מצפה אריה תנינא חלק א קעד

ובעת לימודי אמרתי דדבר זה היא מחלוקת רש"י ורמב"ם ז"ל לעיל בסוגיא דחזקיה דף כ"ב דאמר ר' אבהו כל מקום שנאמר לא תאכלו אחד איסור אכיל' ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנביל' לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי וכתב רש"י ז"ל ד"ה עד שיפרוט וכו' כדכתיב או מכור לנכרי ושבק תחילת הכתוב לגר אשר בשעריך תתננה מזה מוכח דסבר דמתנת חנם לא הוה בכלל הנאה מחמת טעם של החזקת טובה אבל הרמב"ם ז"ל בפ' ח' מה' מאכלות אסורות הלכה ט"ו הביא רק תחילת הכתוב לגר אשר בשעריך תתננה מוכח דסבר דגם מנתינה לגר ג"כ מוכח דנביל' מותר בהנא': וע"ד הפלפול אמרתי לישב עפ"ז שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק כר' אבהו דכל מקום שנאמר לא תאכל גם איסור הנאה במשמע ופסק כר' יהודה דסבר דברים ככתבן לגר בנתינ' ולנכרי במכיר' ומבואר בסוגיא דהתם דלר"י לא מצינן למילף מנביל' דבכ"מ שנאמר לא תאכל איסור הנאה במשמע וכבר תמהו עליו נושאי כליו ואמרתי ליישב דהרמב"ם ז"ל ס"ל דגבי נביל' נתינ' לגר חשיב הנאה אך הוה לא אפשר וקא מכוין משום דהוה פסיק רישא וכנ"ל. והנה שם בפסחים דף כ"ה ע"ב איתא פלוגתא דאביי ורבא ולפי האיכא דאמרי דהתם פליגי בלא אפשר וקא מיכוין אליבא דר' יהודה דסבר לא שנא מתכוין ולא שנא אינו מתכוין אסור אביי כר' יהוד' ופירש רש"י ז"ל הילכך היכא דלא אפשר אע"ג דקא מיכוין לא איכפת לי' לר' יהוד' ורבא אמר עד כאן לא קאמר ר"י שאינו מתכוין כמתכוין אלא לחומרא אבל לקולא לא ע"ש והנה התוס' בע"ז דף כ' ע"א ד"ה ר"מ כתבו וא"ת וכי אם יש לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לנכרי והלא אפילו לישראל אינו מצווה על כך וי"ל דדוקא נביל' שאינו שוה אלא דבר מועט לישראל שלא הי' נכרים מצויין בניהם ולגר היא שוה הרבה כשאר בשר עכ"ל ולפ"ז בודאי חשיב כעין זה לא אפשר וקא מיכוין מעתה לפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דהסוגיא דפסחים אזיל בשיטתו דאביי דלר' יהוד' לא אפשר וקא מכוין שרי ולהכי ליכא למילף הך דר' אבהו מתחילת הכ' לגר אשר בשעריך תתננה אלא ממכור לנכרי וכיון דסבר ר' יהוד' דברים ככתבן לית לן הך דר' אבהו אבל הרמב"ם לשיטתי' דס"ל לא אפשר וקא מיכוין אסור שפיר יליף הך דר' אבהו מתחילת הכתוב לגר אשר בשעריך תתננה ומיותר הך או מכור לנכרי לגמרי אלא ע"כ אתי לדברים ככתבן ודו"ק: סימן נב בקידושין דף נ"ד ע"ב פריך הש"ס אברייתא דבפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חמישיתו כו' מני אילימא ר' מאיר הוא מי מצי יהיב לי' במתנ' והא גמר קודש קודש ממעשר כו' ומשני לעולם ר"מ והכא במאי עסקינן כגון דיהיב לי' כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי וקשה לי הא בברכות דף ל"ו ע"ב איתא דרבנן פליגי אדר' יוסי בגפנים אבל בשאר אילנות מודי דמשיוציא חשיב פרי ובריש פרק כיצד מברכין דף ל"ה פליגי ר' חייא ור"ש ברבי חד אמר כרם רבעי וחד אמר נטע רבעי וכתב רש"י דלמ"ד נטע רבעי הוי כל אילנות בכלל וא"כ איך משני הש"ס הכא דלא כר' יוסי הא לדידי' מודי רבנן לר' יוסי בשאר אילנות והנה הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהל' מע"ש כתב שנתן לו כשהיא בוסר ותמה הכ"מ הא בש"ס איתא דיהיב לי' כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי אבל לפי הנ"ל שפיר ניחא דהש"ס קאי למ"ד דתני