מ"מ עובר עליו בלאו ע"ש א"כ למה אפקתיה הכתוב בלשון רבים ונרא' לי דאם שנים אוחזין בתער ומקיפים שניהם חייבין ועיין בקידושין דף מ"ג ע"א גבי שחוטי חוץ דאתי הוא למעט שנים שאוחזין בסכין ושוחטין אבל בהקפה מסתברא לי דחייבין שניהם וכן נראה לפי מה דמשני במסייע אלמא אע"ג דניקף מסייע למקיף מ"מ חייב המקיף וה"ה בשנים אוחזין בתער ג"כ חייבין שניהם וה"ה לרבא בכה"ג שניהם חייבין ומשו"ה כתיב לא תקיפו והנה לכאור' עלה על לבי דיש להקשות לפי מ"ש הכ"מ לפרש דעת הרמב"ם דאם הניקף אינו מסייע להמקיף אינו עושה איסור כלל וכן ראיתי להרב ברטנורא על התור' הנדפס בספר דעת זקנים פרש' מקץ על הפסוק ויגלח ויחלף שמלותיו שכתב דמשמע שגילחו בתער בלא סיוע כלל דליכא איסור תורה אלא איסור דרבנן ומשום כבוד מלכות שרי ומשו"ה כתב רש"י ויגלח משום כבוד המלכות ע"ש הרי מפורש יוצא דבלא סיוע ליכא איסור תורה ע"ש והנה מרש"י ז"ל אין ראי' כ"כ דמ"ש רש"י משום כבוד מלכות אין הכונה דמחמת זה גילח בתער אלא הגילוח הי' במספרים דאפילו איסור דרבנן ליכא אלא לפי מה דאיתא בר"ה דף י"א ע"א דבר"ה יצא יוסף מבית האסורים והיה יו"ט ואמירה לנכרי ביו"ט הוה שבות וע"ז כתב דמשום כבוד מלכות שרי שבות דרבנן ועיין שם שכתב הדעת זקנים ויגלח ויחלף שמלתיו הוא בגימטריא חד בתשרי דקאי בשיטתי' דהש"ס