מצפה אריה תנינא חלק א קסז

גם מתה מאליה שרי והגמרא קאמר שני טעמים שיש לחלק בין ישראל לנכרי חדא דלישראל טעון שחיטת סימנים אבל לא סגי אפילו בחירת סימנים ונכרי אפילו נחירת סימנים לא בעי אלא גם מתה מאליה שרי דבחדא מהנך שני טעמים לא סגי דהטעם הראשון דישראל טעון שחיטה ולא נחירה סגי רק בבהמה וגם בעוף למ"ד יש שחיט' לעוף מה"ת אבל למאן דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת הרי גם בישראל סגי בנחירת סימנים ואפילו אם נחרה עכו"ם שרי כמ"ש הרא"ש ביומא א"כ צריך להיות עכ"פ דמפרכסת של עוף שרי לנכרי דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ולהכי צ"ל החילוק הב' דעכ"פ מתה מאליה הוה נבילה ואסור לישראל לכו"ע ולנכרי שרי דבמיתה תליא מלתא וטעם זה השני לחודא ג"כ לא סגי דנהי דסגי גבי מפרכסת דלישראל דשחיט' דוקא מתרת מ"מ גבי בני מעיים אין טעם זה מספיק לאסור הבני מעיים לנכרי לאחר שחיטת סימנים גם אחר שיצאה נפשה ולומר דהוה כמאן דמנחא בדיקולא וכבר נעשה אבר מן החי בשחיטת סימן אחד דבכה"ג אין מיתת הבהמה מתרת לישראל ויותר גרע מאלו מתה הבהמ' מאלי' או עשה הבהמ' גיסטרא. וע"כ באופן זה אנו צריכין לומר החילוק דכיון דלישראל השחיט' מתרת ולא נחיר' משו"ה חשיב כמאן דמנחא בדיקולא מחמת שהכשר שחיט' בכך להכי אסור לב"נ: ולפי האמור יש ליישב קושית התוס' חולין דף ק"ב ע"א ד"ה אלא לאו בבני נח שכתבו לפרש מתניתין דפ"ק דטהרות ושחיטת' מטהרת טריפה מטומאה ולא קתני דאין שחיטתה מכשרת לי' כדקתני סיפא גבי טהורה דוקא הוא דאמר שחיטה מכשרי לי' לב"נ מיגו דמכשר' לישראל דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ותימא דתקש' מהך משנה לרב אחא בר יעקב דאמר לעיל בפ"ב דאין מזמנים עכו"ם על בני מעיים ע"ש אבל לפי מ"ש ניחא דרב אחא מתרץ דבמתניתין ס"ל דאין שחיט' לעוף מה"ת ולדידי' גבי בני מעיים של עוף ליכא שום טעם דבשלמא כשהיא מפרכסת שפיר י"ל דאף דהחילוק דלישראל שחיטה מתרת ולנכרי בבחיר' ליכא גבי עוף למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ עכ"פ יש חילוק דלישראל מיתה אינה מתרת ולנכרי מיתה מתרת אבל גבי בני מעיים של עוף אם השחיטה אינו מתיר לבני מעיים כשהוא מפרכסת גם המיתה אינה מתרת וצריך להיות דעכ"פ מהני השחיט' להתיר בני מעיים של עוף כמו לישראל ומשו"ה מתניתין דמיירי בשל עוף לא מצי למתני אין שחיטתה מטהרתה לב"נ אפילו לראב"י שהרי השחיט' מהני לטהר בני מעיים ואין ראיה ממתניתין לגבי בהמה ומשו"ה לא פריך ממתכיתין דטהרות אלא מברייתא דקתני בהדיא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה ודו"ק: סימן מו את מכתבו קבלתי וע"ד שאלתו לא אכחד כי כ"ת הפריז על המדה לאסור החמאה של פלוני גם בדיעבד וכתב דיותר יש להחמיר בחמאה מגבינה גם אם דעת הא"י לעשות חמאה מחלב שלו דבגבינה מתירין בכה"ג בדיעבד אין לנו להתיר בחמאה וראייתו דאל"כ יקשה על המנ"י דכתב דגם בסתם אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ממ"ש הרמ"א דהחמא' במקום שמנהג לאסור לא מהני בישול והיכא דליכא מנהג מהני בישול כיון דאפילו בסתם לא חיישינן לאמלוכי עכ"ד לא אבין דבריו הא המנ"י מיירי בדיעבד שקנה ישראל ואיכא הפסד ושם בדין חמאה נושא ונותן השו"ע אם יש לכתחילה לקנות לסמוך על הבישול גם מ"ש דבנ"ד גרע טובא אחרי שהא"י לוקח החלב מה שנשאר בחזרה הרי הוא נהנה מתערובות נעלם