מצפה אריה תנינא חלק א קעג

מסתמא לא נכתב בהשטר מכירה סימני' של הפרה שיהי' ניכר מתוך השטר איזה פרה הוא מוכר להקונה ואולי לא הראה כלל להנכרי הפרה רק מסר לו השטר לבד ובכה"ג אין יכול להוציא מאתו פרה זו דוקא דשמא יכול הישראל לסלק להקונה בפרה אחרת כיון שמכר לו פרה מעוברת סתם דוגמא דאמרינן בע"ז דף ס"ג ע"א הא דאמר התבעלי לי בטלה זה הא דאמר לה התבעלי לי בטלה סתם ולפי השערה הפשוטה גם בערכאות דינא הכי דבכה"ג יכול המוכר לדחותו לאיזה פרה שהוא רוצה ודמי א"כ לבהמת ארנונא דכיון דמצי הישראל לסלוקי בזוזי חייבת בבכור' כמו דאיתא בהדיא בפסחים דף ו' ע"א: ולכאורה עלה על לבי לחלק בין מצי לסלוקי ליה בזוזי לבין היכי דלא מצי לסלוקי לי' בזוזי רק בפרה אחרת ויש לי קצת סעד לזה מגמרא דב"מ דף ע' ע"ב דאיתא התם דמקבל צאן בתל מן הנכרי ולדות פטורות מן הבכור' ואמר רבא גבי בכורות היינו טעמא כו' כיון דאי לא יהיב לי' זוזי אתא עכו"ם תפס לה לבהמה ואי לא משכח לה לבהמ' תפס לי' לולדות והו"ל יד עכו"ם באמצע וכל יד עכו"ם באמצע פטור' מן הבכור' והקשו בתוס' מהך דבהמת ארנונא ותירצו דהתם הית' הבהמ' של ישראל אלא דמשועבד לארנונא וכו' אבל הכא מתחלה הבהמ' של עכו"ם כו' ע"ש ולכאור' יש להעיר תינח הבהמ' אבל הולדות לא הי' מעולם של העכו"ם ומהגמרא משמע דבעינן הטעם דאי לא משכח לה לבהמ' שקיל לי' לולדות (וכבר דברתי בזה בתשובה) אלא מוכח כיון דעכ"פ יש לו זכות בולדות אע"פ שאינו מבורר איזה הוא חשיב יד עכו"ם באמצע לענין לפטרו מן הבכור' והכא נמי בנידן דידן אם נימא דמהני דינא דמלכותא שיש לו קנין בבהמה אע"פ שאינו מבורר שזו היא עכ"פ אי לא משכח אחרת יקח זו חשיב קצת יד עכו"ם באמצע. אמנם עכ"ז אין לסמוך ע"ז למעשה וגם כבר כתבתי דלא ידעתי אי דינא דמלכותא מהני בכה"ג ע"כ קשה מאוד למיחשב אפילו ספק בכור. והנה בספק בכור כבר התירו האחרונים הטלת מום ע"י נכרי כמו שהביא כ"ת בשם הנו"ב מהד"ת יו"ד סי' קצ"ב וגם אנכי ראיתי בספר אחד שהביא בשם ספר יהושע שהתיר והסכימו על ידו הגאון מהר"ש אבד"ק פוזנא והגאון מהר"ם מרגליות האבד"ק סטנאב ז"ל אכן בנידון דידן קשה למיחשב אפילו ספק בכור כאשר בארתי קצת: סימן נא להרב וכו' מו"ה יצחק אלטבערג נ"י: ע"ד מה שהקשה כ"ת בפסחים דף כ"ג ע"א דפריך והרי תרומה דכתיב וכל זר לא יאכל ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ולמה לא פריך מקדושין דף נ"ח דתנן התם המקדש בתרומות ומעשרות מקודשת ואפילו ישראל ומוכח בהדיא דתרומ' מותר' בהנא' לישראל ומזה עדיפא לי' להקשות שהרי ממתניתין דמערבין כו' פריך רק למ"ד מערבין לדבר הרשות אבל למ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה לא פריך כמ"ש התוס' שם בהדיא וממתניתין דקידושין הוי מצי למיפרך לכו"ע: הנה לפע"ד אין הדבר פשוט כל כד דלמ"ד מצות לאו ליהנות ניתנו אם מהך דקדושין ראיה דתרומה מותר בהנא' דאפשר לומר דקידושין חשיב מצוה כמו דאיתא בהדיא בביצ' דף ל"ו ע"ב אין מקדשין ופריך והא מצוה קעבד ומשני דאית לי' אשה ובנים א"כ הי' אפשר לומר דמתניתין המקדש בתרומ' מיירי דלית לי' אשה ובנים והוה מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו והא דמקדש בשאר איסורי הנאה אינה מקודשת כדתנן בהדיא בפרק הנ"ל הוא משום דאינו נותן לה כלום אבל הכא בתרומ' אפשר שמיירי במקדש לבת כהן דחזיא לה ולאביה אם היא