כרם רבעי אבל הרמב"ם דפסק נטע רבעי אי אפשר לאוקמא דיהיב לי' כשהוא סמדר ודלא כר' יוסי אלא עכצ"ל דגם אחר שנעשה פרי רשאין ליתן במתנ' משום דמעשר שני ממון הדיוט הוא ודלא כר' מאיר דסבר ממון גבוה הוא ממילא אין חילוק בין סמדר לבוסר והנה לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם דאין פודין אותו עד שמגיע לעונת המעשר ובפרק ב' מהלכות מעשר הלכה ג' כתב פירות שאינם ראויין לאכול מקטנן כגון הבוסר וכיוצא בו אינן חייבין במעשר לא משכחת שיהא מעשר שני קודש בזמן שהוא בוסר א"כ לפי"ז גם נטע רבעי נמי לא חשיב ממון גבוה כל זמן שעדיין הוא בוסר כיון דגמר קודש קודש ממעשר פשיטא דלא עדיף ממעשר: עוד יש לי לעורר במה שכתב הרמב"ם שם ואין פודין אותו במחובר כמו מע"ש וע"ש בכ"מ שהביא בשם רבינו שמשון שמשיג על זה מב"ק פרק מרובה דף ס"ט ע"א דאמרינן לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט אלמא דקודם לקיטה יכולים הבעלים לפדות ע"ש ולפענ"ד נראה די"ל לפי מה דקי"ל בקידושין דף ס"ב דאם אמר פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיתלשו ונתלשו מהו א"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי א"כ מסתברא שיש בידו לפדותו שיהא חל הפדיון לכשיתלשו א"כ בנטע רבעי נמי מהני הפדיון לכשיתלשו כמו במע"ש א"כ שפיר ניחא הך דב"ק הנ"ל דהא דקאמר הש"ס כל המתלקט אין הכונה שיהא חל הפדיון תיכף אלא שיהא חל כשיהיו תלושין להכי שפיר מהני ובלא"ה עכצ"ל דהחילול צריך להיות מכאן ולהבא דאל"ה הדבר תלוי אי אמרינן יש ברירה דלמ"ד אין ברירה אלא שהיו מחללין שיהא החילול מכאן ולהבא ובכה"ג כו"ע מודי דמכאן ולהבא יש ברירה עיין בשאג"א הלכות חמץ ומצה סי' צ"ב ובקצה"ח סי ס"א ס"ק ג': סימן נג הש"ך ביור"ד סי' פ"ז ס"ק ג' כתב ליישב דברי הטור שם שכתב דבשר בהמה טמא' עם חלב טהור' ובשר חי' ועוף אפילו בחלב טהור' אינו אלא מדרבנן ומותרים בבישול ובהנא' וכתב הב"י דלשון זה לא קאי אלא אחי' ועוף דבשר טמאה וחלב טמאה בלא"ה הוי דאורייתא וגם לא הי' ענין לאסור מדבריהם אחרי דבלא"ה אסור מה"ת והב"ח כתב דאיכא נ"מ לענין חנ"נ וע"ז כתב הש"ך דכונת הב"י כך הוא דאין טעם כלל שחכמים יאסרוהו משום בב"ח דבשלמא בבשר חי' ועוף שייך שפיר גזירה שאם היו אוכלים בשר עוף בחלב היו אוכלים ג"כ בשר בהמה בחלב אבל מה ענין לגזור בשר כשר עם חלב טמאה כיון דבלא"ה אסור מה"ת עי"ש ולפענ"ד דבר זה אינו מוכרח דמצינו דאף דאסור מה"ת מ"מ כל שיש בו נמי איסור דרבנן היותר חמור גזרו חז"ל ג"כ בזה משום דלא פלוג דהא בר"ה דף י"ט ע"א פריך התם הגמרא ותיפוק לי' דהוי יום שאחר ר"ח ומשני ר"ח דאורייתא ולא בעי חיזוק ועי' בפ"י שכתב לתמוה מאי צריך למיפרך מר"ח תיפוק לי' דהוה ר"ה ונ"ל דהס"ד נמי ידע דר"ה דאורייתא לא בעי חיזוק אבל לא ידע דר"ח נמי הוה דאורייתא אלא סבר דר"ח הוה דרבנן ובעי חיזוק וסבר דכיון דבכל שאר ר"ח גזרו חז"ל שלפניו ושלאחריו כך הי' למיגזר גם בר"ה שלפניו ושלאחריו משום ר"ח דלא פליג רבנן משאר ר"ח וע"כ פריך ומשני רב דר"ח נמי דאורייתא ולא בעי חיזוק ולפ"ז הכי נמי כיון דרבנן גזרו בבשר של חיה ועוף עם חלב שיהי' אסור וגם שנימא בזה חתיכה נעשה נבילה דלא אתי לאיחלופי עם בשר בהמה כמו כן גזרו גם בבשר בהמה טמאה אף דבלא"ה אסור מה"ת מטעם דלא פלוג רבנן וכנ"ל אכן נראה לפע"ד דכל שקלא וטריא דשנוי' דרב בכאן אינו אלא אגב גררא דהא הכא בר"ה הוה