מאתי פירוש הדברים איזה הנאה יש להא"י מהתערובות כיון שלוקח בחזרה החלב שנשאר ולמה ליה לערב קודם עשיית החמא' הלא יוכל לערב אחר עשיית החמאה כשירצה ונ"ל דדברי המנ"י מוכח ממה שהקשה הר"ת וכי שוטה הוא זה שיערב ח"ט כו' ומאי קושיא שמא מתחלה היה דעתו של העכו"ם לכמכא ועירב ח"ט ואח"כ נמלך. אלא מוכח דאין אנו צריכים לחוש לנמלך. ולפענ"ד מצינו כעין זה בש"ס ביצה דף ד' ע"א אמר אביי כיון שלקחה סתם נשחט' הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל ביצים עומדת יע"ש הרי מוכח דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו: אמנם אי קשיא הא קשיא לי לפימ"ש התוס' שם ל"ה ע"א ד"ה לפי בשם רש"י ז"ל בין גומות של גבינות נשאר מן החלב ודלמא עירב בה חלב מן טמא הרי ס"ל לרש"י דאף בעושה גבינות חיישינן לתערובות חלב טמא ועכצ"ל דחיישינן לנמלך שמא לא היה בדעתו לעשות מהחלב גבינה ועירב בו דבר טמא מעתה יש פלוגתא בסברא זו אי חיישינן לנמלך אי לא. דדעת רש"י דחיישינן לנמלך ודעת ר"ת דלא חיישינן לנמלך. אמנם המעיין ברש"י שלפנינו אינו כמו שהביאו התוס' בשמו כי ז"ל א"א בלי צחצוחי חלב בין גומא של גבינה נשאר מן החלב וחלב שחלבו א"י ואין ישראל רואהו אסור דלמא עירב בו חלב טמא וכו' לפי מה שברש"י שלפנינו כונת רש"י ז"ל דאפילו אם לא עירב בו חלב טמא ג"כ אסור משום שיש בו צחצוחי חלב וחלב של א"י אסור אפילו טהור מדרבנן. ולפ"ז גם רש"י ס"ל דלנמלך לא חיישינן מעתה לפי מה דפסקינן דאם בדעתו של הא"י לעשות גבינה כשר ה"ה אפילו בסתם לא חיישינן לנמלך אפילו לרש"י ז"ל. שוב ראיתי במרדכי הובא בד"מ שכ' וז"ל הורה ר"ת דאם חלבו לצורך אכילת חלב ועתה נאסר משום חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו תו לא מקילינן כשנמלך לחמאה ואנן לא חיישינן להכי דלמא נעש' כך הרי מבואר דעתו דמסתם לא חיישינן לנמלך ע"ש. אמנם לפ"ז ס"ל לרש"י ז"ל דחלב של א"י נשאר באיסורו לעולם אפילו אם נתברר אח"כ שלא עירב בה הא"י שום חלב טמא שהעכו"ם עשהו גבינה כיון שהחלב כבר נאסר אינו חוזר להיתר וכן הוא דעת הכ"מ בפ' ג' מה' מאכלות אסורות ע"ש: והנה ראיתי להתוס' שם ע"ב ד"ה לגבינה שכ' אבל לעיל גבי לוקח גבינה של א"י ליכא למיחש לח"ט כיון שעושה אותו לצרכו ליכא למיחש דלמא עירב בו ח"ט כיון שאינו עומד עכ"ל משמע לכאורה הכונה שהא"י עושה הגבינ' לצורך ב"ב אבל עם עוש' למכור הגבינ' יש לחוש דלמא עירב בו ח"ט כדי לרמות לישראל ונהנ' מה שנשאר ביני אטפי. אבל אי אפשר לומר כן דא"כ איך הקש' ר"ת וכי שוט' הוא הא"י כו' הא יש לחוש שמא עש' למכור לישראל אלא עכצ"ל דמה שכתבו כיון שעש' אותו לצורכו הוה פירושו כיון שעשה החלב לצורך גביני: והנה ראיתי להרמב"ן בחידושיו שהוא ז"ל מפרש שא"א לגבינ' בלי צחצוחי חלב שמצחצחין בחלב פני' של הגבינ' להחליק פניה ולצחצחן וחלב טמא יפה לצחצוח ע"ש וזהו כעין שינויא של ראב"א משום שמחליק פני' בשומן חזיר. ולכאור' אי מטעם זה היה אפשר להדיח בצונן היטב ולמה יאסר וצ"ל דחששו חז"ל שמא ישכח מלהדיח וע"כ החמירו שלא לאכול גבינ' של נכרי: והנה הט"ז שם בס"ק ט' הביא מ"ש בתוה"א בשם הר"י מיגאש על מה שאסרו גבינות נכרי מחמת שמעמידים אותה בעור קיבת נבילה דלמה לא יהא בטל בס' ותירץ דדבר המעמיד לא בטל ע"ש ויש להקשות דאכתי קש' לפמ"ש התוס' בשם רש"י דשנוי' דאי אפשר בלי צחצוחי חלב הוה פירושו חלב טמא א"כ למה לא נימא