קטנה או נערה ואל תשיבני דמ"מ איך היא מקודשת אחרי דלגבי הבעל שהוא ישראל הוי איסורי הנאה הא לא יהיב לה מידי דהא לאו דידיה הוי דז"א דלכאור' צריך להבין למה לי' להש"ס להביא דתרומה מותר בהנאה מהך דמערבין לישראל בתרומ' תיפוק לי' ממקרא מפורש דכתיב ונתן תרומ' ואי אסור בהנאה איך אפשר לקיים מצות נתינה הא מתהני ע"י נתינה לא מיבעיא למ"ד טובת הנאה ממון בודאי צריך להיות אסור אלא אפילו למ"ד טו"ה אינו ממון ג"כ צריך להיות אסור כמו שכתבו בתוס' לעיל מזה ד"ה ואבר מן החי דבאבר מן החי של נכרי מיירי מ"מ אסור להושיט לו משום שמחזיק לו הנכרי טובה א"כ כ"ש תרומה שיש בידו ליתן לכל כהן שירצה ועל כרחך צריך לומר דהכי גזרה רחמנא דהנאה זו של נתינה מותר לישראל ליהנות ממנו ושאר הנאות אסור כמו דמצינו גבי תרומה טמאה דמותר להסיק' תחת תבשילו ושאר הנאות אסור עיין תוס' שבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי וכן ה"א דתרומה טהורה אסור בהנא' ומ"מ הנאת נתינה מותר א"כ כמו כן מותר לקדש בו את האשה ע"י נתינה לכהן מחמת הטו"ה שיש בו: ולפי האמור ניחא לי מה שעמדתי בעת למודי לפי מה דאיתא בנדרים דף פ"ה אמר רבא שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא ע"ש לדידיה למה צריך קרא תרומתכם שלכם תהא לרבות שמותר בהנא' תיפוק לי' מדכתיב ונתן ואי אסור בהנא' יטלו בעל כרחו אבל לפי הנ"ל ניחא דאי לא הוי כתיב תרומתכם ה"א דאסור בכל הנאות ובהנאת נתינה מותר דכך היא גזירת הכתוב אבל השתא דכתיב תרומתכם דתרומ' מותר בהנאה אין לחלק בין שאר הנאות להנאת נתינה דמנ"ל הא. ולכאור' עלה על לבי די"ל דמהא דכתיב ונתן אין ראיה דתרומ' מותר בהנא' די"ל לפי מה שכתבו בתוס' שם בהא דפריך בסוף אלו מציאות ואי אמרת צער בע"ח דאורייתא אמאי אין זקוק לה אע"ג דחשיב כמשתכר באיסור הנא' ואסור אפילו בחנם מ"מ כיון דאינו מתכוין שיחזיק לו טובה משום צער בע"ח חשיב כמו לא אפשר ולא מכוין דשרי ע"ש א"כ כמו כן יש לומר דמשום מצות נתינה חשוב כמו לא אפשר ולא מכוין ושרי: אמנם באמת הש"ס בנדרים קאמר דשוויה כעפרא בעלמא דהוי פירושא כיון דאין להבעלים שום זכות לא שייך ביה נתינה כלל דנתינ' לא הוי אלא היכי שיש להבעלים עוד איזה זכות והנאה קצת קודם הנתינ' משא"כ בכה"ג דגם קודם הנתינ' אין לו שום הנאה לא חשיב נתינ' ובזה יש קצת ליישב קושית התוס' בפסחים שם שכ' תימא כיון דבאבר מן החי של נכרי מיירי כדאמר בפ"ק דע"ז מדקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן א"כ היכי דייק דשרי בהנא' אי לאו לפני עור ולפי הנ"ל י"ל דהש"ס דנזיר קאמר לפי האמת דמותר בהנא' מוכח על כרחך דמדקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן דבאמה"ח של נכרי מיירי אבל לפי מה דפריך דאבמה"ח אסור בהנאה אינו מוכח דמיירי בשל נכרי דבלא"ה לא מצי למיתני לא יתן כיון דלהישראל אסור בהנא' לא שייך לשון נתינ' דהוי כעפרא בעלמא. שוב התבוננתי דיש לפקפק במ"ש לדמות הנתינה לכהן למ"ש התוס' שם דחשיב לא אפשר ולא מכוין דיש לחלק ולומר דעד כאן לא כתבו התוס' דמשום מצוה חשיב כמו לא אפשר ולא קא מכוין אלא גבי פריקה דהוא עושה בשביל צער בע"ח של הבהמ' וממילא מגיע להנכרי הנאה והוא מחזיק טובה לישראל משא"כ אם מהנה לעכו"ם בהדיא ובודאי יחזיק לו העכו"ם טובה חשיב כעין פסיק רישא דגבי שבת חייב גם בדבר שאינו מתכוין דהוה כמתכוין: